לא הייתי אמורה להיות בניו יורק באחד-עשר בספטמבר. מבחינתי, מה שקרה היה הוכחה נוספת לכך לאלוהים יש חוש הומור רע. נקלעתי לשם לחלוטין בטעות. ב-2001 הייתי עדיין מוצבת בלונדון, שם חייתי ועבדתי שנתיים מתוך השלוש שעליהן חתמתי בחוזה עם איי.בי. סי. יכולתי לחזור לניו יורק לפני סיום החוזה, אם רציתי. אין ספק שזה מה שהבוסים שלי רצו. אבל אהבתי את אירופה ובעיקר אהבתי להיות רחוקה מהמשרדים הראשיים של החברה בארה"ב. היה משהו משחרר במגע טלפוני בלבד איתם, כי בסופו של דבר, באווירה התאגידית המלחיצה של משרדי איי. בי. סי ברחוב 66 בניו יורק, אי אפשר היה שלא להפוך למה שהפך בסופו של דבר כל מי שעבד שם: מישהו שמפחד מאוד מהבוסים שלו ובעיקר מהצל של עצמו.

נכון, עבדתי כמו חמור בלונדון ופעם ביומיים הייתי על מטוס למקום זה או אחר באירופה, אפריקה או המזרח התיכון. אבל ההקרבה של החיים האישיים היתה שווה את השקט הנפשי, שהיה פועל יוצא של המרחק בין לונדון למשרדים בניו יורק. הפרש הזמנים של חמש שעות בין שתי היבשות היווה תירוץ לגיטימי לחלוטין לא להיות חלק מחמישים מיליון ישיבות ההפקה היומיות של התוכנית. "גוד מורנינג אמריקה" לא היתה שונה משאר תוכניות הרשת כשזה נגע לישיבות הפקה. בחמ"ל של החברה, בו ישבו עשרות מפיקים בכירים, היה צריך לכנס ישיבה פעם בשעה ולו רק כדי לאשר את קיומם של כל אותם מקבלי החלטות, שחלשו על עמדה רמת דרג ומשכורת.

באופן ספציפי, בתוכנית הבוקר שבה עבדתי סבב הישיבות התחיל ככה:

• חמש ושלושים בבוקר (שעה וחצי לפני השידור החי בשבע בבוקר). ישיבה מפלצתית שבה בדרך כלל דיאן סוייר ושלי רוס לקחו את הליין אפ - לוח הזמנים של התוכנית שמתזמן כל אייטם בשניות כדי לא לחרוג מזמן השידור של שעתיים כולל פרסומות -  וקרעו אותו לגזרים דקה ורבע לפני השידור החי.
• תשע ושלושים בבוקר (חצי שעה לאחר תום השידור). ישיבת פוסט מורטם שבה התוכנית שוב נקרעה לגזרים, הפעם לאחר השידור והפעם על ידי המפיקה הראשית, שלי רוס.
• עשר ושלושים בבוקר. ישיבת "יומינו לאן" כפי שכינינו אותה, שבה החלטנו אילו כתבות יוכנו לתוכנית של מחר.
• שתיים-עשרה ושלושים בצהרים. ישיבה על הכתבות שנמצאות בתהליך עבודה לקראת השידור של מחר. בישיבה הזאת עברנו על סינופסיס (תקצירים) של התסריטים, תהליך סיזיפי וחסר כל משמעות (ע"ע ישיבת חמש ושלושים בבוקר שלמחרת, שבה כל התסריטים ישוכתבו במהירות שיא כי דיאן ושלי יקרעו להם את הצורה).
• חמש ושלושים אחה"צ. ישיבת אישור לכך שאנחנו אכן בכיוון הנכון. לישיבה הזאת הקשיבו גם מנהל הרשת וסגניתו, האחראית על כל שידורי הבוקר של הרשת. "הקשיבו" ולא נכחו, כי הם האזינו לנו בספיקר מהקומה החמישית של אותו בניין בניו יורק שבו ישבנו שתי קומות מתחתיהם וערכנו את הישיבות הנ"ל. (מעמדו של מנהל רשת החדשות דאז, דיוויד ווסטין, איפשר לו לחיות דרך הספיקר שלו. הוא ירד אל העם רק במקרים יוצאים מן הכלל, כמו להגיד תודה אם הצוות זכה ב"אמי", או להבדיל אם השירותים הפרטיים שלו בקומה החמישית התקלקלו ולא היתה לו ברירה אלא לרדת במעלית).
• שבע ושלושים בערב. ישיבת "סגירת הליין אפ" ליום המחרת, אלא אם כן יהיו "ברייקינג ניוז" (חדשות לא צפויות) לאורך הלילה, שזה לגיטימי לחלוטין אם מתייחסים ל"ברייקינג ניוז" במובן הקלאסי של המילה – התנקשות בנשיא, מלחמה, ירי בבית ספר במרכז אמריקה, נפילת הדאו ג'ונס וכו'. אבל ב"גוד מורנינג אמריקה", ברייקינג ניוז קרו ערב-ערב, כאשר דיאן היתה מתקשרת בעשר ושלושים בלילה, אחרי שקראה בעיתון או באינטרנט ידיעה זו או אחרת על תסמונת דאון והחליטה שהגיע הזמן להקדיש חצי שעה שלמה לנושא למחרת.
• אחת-עשרה בלילה. שלי מתקשרת מביתה לדסק הלילה של התוכנית (חבורה של מפיקים "מתאבדים", או להבדיל כאלה ש"זכו" להיתקע ברוטציה של משמרת המוות בין עשר בלילה עד חמש בבוקר) אחרי שהורידה את דיאן מעץ דאון כזה או אחר, באמצעות משא ומתן שבו היא היתה צריכה לתת משהו בתמורה. וכך, הליין אפ שוב נפתח לתוך השעות הקטנות של הלילה, עם מכלול ישיבות ועריכה מחודשת, במירוץ מטורף נגד הזמן ההולך ומתקצר עד שעת שידור התוכנית ועד אותה ישיבת בוקר בחמש ושלושים, שבה שוב הכל משתנה ויום חדש ומלא ישיבות מתחיל.

במשך חמש השנים שבהן עבדתי ב"גוד מורנינג אמריקה" תהיתי לא פעם - ולעתים אף בקולי קולות - איך אנחנו מצליחים גם לעבוד בין כל אותן ישיבות.

בלונדון היה קל יותר, שכן הבדל השעות איפשר לי לעשות את העבודה שלי מבלי לבזבז שבעים אחוז מהזמן בחדרי ישיבות המשרד הראשי בניו יורק. כשהכתבות שלי הגיעו דרך הלוויין לחדר הבקרה של התוכנית (ועל פי תכנון מדוקדק שלי, זה תמיד קרה כמה דקות לפני השידור), היה לי הרבה יותר קל לשכנע את שלי ודיאן שהרעיון לכתבה היה מלכתחילה לחלוטין שלהן. בניו יורק היה קשה להצליח עם הטריק הזה פנים מול פנים ובין מאות ישיבות. מבחינתי, לעבוד מלונדון היה הסידור האידיאלי. רציתי להישאר.

לעומת זאת הבוסית שלי, שלי רוס מאוד רצתה אותי בחזרה בניו יורק. פעם בחודשיים-שלושה הייתי צריכה לרצות אותה בגיחת עבודה של שבוע או שבועיים לתפוח הגדול, תחת אמתלה זו או אחרת שהיא המציאה :

"צריך להחליף עורכת שיצאה לחופשת לידה..."

"חג המולד עכשיו ואת ואני הרי לא חוגגות. בואי תנהלי פה את האולפן בבוקר כשכל הגויים מדליקים כוכבים מעל אשוח, וגם ייצא לך לעשות קצת קניות..."

"יש תוכנית ספיישל מאנאפוליס על האקדמיה של חיל הים. אני חייבת אותך כחלק מצוות ההפקה עבורה..." (הקשר הרעיוני והכשרוני ביני לבין אנאפוליס או האקדמיה של חיל הים האמריקאי היה מקרי בהחלט, אבל גם היא וגם אני ידענו שאם אעשה את העבודות הזניחות האלה, היא תיתן לי להישאר בלונדון עד סוף החוזה).

