לגבות או לא לגבות, זאת השאלה

הדיון בשאלה אם על עיתונים לדרוש תשלום מגולשים עבור תוכן באינטרנט הולך ומתלהט. בזמן שאיל התקשורת רופרט מרדוק (המו"ל של ה"וול-סטריט ג'ורנל", בין השאר), מוביל מהלך כולל שיחייב גולשים לשלם כמה פרוטות עבור תוכן עיתונאי באינטרנט, הולכים ומתרבים הקולות שטוענים שמשמעותה של החלטה כזאת תהא התאבדות כלכלית.

סטיב אאוטינג, שכתב מאמר בנושא ל"אדיטור ופבלישר", הוא אחד האנשים האלה. וגם מייקל לידטקה, שבחן את היתרונות והחסרונות שבדרישת תשלום מגולשים עבור "איי.פי", הגיע למסקנה שהרעיון איננו בהכרח מבריק. את טענות הנגד שלו מבסס ליטדקה בעיקר על מחקר של אגודת העיתונות האמריקאית, שלפיו סביר שמהלך כזה יזיק לענף יותר מאשר יועיל לו.

murdoch_310509_377

רופרט מרדוק מציג השבוע את החזון שלו לעתיד העיתונות בראיון ברשת פוקס >>

המאמר של סטיב אאוטינג ב"אדיטור ופבלישר" >>

מייקל לידטקה מ"איי.פי" בודק את הבעד והנגד שבדרישת כסף מהגולשים >>

הפגישה הלילית

ובינתיים, "האטלנטיק" מדווח כי אותה אגודת עיתונות אמריקאית כינסה השבוע בשיקגו נציגים בכירים של הוצאות העיתונים הגדולות למפגש דיסקרטי שבו דנו במודלים עסקיים חדשים ודרכים שונות שיאפשרו להם להתחיל לדרוש מקוראיהם תשלום עבור תוכן. במלים אחרות, לאף אחד עדיין אין מושג מהו הפתרון הנכון, גם לא למי שאומר שיש לו.

atlantic_310509_377

"האטלנטיק" מדווח על הכינוס הסודי של הוצאות העיתונים >>

כך החמצתי את ווטרגייט

רוברט פלפס, שהיה עורך ב"ניו-יורק טיימס" בראשית שנות השבעים, כתב ספר ובו הוא מספר, בין השאר, כיצד פרשת ווטרגייט – שנחשפה על-ידי בוב וודוורד וקרל ברנשטיין מה"וושינגטון פוסט" ושהביאה לסערה ציבורית ולהתפטרותו של הנשיא ניקסון – חמקה מבין אצבעותיו ב-1972.

פלפס, שכבר נושק לתשעים, כותב בספרו כי הוא זוכר ששוחח עם כתב העיתון, רוברט סמית, לאחר שזה קיבל טיפ לוהט שקשר את ניקסון לפרשה, כחודשיים בלבד לאחר הפריצה למלון ווטרגייט. אך לרוע המזל, הטיפ הגיע ביומו האחרון של סמית ב"טיימס" – יום אחד בלבד לפני שסיים את תפקידו כעיתונאי והחל בלימודי משפטים בייל. הטיפ הלוהט שלו נפל בין הכסאות ונשכח, ופלפס וסמית פיספסו את הסקופ של חייהם.

phelps_310509_377

פלפס מספר כיצד פיספס את ווטרגייט >>

רוברט סמית מספר את גרסתו לסיפור >>

היחצן של הטליבאן

הטליבאן מביס את צבא ארצות-הברית במלחמת ההסברה באפגניסטן – כך כותב רוברט האדיק במגזין "Foreign Policy". בעוד שלצבא האמריקאי נדרשים כשבועיים בממוצע לפרסם תגובות רשמיות בנוגע לאירועים הקשורים ללחימה, הטליבאן משחרר הודעות לעיתונות בתוך פחות משעה. אלה משודרות בכל רשתות החדשות הגדולות והופכות לעובדות בשטח. במאמרו בודק האדיק כיצד האמריקאים מתכוונים לשפר את הישגיהם הדלים בקרב התעמולה מול אויבם העיקש.

fp_310509_377

המאמר ב"Foreign Policy" >>

ניו-הייבן, אינדיה

עורכי המקומון האמריקאי השבועי ה"ניו-הייבן אדבוקט" החליטו להוכיח שלא ניתן להחליף אותם בכוח עבודה זול שמקורו בעולם השלישי. האמצעי: לגיליון האחרון הם גייסו כתבי פרילנס מהודו כדי שיכתבו עבור העיתון את כל הכתבות והמאמרים. באופן אירוני, תוצאות הפרויקט, שאין ספק שהוא משעשע ומקורי, מוכיחות בדיוק את ההפך: החומר העיתונאי שסיפקו הכתבים הזרים לא היה מביך כלל וכלל.

advocate_310509_377

עורכי ה"ניו-הייבן אדבוקט" מסבירים מדוע כמעט כל הכתבות בעיתון נכתבו השבוע על-ידי כתבים הודים >>

מוצצים את הדם

לאימפריית הבלוגים של ניק דנטון (שכוללת בין השאר את בלוג התקשורת הפופולרי "Gawker") נוסף השבוע בלוג חדש ששמו "Bloodcopy".

הבלוג עוסק בעולם הערפדים, הוא מעוצב ונכתב כמו כל שאר הבלוגים בקבוצה של דנטון, ועל פניו נראה שמדובר בתוספת תמימה למערך. ברם, אף שהדבר אינו מצוין בשום מקום נראה לעין, למעשה מדובר בבלוג שיווקי שכל מטרתו לקדם את הסדרה "דם אמיתי" ("True Blood"), שמשודרת ברשת HBO ושגיבוריה הם ערפדים.

סגנו של דנטון הגן השבוע על המהלך המפוקפק, סיפר שלדעתו לא מדובר בהטעיית הקוראים, וטען בתוקף שבעתיד הלא רחוק רוב הכנסות הפרסום של הקבוצה יגיעו מבלוגים שיווקיים שכאלה.

nieman_310509_377
הסיפור ב"נימן ג'ורנליזם לאב" >>

גם עובדי הדפוס בוכים בלילה

עיתונאים ועורכים אינם היחידים שנופלים כמו זבובים בימים אלה. גם עובדי הדפוס מרגישים היטב את ההשלכות של קריסת עולם העיתונות הישן, ולהם אפילו לא עומדת האופציה לעבור לאינטרנט. ה"בוסטון גלוב" מביא את סיפוריהם של כמה מהם.

boston_globe_310509_377
הסיפור ב"בוסטון גלוב" >>

אחרי כל האמור לעיל, פלא שהם שותים?

מחקר ממשלתי חדש מגלה שעובדי המדיה באנגליה הם השתיינים הכבדים ביותר בקרב אנשי המקצוע במדינה. על-פי המחקר, שעיקריו פורסמו ב"גרדיאן", אנשי מדיה שותים בממוצע כמות כפולה מהמומלץ, מה שמסתכם ב-19 לאגרים של בירה (או ארבעה בקבוקי יין) בשבוע. לבריאות.

heaviest_drinkers_310509_377
ממצאי המחקר ב"גרדיאן" >>