בכל גיחה שלי לניו יורק, שלי היתה מזמינה אותי למשרד שלה, מוציאה טקילה פטרון מהמקרר הקטן שישב מתחת לחמישים מוניטורים ולתמונה ממוסגרת שלה עם צ'ארלס מנסון (הוא עשה לשלי את הקריירה, כי היא השיגה ריאיון ראשון איתו בכלא אחרי שרצח את אשתו של פולנסקי), ופוצחת במסע שכנוע היסטרי: מסבירה למה חשוב לי להיות קרובה לצלחת, מנפנפת בהעלאה במשכורת, ולבסוף - בעוד אני מסמנת "לא" עם הראש - אומרת תמיד: "מה אני אעשה איתך, יעל, את לא יודעת מה טוב בשבילך". לזכותה ייאמר שהיא תמיד נתנה לי לחזור ללונדון, מה גם שעל פי רוב סיפקתי את הסחורה שרצתה. הייתי "וורקוהוליק" חסרת תקנה ובעיקר נאמנה לה. ושלי, כאמור, היתה טובה מאוד לנאמנים אליה.

באחד-עשר בספטמבר 2001 לא הייתי אמורה להיות בניו יורק. תכננתי להגיע ב-15 באותו חודש לחופשה. נסיעה על חשבוני לחתונה של ידידה אמריקאית שהיתה גם קולגה לעבודה, כדי להשתתף בטקס שלה כשושבינה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהסכמתי להיות חלק מאירוע שמלכתחילה נראה לי מפלצתי, ושבדיעבד הפך מורבידי להחריד.

כשהתקשרתי לשלי בסוף אוגוסט כדי לבקש חופשה ולהסביר שאני חייבת לעמוד בטקס מאחורי בני הזוג, לבושה בשמלת שושבינה מזעזעת של ורה וואנג שהכלה הכריחה אותי ועוד שש שושבינות לקנות, שלי התפוצצה מצחוק. השאלה הראשונה שלה היתה: "מה צבע השמלה?" כי שלי היתה ג'אפית בנשמתה, כמו הכלה עצמה.

"הדרך היחידה שאני יכולה לתאר את הצבע, שלי, זה משהו בגוון עכברוש מת. היא גם עלתה לי הון תועפות, אין לי מושג מה אני אעשה עם הדבר הזה אחרי החתונה".

שלי שתקה, אבל יכולתי לשמוע את הגלגלים אצלה במוח נכנסים להילוך ראשון. "תשמעי, יש לי רעיון. למה שלא נהפוך את זה לנסיעת עבודה? אני צריכה כאן מישהו שיחליף את ראש מחלקת הכתבות הערוכות החל מהשני בספטמבר".

'שיט, שיט, שיט' חשבתי מאוחר מדי, אמנם הכנסתי את עצמי לתוך המלכודת אבל עדיין לא התחשק לי להיות ממלאת מקום לאורך חמישים ישיבות יומיות בניו יורק. בקול רם שאלתי בנימה עסקית (שלא הסתירה קצת חוסר שביעות רצון): "למה, מה קרה לה?"

שלי נאנחה. "לכי תדעי. היא התפרקה קצת, אמרה שאני נורא מלחיצה אותה עם הדרישות שלי, ואז עלתה לקומה החמישית וביקשה מנשיא הרשת חופשת התמוטטות עצבים... את מאמינה שהם נתנו לה?!"

לא יכולתי להגיד לשלי שאני לא רק מאמינה, אני גם מבינה. שלי היתה קלגסית חסרת תקנה והיה צריך עצבים מברזל כדי לעמוד בדרישות שלה. "נו, יעל, אני צריכה אותך!" היא האיצה בי מהצד השני של הקו.

שתקתי.

"ככה הרשת תשלם לך על הנסיעה ועל המלון", שלי המשיכה, "והכי חשוב, גם תוכלי לספוג את ההוצאה על העכברוש המת שאת צריכה ללבוש".

מה לעשות, היא צדקה. באופן מפתיע באותו זמן היה שקט בלונדון וגם באירופה, אפריקה ואפילו המזרח התיכון. הסכמתי.

בשני בספטמבר, בעודי מחכה לטיסה, היתה לי הרגשה רעה. בר הצדפות בהית'רו היה סגור, ולי היה טקס קבוע – לשבת שם לפני כל טיסה ולאכול שישייה של צדפות עם כוס שמפניה. למרות כל הטיסות בחיי עדיין פחדתי נורא מהמראות, אז המצאתי אמונה טפלה במתכונת טקס איכותי, שהיה גם הטאץ' הקלאסי היחיד שהרשיתי לעצמי ביומיום. אבל המקום היה סגור, אז במקום צדפות הסתפקתי בסנדוויץ' אנגלי סטנדרטי שבא עטוף בתוך קופסת פלסטיק וכלל המצאה קולינרית ביזרית (כמו תמיד אצל הבריטים) – משהו כמו סלט ביצים עם בייקון וצ'אטני תפוזים. שנאתי אוכל בריטי, הוא תמיד היה מעין הכלאה של כל קולוניה שהם אי פעם שלטו בה. בעודי לועסת את הזוועה הזאת, היתה לי הרגשה רעה ולא רק בגלל הרוטב ההודי בסנדוויץ' הבריטי.

ניו יורק היתה יפהפייה בתחילת אותו ספטמבר. היא נראתה לי כמעט כמו אותה עיר אליה עברתי בשנת 1992. שמש בהירה של תחילת הסתיו האירה את קו האופק כשנחתתי. לרגע חשבתי ששלי צודקת. למה בעצם אני לא חוזרת? הרי השנתיים שעברו עלי עד עכשיו בלונדון התמצו פחות או יותר באריזת ופריקת מזוודות. ראיתי שתי מהפכות, כיסיתי אנתיפאדה שלמה, ראיינתי שישה ראשי מדינות, העברתי משאית לוויין אחת מחוף קייפטאון לאי רובן, שם מנדלה ישב פעם מאחורי סורג ובריח, התחמקתי מיריות בקוסובו, שתיתי ברונאלו עם גור וידאל ובן זוגו הנרי באי אמלפי שבאיטליה. עבודה מעניינת אך נטולת כל חיים אישיים מפאת האינטנסיביות שלה והתגעגעתי לחיים אישיים. ראיתי מספיק, חשבתי. למה בעצם לא לחזור, לקבל משרת עורכת ראשית בדסק, להגיד לאחרים מה לעשות, לצעוק עליהם בטלפון הוראות בלתי אפשריות, כשהם מתרוצצים מזיעים בשטח, בעוד אני שותה את הלאטה גרנדה פרפוצ'ינו שלי בחמ"ל הרשת. במבט לאחור, אם מה שעמד לקרות לא היה קורה,  אולי באמת הייתי חוזרת לניו יורק כעבור חצי שנה מתוך בחירה.

בעשרה בספטמבר בערב יצאתי מהמשרד עם מלאני, מי שהיתה אז עורכת חדשות האוכל של "גוד מורנינג אמריקה",  עוד וורקוהוליק חסרת תקנה ובמקור יהודייה חרדתית מניו ג'רזי. מלאני כבר בילתה עם איי.בי.סי קצת יותר מעשור ועדיין התרגשה להחריד מהעובדה שדיאן סוייר יודעת איך קוראים לה. למען האמת, יש להודות שבאותה תקופה גם לי דפק הלב כל פעם שסוייר אמרה לי שלום במעלית או התקשרה אישית להגיד לי תודה אחרי כתבה זו או אחרת שהפקתי בשבילה.

באותו ערב מלאני ואני חצינו את האפר ווסט סייד כדי לקנות חומוס, זיתים וסושי ולאכול אותם אצלה בדירה. לא התחשק לנו לאכול בחוץ, ואני שבעתי משבוע של שירות חדרים במלון המילניום, שם שיכנה אותי החברה בדיוק מול האולפן של התוכנית במרכז טיימס סקוור כדי שאהיה במרחק חציית כביש ודקה ורבע מחדר הבקרה של האולפן.

מלאני החליטה שנלך אליה הביתה ונערוך ארוחה אקלקטית של מזון בינלאומי. כעורכת האוכל, היא הסבירה לי שלא משנה אם בישלנו את האוכל או לא, "העיקר ההגשה" (המנטרה שלי עד היום, כי אני מסוגלת להרוס גם חביתה).

ישבנו אצל מרגו בסלון. היא הוציאה צלחות יפות, נעצה קיסמים קטנים בזיתים וסידרה את הסושי על מגשים יפניים. דיברנו על הבחירות לראשות העיר שעמדו להתקיים למחרת. מלאני התרגשה מאוד מזה שמייקל בלומברג רץ לתפקיד. "נראה לך שהוא יכול לזכות?", היא שאלה בעיניים נוצצות. לא ראיתי למה לא. "מרגו, בכל זאת כאן זה ניו יורק, לא אמריקה".  לא יכולנו לדעת שלמחרת יידחו הבחירות בחצי שנה וג'וליאני שעד האחד עשר בספטמבר היה שנוא על רוב הניו יורקים שראו בו פאשיסט משטרתי אחרי פרשת רצח אמאדו דיאלו (בחור ניו יורקי צעיר שנורה ארבעים פעם על ידי שוטרי העיר שחשבו שמחזיק המפתחות בידו של הילד הוא אקדח וכדי לא לקחת צ'אנס חוררו אותו למוות בסגנון הוצאה להורג) יישאר לעשות קריירה על אלפיים ומשהו גופות שרופות. מלאני הוציאה עוגת גבינה ואמרה, "את רואה, ערבבנו הרבה מאכלים מתרבויות שונות, אבל הכל מוגש כל כך יפה. תודי שאין לך בחילה".

"צודקת", שיקרתי לה.

החלטתי לחזור למלון ברגל. היה ערב יפהפה והניו-יורקים ישבו בחוץ וסחטו את מה שנשאר מהקיץ, שעמד להיגמר בתוך כמה דקות. העשן מהסאבוויי שבקע מהמדרכות ערפל לי את העיניים. אהבתי כל רגע כזה. העשן מהמדרכות עדיין ריגש אותי אז וגרם לי להרגיש כאילו אני בתוך סצנה מסרט, ולא בחיים האמיתיים, שתיכף עמדו להתחיל.

באחד עשר בספטמבר קמתי בשבע בבוקר. היתה לי ישיבת הפקה ראשונה באולפן בתום התוכנית, בתשע ועשרים. מכיוון שהייתי על שעון עבודה, הדלקתי טלוויזיה לראות את "גוד מורנינג אמריקה" בעודי מתקלחת, מצחצחת שיניים ומסתרקת, כי הישיבה בתשע ועשרים תהיה פוסט מורטם על מה ואיך לא עבד הבוקר. בשמונה ארבעים ושבע שמעתי את הקול של דיאן מודיע שעוברים ל'ברייקינג ניוז", כי מטוס קל כרגע נכנס לתוך המגדל הצפוני של מגדלי התאומים, וקאט - התמונה עברה בשידור חי לעשן מהקומה האחרונה של הבניין. ירקתי את משחת השיניים שנשארה לי בפה ורצתי לכיוון הדלת.

יש אינסטינקטים שבאים עם התפקיד. היה לי ברור שעם חדשות בסדר גודל כזה האולפן יזדקק לכל גוף חי. המלון היה ממש מול האולפן בטיים סקוויר ותוך כדי חציית הכביש בריצה, עוד קלטתי בזווית העין איך כל האנשים בכיכר עומדים דום ומסתכלים למעלה, לכיוון תמרות העשן בדאון טאון. "ראבק, זה כמו יום הזיכרון לשואה", רצה לי מחשבה מהירה בראש תוך כדי ריצה. כשנכנסתי מתנשפת לאולפן, שמעתי את שלי אומרת את מה שכולנו חשבנו במשך חמש הדקות הראשונות: "אלוהים, מי האידיוט שנרדם במגדל הבקרה של שדה התעופה". בדיוק אז המטוס השני פגע במגדל הדרומי. טכנאי הסאונד מאחוריי עוד מלמל, "מה הסבירות שכזה דבר יקרה פעמיים?" אולי כי אני ישראלית למודת ניסיון פיגועים, אולי כי היתה לי תחושה רעה בדרך לניו יורק, אולי כי בר הצדפות בהית'רו היה סגור, אבל בעודי מרכיבה את אוזניית השידור אמרתי, "שום סבירות, אתה נורמלי? זו מתקפת טרור".

כשהמטוס השלישי התנגש בפנטגון, בתור אותה ישראלית למודת ניסיון טרור באופן אישי ופראנויה מזרח תיכונית, שיערתי שהשלב הבא הוא פצצת אטום. הייתי חייבת להתקשר להורים שלי לפני שהטירוף מתחיל. ניסיתי בלי הצלחה, כי כל הקווים הרגילים קרסו. שלחתי מהר אימייל לידיד בלונדון וביקשתי שיתקשר להוריי בארץ ויגיד שאני בסדר, כי כבר היה לי ברור שאבא שוכב על הרצפה בסלון עם קוצר נשימה, דקה לפני התקף לב מספר שבע. "האינטרנט קרס!" שמעתי את שלי צורחת ברקע. "איך אפשר לעשות ככה חדשות?!"

בלי לשאול אף אחד, עליתי על ה- fire wire, הקו הלווייני בין האולפן בניו יורק לזה שבלונדון, ובשפה צבאית - או יותר נכון שפת חדר שידור -  צעקתי: "שמישהו יתקשר למספר הבא בתל אביב, אזור חיוג 972-3 ויגיד שיעל בסדר גמור ועובדת". שלי הסתובבה אלי ותקעה בי מבט רצח שהוחלף במהירות בתנועה של אגודל זקוף, שהוחלפה עוד יותר במהירות בתנועת חיתוך מהירה שאומרת,  "בסדר, אבל זהו זה". ה-fire wire ענה לי מלונדון בקצרה, "קיבלתי", ועכשיו יכולתי לחזור לעבוד.

בתוך עשרים דקות מהפגיעה בפנטגון, פיטר ג'נינגס, מי שאז עוד היה מנחה תוכניות הערב, השתלט על השידור החי וטוב שכך. דיאן סוייר וצ'ארלי גיבסון - כבודם במקומם מונח, כלומר בברייקינג ניוז  "צפוי" ברמה אמריקאית, בדיווח על תופעות כמו הירי בקולומביין שאיפשר שידורים חיים מלווים בדמעות בעיניים ונענועי ראש מיוסרים תוך כדי דיון מס' 2157 בנושא זמינות הנשק בארה"ב.

אבל עכשיו היה צריך את פיטר ג'נינגס. פיטר היה ספינת הדגל של הרשת, אבל מעל הכל הוא היה קאליבר קר רוח ומרגיע. סיטואציות כאלה של חדשות שמעולם לא קרו על אדמת ארה"ב: מטוסים שנכנסים למגדלים ומתנגשים בפנטגון ואפילו אפשרות שעוד מעט תהיה פה גם פלישה קרקעית. אנחנו נשארנו חדר הבקרה המרכזי עם שני חדרי בקרה נוספים מתפקדים: אחד מאפ טאון והשני מלונדון. פיטר תיאר את הסצנה בצורה מדויקת עם גיחות קצרות להשוואות היסטוריות, כי בכל זאת היו לו את הרקע, הידע והניסיון האישי, כמי שנכח כמעט בכל אותם אירועים היסטוריים. "מלבד פרל הארבור", הוא דיבר לאט ובקול בטוח ורגוע, "ניתן לומר שארה"ב מעולם לא עברה כזו מתקפה. כמובן, כרגע אין אנו יודעים מי עומד מאחורי המתקפה ולמה, אבל ברור שלא מדובר כאן בשום דבר אחר חוץ מאקט אגרסיבי, מהכרזה... אנחנו בדיוק מקבלים אינפורמציה שעוד מטוס נפל באזור פנסילווניה. הנשיא נמצא במקום בטוח". אלוהים, כמה שהאיש הזה יודע מה לעשות, חשבתי. עם אוזנייה באוזן אחת וטלפון בשנייה המשכתי לחייג כל חמש דקות לסאני, העוזרת של ג'וליאני. הקווים החלופיים של הרשת עלו, כי העברנו את הכל למצב לווייני. סאני, שהיתה עם ג'וליאני, ענתה ואמרה לי שהם בדרך לדאון טאון. ביקשתי ממנה לשים את ראש העיר על הקו, סימנתי לטכנאי לחבר את קו הטלפון לאולפן, ופיטר התחיל לראיין אותו כשפתאום הקו נחתך. הרמתי את הראש מעל כל הקווים המצפצפים. שמעתי את פיטר מסביר בשקט מה קורה ושתיכף נחזור לג'וליאני, ואז גם הוא עצר ואמר "רגע". שלי נעמדה במקומה ותופסה את היד של סטו, העורך מספר שתיים בחדר הבקרה, שישב תמיד לידה. על המסך הגדול מולנו, המגדל הצפוני התחיל לקרוס. כולנו נעמדנו על הרגליים, כמו על פי אות וכמו שראינו בעשרות סרטי אפוקליפסה עם אוזניות השידור וידיים מלאות טלפונים וניירות. זה היה מחזה מרהיב. פיטר ידע מה הוא עושה ושתק בשידור כי לא היה מה להגיד, נותר רק לצפות. כאיש מקצוע עד הסוף, הוא שתק את פרק הזמן הנכון, עד שחזר לדבר. "This is really extraordinary. There is no other way to describe this ...

כולנו התיישבנו בבת אחת וחזרנו לעבוד. מישהו מאחורי לחש, "אלוהים, כמה אנשים נמצאים בתוך הבניין הזה". הסתכלתי על שלי, שהגב שלה התכופף קצת ואז התיישר בחזרה, והיה לי ברור שהיא חושבת על עשרים המפיקים והצלמים שהיא שלחה לדאון טאון רק לפני חצי שעה ומי יודע כמה מהם היא אולי הרגה. למזלה (אבל את זה היא גילתה רק כמה שעות מאוחר יותר), רובם נתקעו בסאבוויי, וכשכבר יצאו גם המגדל הדרומי קרס והמשטרה סגרה את כל האזור. מזל, אחרת גם קאליברית עשויה מברזל כמו שלי היתה בטח תוקעת לעצמה כדור בראש.

נשארנו בחדר הבקרה 91 שעות רצופות, הביאו לנו מיטות שדה וישנו במשמרות, כי כמו שאר הרשתות, הפסקנו לשדר פרסומות ו-91 שעות זה זמן אוויר מטורף למלא. כבר היו כתבים עם לוויינים בדאון טאון ובפנטגון וליד החור שנפער באדמה בפנסילבניה, וכאלה שחיפשו את הנשיא בוש, שהסתובב באוויר עד שמישהו בממשל יחליט או יבין מה צריך לעשות. ראשי ממשלות בעולם נתנו לנו ריאיונות בלי שהיינו צריכים להתבזות כמו תמיד לפני עוזרים של עוזרים, וכל אדם שני ברחוב נתן "סינק" (Sync - תגובה מילולית מצולמת באורך דקה מקסימום) חזק עם דמעות. במשך כל הזמן הזה, מתוך חדר הבקרה שמחובר לאולפן עם הזכוכיות האטומות בטיימס סקוור, אפשר היה לשמוע את כולם ברחוב צורחים. לפעמים פשוט העברנו את הסאונד של מיקרופון הגג ישר לשידור, לשמוע את שאגות הכאב בשידור חי, כשכבר לא נשאר מה להגיד.

אחרי 91 שעות הגיע הזמן לחתונת המאה. היתה לי בעיה רצינית. קרולין, הכלה, היתה כאמור גם עובדת של איי.בי. סי, כמו גם בעלה לעתיד טד. מלכתחילה כל הנסיעה שלי לניו יורק היתה במטרה להשתתף בחתונה או כפי שזה מכונה בארה"ב "להיות חלק ממנה", שכן לא רק שהייתי שושבינה, הזוג המאושר התארס אצלי בדירה בלונדון חצי שנה לפני כן. לרוע מזלי, זה קרה אצלי בסלון, וכתוצאה מכך הייתי ה"סנדקית" של האירוע. הייתי חייבת להגיע.

לא רק אני, רבע מאנשי איי.בי.סי היו מוזמנים לחתונה. לא האמנתי שקרולין וטד אכן יבצעו את התוכנית המקורית של טקס רב משתתפים בפנטהאוז נוצץ ברחוב שלושים וארבע עם תזמורת סטייל ביג בנד, כולל  הרב הכי יקר בעיר מבית הכנסת "עמנואל". אבל בתום 91 השעות קיבלתי, יחד עם הצוות המקורי של "שמונה ארבעים וחמש בבוקר, האחד עשר בספטמבר" חופשה של 24 שעות, או כמו ששלי אמרה לי, "כדי שתוכלי ללכת לחתונה. בכל זאת, קנית שמלה של ורה וואנג". הסתכלתי על שלי בסימן שאלה. באמת שלא הבנתי על מה היא מדברת. מי בכלל זכר את השיחה הזאת מלפני שבועיים, או את השמלה, או את הערב עם מלאני והסושי או את ניו יורק של פעם.

"יעלי, קרולין התקשרה. היא הזמינה גם את נשיא הרשת ואת ג'ון מילר הכתב הפלילי והם הולכים, כי הרעיון הוא שממשיכים לחיות", שלי ענתה על המבט המבולבל שלי באנחה והוציאה לי את אוזניית השידור מהאוזן. מבחינתה, השיחה שלנו הסתיימה. שלי לא הפסיקה לעבוד מהאחד-עשר בספטמבר 2001 ועד שפיטרו אותה ב-2005.

חציתי את הכביש בחזרה למלון אותו עזבתי ארבעה ימים קודם לכן. לא היה לי מושג מה השעה כי העיר היתה ריקה. בקבלה של המלון חיכו לי ארבע הודעות היסטריות מקרולין, שאני חייבת להגיע לפני תחילת הטקס כי השושבינות עוזרות לה עם ההינומה, שהיא בהיסטריה כי חצי מהאורחים הם מלונדון והם לא יגיעו כי עוד לא פתחו את שדות התעופה, שהתזמורת ביטלה אבל היא מצאה בדקה האחרונה קבוצה של נגני חמת חלילים סקוטית והאם אני חושבת שזה מתאים (הממ... לא. אני חושבת שזה נורא. אני חושבת שאת וטד צריכים לדחות את האירוע המפלצתי או ללכת לסיטי הול ולהתחתן בשקט ולנסוע לאפ סטייט לירח דבש באיזה B&B/מלון קטן, שבו תחזיקו אחד את השני לילה שלם ורק תבכו, עניתי לה בראש בעודי עולה במעלית וקוראת את ההודעות). בהודעה האחרונה, שבה היא אמרה שהיא שמעה שאני מגיעה ואיזה יופי כי הכל מאורגן לשש שושבינות, וגם איזה נהדר זה שאנחנו ממשיכות בחיינו בתקופה כה איומה.

למרות שהייתי נורא עייפה, דחסתי את עצמי לזוועה של ורה וואנג, והחלטתי שחוש השיפוט וההגיון של קרולין כנראה התרסק יחד עם בנייני התאומים.

בחתונה הצלחתי להוריד בקבוק יין לבן לגמרי לבד בין שעת הקוקטיילים לצילומים הקבוצתיים (בשחור-לבן, על ידי צלם מזדקן שפעם קיבל פוליצר ועכשיו צילם חתונות של יהודים מטורפים עבור הון תועפות). היה לי חלון הזדמנויות של עשר דקות בדיוק, וידעתי שאני הולכת להוריד את עצמי במודע כמו מגדל תאומים, ולא אכפת לי מה הכלה או החתן יחשבו על זה. היתה לי גם הרגשה שאולי, רק אולי, אני לא האורחת היחידה שפניה מועדות להרס עצמי מתוכנן עם שאבלי ושרדונה יקר.

כשהטקס התחיל, עמדתי בשמלת העכברוש המת חסרת הכתפיות ונאחזתי בכוח במעקה של הפנטהאוז. המקום שנבחר לחופה השקיף בדיוק על הדאון טאון, כך שהרקע לטקס היה עמוד האש והעשן שעדיין היתמר מ'גראונד זירו'. ריח הגופות החזק שעמד באוויר התערבב עם ריח הבושם של השושבינות. "רק אל תקיאי עכשיו", היה כל מה שהצלחתי לחשוב. כשהרב שערך את הטקס התחיל לדבר על יהדות כדת שמחזקת אותנו בתקופות קשות, תזמורת חמת החלילים של הרגע האחרון החליטה שזה האות שלה להתחיל לנגן את Amazing Grace, שהוא אולי השיר הכי נוצרי שקיים כי מנגנים אותו בטקסי אשכבה קתוליים. הכתפיים שלי התחילו לרעוד ועמדתי להתפוצץ מצחוק, אז עצמתי עיניים חזק כדי שכולם יחשבו שאני עומדת לבכות.

בתום הטקס התחילה הסעודה, ובינה לבין ההורה ויתרתי על הכוס, תפסתי בקבוק מאוד יקר של מה שלא הגישו שם ושתיתי ישר מתוכו. באותו שלב נכנס לחדר ג'ון מילר, מי שהיה הכתב הפלילי של איי. בי. סי וגם העיתונאי המערבי היחידי שראיין את אוסמה בן לאדן ב-1998. "נו, זה הולך להיות מעניין", חשבתי. הכרתי את ג'ון שנתיים קודם לכן, שבוע לפני שעזבתי ללונדון. חבורה של מפיקים ועורכים התכנסה בערב קר במיוחד להגיד לי יפה שלום, וג'ון, שאהב להצטרף למסיבות של צעירים שאליהן לא הוזמן, הסתובב איתנו ברחבי העיר. הוא היה ניו יורקי טיפוסי בכל מובן, כתב שטח משופשף מהדור הישן, כולל חליפות כחולות חולצות פסים ועניבות פרפר. אז, לפני שנתיים, הוא הסיע אותי ואת החבורה ברחבי ניו יורק ברכב הארבע על ארבע המפלצתי שלו ,אחרי שהדביק סירנה לגג האוטו כדי שנוכל לעבור ברמזורים אדומים. עכשיו, כשהתיישב לידי בחתונה, הוא נראה פחות או יותר כמוני, כמו ניצול שואה.

"אמרו לך פעם שאת יפה", אמר וקרס לכיסא שלידי. הייתי שפוכה על כיסא יקר בישיבה מזרחית (את נעלי העקב הורדתי מזמן). נראיתי זוועה, אפילו הקונסילר של שאנל יכול לבצע נסים רק עד גבול מסוים. לקחתי עוד שלוק מהבקבוק. "ג'ון, אני מבטיחה לך שהערב לא תצטרך לעבוד איתי כל כך קשה". הוא חייך והושיט לי יד – "נראה לי שאנחנו צריכים לרקוד". התזמורת כבר עברה לוורסיה סקוטית איומה של שירי סינטרה, ורצחה את המלודיה באיטיות. התרוממתי מהכיסא, כשאני מזהירה אותו מראש שאני לא עומדת כל כך ישר. "זה בסדר, אני לא יודע לרקוד", הוא ענה.

תוך כדי fly me to the moon לימדתי אותו להחזיק לי את היד ולשים את השנייה במקום הנכון על הגב שלי, כי למרות שעמדתי להוביל, הוא עדיין היה צריך לתת לי מספיק תמיכה בשביל הסיבוב וההורדה. ג'ון, שכמה שנים קודם לקח הפסקה קצרה מהעיתונות ויצא לשנת חופש כדי לדברר את משטרת ניו יורק, היה איש גדול ומגושם. באותו ערב גם הוא היה אחרי 91 שעות שידור, שבהן היה צריך לדבר לא רק על אוסמה בן לאדן אלא גם על עשרים אנשי הביטחון והמשטרה שהכיר, הזמין לאלפי ארוחות במסעדת "איליינ'ס", ערך איתם מסיבות ברביקיו בהאמפטונס ובעיקר אהב כי הם היו לא רק חברים ומקורות חדשותיים – הם היו אנשים שבאמת מאמינים במה שהם עושים ובאמת ניסו – פיזית - להציל חיים. אלה היו אנשים שרצו במודע אל תוך האש, לא כדי לדווח אלא כדי לנסות לעזור, בלי אג'נדה אישית תאגידית. כל אותם עשרים חברים שאהב והעריץ נהרגו ארבעה ימים קודם. ג'ון היה אחד הכתבים היחידים שבכה בזמן השידור, ואני ידעתי שזה לא כי הוא חשב שהרייטינג יעלה בגלל זה. משהו אצלו פשוט התערער. הייתי צעירה ממנו בעשור וחצי, ולכן התהליך שהוא עבר אחרי האחד-עשר בספטמבר לא היתרגם אצלי למעשים כמו אצלו. הוא עזב הכל מהר מאוד ושינה כיוון. כעבור שנה הוא התפטר והלך לעבוד כדובר משטרת לוס אנג'לס, במהלך שהדהים את כולנו. לאור הצלחתו בשידורי האחד-עשר בספטמבר, הרשת בדיוק קידמה אותו לתפקיד מנחה תוכנית התחקירים 20/20, קידום שכלל גם העלאה גרנדיוזית במשכורת, אבל ג'ון אמר לכל המעמד הזה שלום ולא להתראות בפעם האחרונה ועזב לקליפורניה לעבוד עם המשטרה. כעבור כמה שנים הפך להיות הדובר הראשי של האף. בי. איי. ומאוחר יותר של המשרד האמריקאי לבטחון לאומי. וסביר להניח שהוא הרבה יותר שלם עם עצמו, כעיתונאי לשעבר ייתכן והבין שאם האידיאליזם שלו במקצוע מת, הוא העדיף לנסות לשנות את המערכת עליה דיווח בעבר מבפנים במקום לתעד אותה.

לא דיברנו כשהובלתי אותו בריקוד לאזור החשוך של הפנטהאוז היקר שהשקיף על עמוד האש, שכבר אפשר היה רק להריח אבל לא לראות. היה לילה וקו האופק של עיר ומדינה שאף פעם לא תחזור לעצמה רק נצנץ באופק כאילו כלום לא קרה. היינו צריכים את החושך כדי להתנשק באגרסיביות כמו שני ילדים בני ארבע-עשרה אבל בלי מיניות אלא עם ניסיון נואש למצוא נחמה אחד בשני.

בעוד הוא נאחז במותני שמלת מחוך העכברוש שלי, אמרתי לו שאנחנו חייבים לעצור כי כבר חצי גג הסתכל עלינו. בכל זאת, לא רציתי שנהיה שיחת היום במסדרונות חדר השידור למחרת בין דיווח על חיפושי גופות בדאון טאון. ברחנו משם ונסענו להארלם. היו  שם הרבה בארים שרק ג'ון הכיר ושאליהם היה יכול להיכנס לבוש בטוקסידו מגוחך כשלצידו נערה בשמלת נשף שכמו נלקחה היישר מטקס סיום תיכון אמריקאי, בלי שאף אחד ישאל שאלות או ירים גבה. שתינו הרבה וודקה ואולי בכינו, מי זוכר. למחרת התעוררתי לידו, כולי לבושה בסאטן אפור שתמימותו לא הופרה, כי שנינו היינו שיכורים מדי וכאמור רק חיפשנו חמלה. כשפקחתי את העיניים, שהיו עדיין מעורפלות מאלכוהול, נוכחתי לדעת שאני שוכבת על מיטה באפר איסט סייד בעודי מחזיקה את ידו. המיטה היתה מסודרת ומוצעת למשעי. נשמתי לרווחה, אבל רק עד ששמתי לב שהמיטה מלאה דובים קטנים מכל מיני מקומות אקזוטיים בעולם אליהן נסע לדיווח זה או אחר. על השידה ליד המיטה היה מונח אקדח עם נצרה סגורה והרבה חבילות של קליעים "רק למקרה הצורך". "הממ הוא אוסף דובים כמו שאני אוספת מגנטים למקרר מכל מקום אליו נשלחתי לסקר הרס או מלחמה" חשבתי לשנייה ואז מהר חזרתי לעצמי, לפני שאתרגם אינטימיות של מוות לדבר שהוא מעבר לחמלה ואולי אפילו אחליט שכדאי גם לי לקנות אקדח ולשים ליד המיטה 'רק למקרה הצורך'. הגיע הזמן לחזור ולהציל את עצמי ובעיקר לא היה זמן לקירבה באותו זמן במקצוע שלנו, העולפ נכנס למלחמה, היתה יותר מדי עבודה.

לחצתי לו בקלילות את היד וקמתי לחפש את השירותים כדי לשטוף פנים לפני "הליכת הבושה" בשמלה יקרה בחזרה למלון שלי בשבע בבוקר. הייתי צריכה להתכונן לשלושה שבועת נוספים של עבודה ללא הפסקה בניו יורק לפני שייתנו לי לחזור ללונדון או ימצאו מלחמה חדשה שאליה אצטרך לנסוע. "את רוצה ארוחת בוקר?", שמעתי את ג'ון נוהם. "לא... זה בסדר, אני חייבת ללכת". ג'ון חייך. "לא קרה כלום, את יודעת", הוא אמר כדי להרגיע אותי.
"אני יודעת, אבל בכל זאת...", לא הספקתי לגמור את המשפט כשהוא השלים אותו במקומי, "אבל בכל זאת תודה", וחזר לישון, כי זה היה הדבר הנכון לעשות.

שלושת השבועות הבאים בניו יורק גרמו לי להרגיש כמו בתוך פרק מ"הדבר" של קאמי. בין כל הסיפורים שכיסינו לאלה שידענו ובחרנו לא לשדר נותרתי עם טעם רע בפה. אמריקה נשטפה גל פטריוטי מיד לאחר נפילת התאומים והתחושה בכל חדרי העיתונות היתה כי יש להזהר מה אומרים ואיך מדווחים. הבית הלבן גם לא הסתיר את האג'נדה שלו. יום יום שודרו תידרוכים לעיתונות על ידי דוברו של הנשיא בוש דאז, ארי פליישר. הרשתות שידרו את אותם תידרוכים בשידור חי דרך קבע. ארי פליישר ירה לכל הכיוונים כאשר ענה לעיתונאית צעירה שהעיזה לשאול כמה שבועות כלאחר המתקפה על ארה'ב "האם אולי רצוי להסתכל על מדיניות החוץ של ארה'ב במזרח התיכון כמקדם השנאה של גופים קיצוניים מוסלמים כנגדה". פליישר השיב לה 'אינו מאמין שהיא העיזה לשאול שאלה כל כך לא פטריוטית זמן בו האומה בכאב'. בהזדמנות נוספת הוא הוסיף בתידרוך כי כל האזרחים והעיתונאים 'צריכים לשים לב למה שהם אומרים עכשיו ואיך הם אומרים דברים'. הכאב באמריקה היה עצום ללא ספק אבל כתוצאה ממנו שאלות רבות לא נשאלו. גם בימי חול לפני התקפות על אדמת ארה'ב, ידוע היה ברשתות הטלויזיה האמריקאיות שרצוי לא לעצבן את הבית הלבן. רשת אשר הבית הלבן לא חפץ ביקרה תאבד את הסיכוי לקבל ראיון ראשון עם הנשיא ולהפסידו לרשת אחרת, ובתקופה שלאחר האחד עשר בספטמבר הרשתות לא יכלו להרשות לעצמן להפסיד את הראיון הנכסף ביותר עם מנהיג המדינה. הבעיה היתה שגל הפטריוטיות חסרת הפשרות גם מנע מלשאול שאלות קשות כאשר כבר ישב מנחה זה או אחר עם הנשיא ודווקא בתקופה בה ניתן ורצוי היה לחנך את העם האמריקאי באינפורמציה וחומר רקע על מדוע ולמה ארה'ב היא אולי לא כוס התה המועדף על העולם הערבי, "אסור לנו" היה להעלות סוגיה כל כך "לא פטריוטית" כי שבוע לאחר מכן לא יינתן לנו ראיון נכסף נוסף עם מזכירת המדינה או ראש הצבא האמריקאי. הפטריוטיות אולי סחפה את האומה אך הפילה חלל בדרכה את התיקון הראשון בחוקה האמריקאית שמבטיח את חופש הדיבור וחופש העיתונות.

למרות שלא שאלנו שאלות שהיו צריכות להישאל לא היתה דקה לנשום, שלא לדבר על לבכות.  עבדתי עם כולם סביב השעון וסירבתי לוותר בהתחלה על זוויות שונות לכיסוי הסיפור. היה לי אז מקור ותיק, י', איש מוסד לשעבר, שתמיד סיפק לי אינפורמציה נכונה "אוף דה רקורד". באחד מנסיונותי למצוא זווית חדשה ל"כולם שונאים אותנו, בואו נכסח להם את הצורה בחזרה", הרמתי אליו טלפון. זה היה בערך שבועיים אחרי נפילת התאומים. כאמור, לא הייתי היחידה שתהתה איך דבר כזה קרה בלי שום ידיעה מראש או אזהרה של מערכות המודיעין האמריקאיות. לא היה צריך להיות עיתונאי גאון בשביל לשאול את השאלה הזאת, היה צריך רק מישהו שיגיד את זה בשידור.

י' ואני דיברנו בערך שעה בטלפון. "תראי, אי אפשר לומר שאף אחד לא ידע. אני לא רוצה להגיד לך כמה התרעות על פיגוע גדול, לאו דווקא כזה עם פרטים מדויקים, שלחנו לקולגות האמריקאים", הוא אמר לי בלקוניות.

"נו נו...", האצתי בו להמשיך. האינסטינקט העיתונאי שלי נכנס לפעולה, הלב שלי התחיל לדפוק חזק, האגו נתן קפיצה ובראש שלי כבר רץ טקסט שעיקרו היה, "הממ...פוליצר, אמי....ואני רק רוצה להודות לאמא ואבא...".

י' כחכח בגרונו. "תראי, במשך שנים הגיעו לממשל האמריקאי ידיעות ומסרים לא רק מאיתנו אלא גם ממערכות מודיעין מזרח תיכוניות אחרות. ממה שאני מבין, רובן נגרסו. אני חושב שמאז שנגמרה המלחמה הקרה, האמריקאים חושבים שאין להם יותר אויבים. בכלל, כל המודוס אופרנדי של עבודה מודיעינית חסויה לא ממש קיים אצלם מאז נפילת חומת ברלין... אבל היו ידיעות ואזהרות שנשלחו אליהם ולא נענו. לא קיבלנו אף פעם תגובה".

לא שמרתי את האינפורמציה הזו לעצמי לשנייה, מיד רצתי איתה לכל מי שהיה מוכן להקשיב ברשת. התגובות מרוב המפיקים הראשיים היו זהות: "את יכולה לאמת את זה?". "נו באמת", הגבתי, "זה מקור חזק! נכון שהוא רק אחד, אבל בואו נתחיל לחקור...". המפיק הראשי של חדשות הערב דאז, פול סלאבין, נפנף אותי באימייל קצר של "לא" בלי שום הסבר נוסף. אין ספק שביני לבינו לא שררה אהבה גדולה. ראשית, הייתי מסווגת לתוכנית הבוקר וכתוצאה מכך לא היה מה לקחת אותי ברצינות. שנית, כמה חודשים קודם, בזמן ביקור בניו יורק, ארגנתי פגישה איתו בנסיון לעבור מאותה תוכנית בוקר שאף אחד לא לקח ברצינות לתוכנית הדגל של הערב. באותה פגישה הוא שאל אותי מה אני יכולה לעשות הכי טוב עבור התוכנית שלו ."מזרח תיכון – כל מה שרק תרצה אביא לך", עניתי בשחצנות ובביטחון מוגזם, כמתבקש בריאיון עבודה אמריקאי. הוא הסתכל עלי משועמם, נשען לאחור וענה: "תראי, אני יודע שפיטר ג'נינגס אוהב לספר סיפורים משם, אבל אני אגיד לך את האמת: את הקהל האמריקאי לא מעניין יותר מה אנשים עם סחבות על הראש במדבר חושבים עלינו".

הפגישה הזאת התקיימה ביולי 2001, כך שהיה מובן למה אחרי כמה חודשים ונפילת שני מגדלים ובלגן נורא שנוצר בגלל אנשים מסוימים שמסתובבים במדבר עם סחבות על הראש, פול סלאבין לא כל כך רצה לראות אותי מול העיניים שלו, כדי להזכיר לו שאולי הוא עשה טעות עם אותו משפט.

ניסיתי לדבר עם מפיקים אחרים,  אבל אמרו לי שמוקדם מדי לשאול שאלות, האומה עכשיו כואבת ודוויה וצריך להתעסק רק בזה. עוד מעט הנשיא יחליט במי נכנסים, כך שאת השאלה "האם היה ידע מקדים" אנחנו כרגע לא שואלים. בחדרי חדשות, גם אז וגם היום, לא עוזר אם יש אדם אחד שמאמין בסיפור. צריך אמונה קולקטיבית. יכול לעזור גם אם זה ששואל את השאלות הוא גבר ולא בחורה צעירה.

חיכינו לתקיפה באפגניסטן, שהגיעה מהר מאוד. בלילה של השבעה באוקטובר 2001 הייתי רשומה למשמרת לילה/בוקר בחדר הבקרה. ערב קודם בוש נתן לאומה נאום מלחמתי עם יד קפוצה, וכולנו, כמו גם האפגנים, ידענו שחיל האוויר האמריקאי בדרך לדפוק לקאבול, בירת אפגאניסטאן, את הצורה. הפעם בלי מיקרופון על הגג לשמוע את זעקות הכאב של העם האפגאני. המשמרת שלי עמדה להתחיל בשלוש בבוקר, שעה לפני התקיפה עצמה וארבע שעות לפני שדיאן סוייר וצ'ארלי גיבסון יתחילו את תוכנית הבוקר באולפן בטיימס סקוור, בעוד פיטר ג'נינגס משתלט על השידור כל חמש דקות מהאולפן באפ טאון.

שוב חציתי את הרחוב בין המלון לאולפן במרכז טיימס סקוור. טיימס סקוור ב- 2:30 בבוקר היה שומם לחלוטין, ובשומם הכוונה שהמקום היה ריק לגמרי מאדם, עם שקט של מוות ועם ציפייה לאזעקה. כך נראה באותו לילה מרכז העיר, שבכל יום אחר בשעה שתיים וחצי בלילה היה שוקק אנשים, הומלסים, זוגות, שתיינים, בליינים ובעצם רק מתחיל להתעורר, אם בכלל הלך אי פעם לישון. זה היה מגוחך, למה האמריקאים ציפו? לחיל האוויר האפגני שיתקיף בחזרה, לפלישה של הטאליבאן מ"סאות' סטריט סי פורט"? אולי אם היינו מדווחים בחדשות שלאפגנים אין חיל אוויר ואין צבא רגלי ואין יכולת פלישה, אנשים לא היו מתחבאים בבתים. ואולי אם כעיתונאים היינו גם שואלים כמה שאלות, המלחמה הזאת, שהתחילה כ"מבצע" עם השם המגוחך "enduring freedom" (חופש לנצח), לא היתה נמשכת גם בזמן כתיבת מילים אלה, עשר שנים אחרי אותו ערב, ואחרי שה"מבצע" הפך מזמן למלחמת בוץ שסופה אינו נראה באופק.

אחרי הפלישה לאפגניסטן התקשר אלי מקור אחר, הפעם מהקונסוליה הישראלית, והציע ריאיון מול מצלמה עם ראש מוסד לשעבר. הנושא הפעם היה עיראק – שנתיים לפני שהיא בכלל עמדה על הפרק בתור היעד הבא, עבור הציבור האמריקאי לפחות. המקור אמר שאין ספק שבעוד כשנה תגיע הפלישה הבאה, והאחד-עשר בספטמבר יהיה התירוץ לזה. זה לאו דווקא היה מפתיע שכן כל גוף מודיעיני בינלאומי הנמצא בקשרי ידידות עם מדינה אחרת מודע על פי רוב למהלך המודיעיני של אותה מדינה בצורה זו או אחרת – ריגול ידידותי. ובכל זאת זה היה סיפור כי אין ספק שאף אחד מן המקורות האמריקאים שלנו לא עמד לנדב את האינפורמציה הזו. כשהבאתי את סיפור המקור לאנשי הרשת, הפעם בלי התלהבות, עם מעט מאוד שחצנות וברוח כנועה, הם כבר לא טרחו אפילו להגיב. רק אמרו לי בלקוניות מתי ואיפה להתייצב באולפן למשמרת הבאה שלי.

כבר היה סוף אוקטובר ורציתי החוצה – החוצה מארה"ב, מניו יורק, מישיבות בלתי פוסקות ומהתסכול שנולד ביום שהמגדלים נפלו. "רגע", נזכרתי יום אחד בזמן שישבתי בקתדרלת סנט פטריק, שמשום מה היתה המקום היחידי שבו הצלחתי לבכות. "אני בכלל לא גרה פה, אני מוצבת בלונדון. אני רוצה לחזור לשם. גם שם יש מספיק עבודה והיא רחוקה מכל לובשי החליפות והחמ"ל, ומשם יהיה לי הרבה יותר קל לצאת לשטח". במשרדים בניו יורק לא היה לי סיכוי להרגיש שאני מביאה חדשות. בשטח אולי יירו עלי, אבל לפחות ארגיש שאני חיה. אחרת אקבר בניו יורק בתוך כאוס של סיפורים סוחטי דמעות, היסטריה מאנתרקס ולילות שיכרות בין בובות דובי וקליעי מאגנום באפר איסט סייד.

למחרת הלכתי לשלי לבקש לחזור לתפקיד באירופה ומשם לשטח. "אין סיכוי, יעל, אני צריכה אותך פה, את מבינה את האזור של הסיפור", היא אמרה לי באותו טון של "זו שיחה קצרה ופה היא נגמרה". כמעט עניתי לה, "מה זאת אומרת, אני מדברת את שפת לובשי סחבות הראש של המדבר? וגם אם כן, מה זה משנה, אף אחד כאן לא מקשיב", אבל ידעתי שזו לא הדרך החוצה. הייתי צריכה לחשוב איך אני משנה את דעתה. הייתי צריכה סיפור ויזואלי גרנדיוזי בשידור חי עם הרבה מצלמות, פיצוצים והתרגשות, שיגרום לה לשחרר אותי מהגיהנום של חדר הבקרה לשטח. אי אפשר לברוח משלי בלי לשלם משהו בחזרה.

אז הגיתי רעיון מטורף לתוכנית בוקר שלמה, שבה דיאן סוייר וצ'ארלי גיבסון יעלו על משחתת מטוסים אמריקאית אי שם במפרץ הפרסי.

היו שתי בעיות ברעיון הזה –

הראשונה היתה למצוא משחתת אמריקאית שהפנטגון יסכים לתת לנו לעלות עליה.

השנייה היתה לשכנע את שלי שרק אני מסוגלת לשכנע את הפנטגון ליחצ"ן לו את המלחמה.

התחלתי להרים טלפונים. לא האמנתי כמה קל זה היה. עוד לפני שמכרתי את הרעיון לתוכנית ולשלי, אמרתי לחיל הים ולחיל האוויר האמריקאי שאנחנו ("גוד מורנינג אמריקה") סגורים על תוכנית שלמה שתשודר ממשחתת ונעשה כל מה שצריך, בלי שום ידע מקדים ששלי אכן תרצה בתוכנית הזו או אם דיאן וצ'ארלי יסכימו לנחות על אונייה מפלצתית באמצע האוקיינוס. בקיצור, לא היו לי קבלות להבטיח להם כזה דבר באותו שלב של התהליך. אבל רציתי לצאת מניו יורק וגם הפנטגון לא היה יכול לעצור אותי. דוברת חיל הים לא היססה לרגע. כל מה שהיא שאלה אותי היה מה התאריך ועל איזו משחתת בדיוק אני רוצה לעלות. מכיוון שכבר הייתי בדמורליזציה טוטאלית, לא עלה על דעתי לשאול שאלה עיתונאית בסיסית כמו – "רגע, מה עם ביטחון שדה? את בכלל יודעת מי אני או שאתם כאלה טובים? אם כן - איך זה שלמרות שהתקשרתי ממספר חסוי, זוהיתי במאגר של הצבא האמריקאי כמפיקת טלוויזיה לא מזיקה? ואם יש לכם כאלה מאגרים, איך לעזאזל פספסתם את מוחמד עטא?!" במקום להגיד את כל זה, הודיתי לה מאוד וביקשתי את ה-USS ENTERPRISE.

ברמת הסיפור, האנטרפרייז היתה מכרה זהב. משחתת מטוסי אף 16 אמריקאים אשר באחד עשר בספטמבר עמדה לסיים סיור של שישה חודשים (תקופת סיור מקסימלית בעתות שלום עבור משחתות) במפרץ הפרסי והיתה בדרכה בחזרה לארה"ב. עם נפילת התאומים החליט קפטן המשחתת כמו קאובוי אמריקאי אמיתי ודמות נהדרת לספיישל טלויזיוני לעשות סיבוב של 180 מעלות ולהישאר במפרץ עוד לפני שקיבל הוראה כזו מהכוחות המשולבים בארה"ב, כדי לתגבר את המשחתות האחרות שהגיעו לפוצץ כמה שיותר מקאבול מן האוויר. חודשיים עברו מאז תחילת המתקפה על אפגניסטן והאנטרפרייז סוף סוף קיבלה אישור לחזור, עם משא של כשלושת אלפים חובלים וטייסים שלא הכירו את אמריקה של אחרי האחד-עשר בספטמבר, ושחלקם הגדול לא יכול היה ליצור קשר עם קרובי משפחה עד כה מטעמי "ביטחון".

הרעיון שהתגבש היה לעלות על האנטרפרייז כאשר היא מגיעה לסביליה שבספרד, עם צוות הפקה מצומצם פלוס כתב אחד (הווה אומר אני, צלם, סאונד, טכנאי וכתב), ובמשך שבוע שלם לשדר ממנה כתבות צבע ורקע בזמן שהאנטרפרייז מפליגה לאורך האוקיינוס האטלנטי, לקראת הגעתה של המשחתת לחוף נורפולק בווירג'יניה, שם יחכו לה בסוף שבוע השידורים כל משפחות החיילים. ביום החמישי נטיס את דיאן סוייר ואת צ'ארלי גיבסון במסוק מאיי הבהאמה אל המשחתת, כך שאת היום האחרון הם ינחו עם הרבה תרועות, צלצולים ותודות נרגשות לחיילים על עבודתם הנפלאה במבצע "חופש לנצח", אשר כאמור נמשך מאז כבר עשר שנים.

כאשר קיבלתי את האישור מהפנטגון, רצתי לשלי והודעתי לה שיש לי חתיכת רעיון לתוכנית ספיישל ביד עם אישור צבאי, אבל אני חייבת לחזור ללונדון כדי לעשות את ההכנות משם, שכן העלייה הראשונה על המשחתת תהיה מספרד והצוות חייב להגיע מהמשרד בלונדון. "יעל, אני יודעת טוב מאוד מה את עושה, אבל זה רעיון טוב... בסדר, תתחילי להתקפל ללונדון, אבל אם בעשרים וארבע השעות הקרובות קורה פה משהו, את נשארת ואני שולחת לפרויקט מפיק אחר מלונדון". פתחתי את הפה כדי להתחיל לצעוק בזעם טיעונים צודקים כמו "רגע רגע, אני הבאתי את הסיפור ואני מפיקה אותו, מה זאת אומרת אם משהו אחר קורה...", אבל שלי הקדימה אותי, הרימה אצבע ואמרה, "יש לך 24 שעות לצאת מפה".

תכננתי את הבריחה שלי מניו יורק כמו מבצע צבאי בפני עצמו. רצתי למלון ה"מילניום" כמו דמות מקומיקס, ובזמן שהתרוצצתי בחדר עם הסלולרי צמוד לאוזן וארזתי את המזוודות, הצלחתי להזמין כרטיס טיסה ללונדון דרך חברת הנסיעות של אי בי סי. השעה היתה ארבע אחר הצהרים והטיסה הראשונה ללונדון היתה בשמונה בערב. רצתי לקבלה עם המזוודות, מתנשפת, ודרשתי רכב לשדה התעופה "בזה הרגע", כי ידעתי שעוד דקה אני עלולה להיתקע באולפן של התוכנית לעוד חודש שלם בניו יורק שעדיין הסריחה מגופות, ובמלון המילניום שבו שהיתי אני עלולה לבצע התאבדות באמצעות המיני בר.

הבחורה בקבלה היתה כל כך מבוהלת מההיסטריה שלי, שתוך חמש דקות רכב שרד שחור עצר בחריקה בכניסה למלון. רצתי החוצה, ושמעתי את השוער קורא, "טיסה נעימה, גברת יעל לביא, מקווים לראותך כאן שוב בקרוב". אלוהים, הם כבר מכירים את השם שלי. "תודה, אבל אני ממש מקווה שלא", עניתי תוך כדי ריצה ודחפתי לו שטר של חמישייה ליד. נהג המכונית היה אפריקאי עצום ממדים, שפתח לי את הדלת בטקסיות והציג את עצמו בשם סולטן, עם חיוך ענק כאילו ידע שהוא חלק ממבצע הבריחה הגדולה.

כבישי ניו יורק היו מפוצצים כמו תמיד בשעה ארבע ושלושים אחה"צ. "אתה יכול בבקשה לנסות את את כביש האף. די. אר במקום את מיד טאון? נראה לי ששם התנועה זורמת יותר בקלות. אני באמת לא יכולה לאחר לטיסה הזאת". באותה שנייה הביפר שלי התחיל לצפצף ובאקט מאוד לא אחראי כיביתי אותו. באותו שלב גם מתקפת טרור נוספת לא היתה משאירה אותי בניו יורק. "גברת לביא, את נראית לי לא שמחה. את יודעת במקרה מי זה טוני בנט?" סולטן שאל אותי בנינוחות מדאיגה. "תגיד, אתה צוחק עלי? בטח שאני יודעת מי הוא, אבל  וואט דה פאק?! איך לעזאזל זה קשור? הוא לא זה שנוהג במכונית הזאת, נכון? אני צריכה להגיע בזמן לטיסה של וירג'ין בשמונה והיא יוצאת בשמונה. תלחץ על הגז, בן אדם!"

סולטן צחק (או שהוא מסטול או שהוא חוטף אותי ואני הסיפור הבא של הרשת, חשבתי את זה לגמרי ברצינות כי כבר הייתי בלופ היסטרי לחלוטין בתוך הראש שלי). "גברתי הצעירה, לא רק שאת תגיעי בזמן, את גם תגיעי בסטייל. כל מה שאני מבקש הוא שתשירי איתי ועם טוני", זה מה שסולטן ענה לי בזמן שהוא מכניס דיסק לקומפקט, מוריד את החלונות ומפציץ את האוויר בטוני בנט שר THE GOOD LIFE בווליום מקסימלי, שהשאיר את רוב האנשים בטיימס סקוור עם פה פעור, בעוד אנחנו טסים לעבר שדה התעופה.

כשהגענו לשער 2 של ג'י אף קיי, אחרי הרבה דואטים משותפים עם טוני, סולטן ואני היינו החברים הכי טובים בעולם. סולטן החנה את המכונית לצלילי "ניו יורק, ניו יורק" ופתח לי את הדלת  מול קהל הנוסעים המשתאה, שמיהר להתאושש ולשיר איתנו וגם מחא כפיים. בכל זאת, ניו יורקרים. אני השתחוויתי קלות.

חיבקתי את סולטן חזק חזק, כי יחד עם טוני ומעבר לכל מהירות מותרת הוא קיים את הבטחתו והביא אותי לשדה התעופה לא רק בזמן אלא גם בסטייל. "תחזרי מהר, ילדה, זאת העיר שלך", אמר לי כשנכנס חזרה למכונית השרד. "לא יעזור", חשבתי, "הוא צודק. למרות שניו יורק אף פעם לא תחזור לקדמותה, היא עדיין היתה העיר שלנו". כעבור שנה עשיתי מה שסולטן אמר וחזרתי אליה.

הפרק "ה-11 בספטמבר שלי" נכלל בספרה של יעל לביא, "מפיקת מלחמות", שיצא לאור בשנת 2011 בהוצאת "ידיעות אחרונות - ספרי חמד"