ועידת שרי התחבורה לשלום אזורי

באיחור של יום מגיעה הכותרת על תקיפת חיל האוויר בסודאן גם לשער "מעריב", תוך הבטחה ל"פרטים חדשים". הפרטים הללו מופיעים אמנם גם בדיווחים של עיתוני הבוקר האחרים, אך זו דרכו של העיתון להצדיק את מרכזיות הידיעה לאחר הפספוס של אתמול. עבור קוראיו אלה בוודאי פרטים חדשים.

ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מקדישים את הכותרת הראשית לנושאים אחרים: אזהרה של נשיאת בית-המשפט העליון מפני איומים על שופטים ו"תרגיל מלחמה הגדול במדינה", בהתאמה.

סגן שר הביטחון מתן וילנאי, שתצלומו מעטר את הידיעה הבלעדית על תרגיל המלחמה [יוסי יהושוע], מסביר כי מטרת התרגיל הנרחב היא "הכנסת האנשים לתרבות החירום". איזה ביטוי מרנין. מי ידע שהמלה "תרבות" גמישה עד כדי כך שהיא מסוגלת להכיל בתוכה גם מקלטי בטון וצפירות עולות ויורדות.

נחזור לרגע לתקיפה בסודאן. מתברר כי בוצעו שתי תקיפות, האחת על שיירת משאיות והשנייה על ספינה. כמה מהפרטים החדשים נובעים מדברים שאמר שר התחבורה של סודאן, מברוק מובארק סלים. האם גם בסודאן, כמו בישראל, תרבות החירום קובעת שלשר התחבורה יהיה רקע צבאי בכיר?

בדיווח מאת יואב שטרן וברק רביד ב"הארץ" מצוין כי השר טען באוזני עיתון מצרי כי 200 איש נהרגו בתקיפה, ברשת אל-ג'זירה הצהיר כי נהרגו 800 בני-אדם, ואילו לרשת BBC אמר שמניין ההרוגים עמד על 1,000, דיווח שמלמד אולי כי כדאי להתייחס לעדותו עם יותר מקורטוב של ספקנות.

עמוס הראל מייחס ב"הארץ" משמעות למועד הפרסום – "רגע לפני פרידתה הסופית של ממשלת אולמרט", וטוען כי ניתן לראות בכך תשובה למקטרגיו של ראש הממשלה. בטורו של יוסי מלמן, לעומת זאת, מצוין כי הפרסום לא נבע מ"הדלפה מכוונת, אלא מקרית": כתב ה-CBS קרא על תקיפה אמריקאית באתר סודאני, ביקש אישור ממקורותיו בארה"ב, וזכה לרמיזה כי האחראית לתקיפה היא ישראל.

קול דממה דקה

יש להודות באמת: פרשת הבית ברחוב כרמיה ידעה ימים יפים יותר. ימים של כותרות ראשיות ותחזיות מפוצצות, ימים של דיונים סוערים והאשמות חריפות. אתמול המליצה המשטרה לסגור את התיק נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט בפרשה זו. רק בשער "הארץ" נמצא מקום לכותרת קטנה שתבשר זאת לקוראים. הידיעה בשלמותה מופיעה בראש עמ' 6 של העיתון, עם כותרת בולטת למדי.

ב"ידיעות אחרונות" אין כל הפניה בשער, והידיעה – בינונית בגודלה – מופיעה במרכז עמ' 6. קוראי "מעריב", שאינם מקפידים על קריאת עמודי החדשות שלהם, עשויים לפספס הבוקר את המידע בדבר סגירת התיק בפרשת כרמיה. הידיעה הקטנטנה מופיעה בתחתית עמ' 6 של העיתון – שלוש פסקאות קצרות הנבלעות לצד פרסומת לתחתונים.

מעלליה של התקשורת המקומית נגד התקשורת המקומית

את הטור השבועי שלה ב"גלובס", "שיווק ישיר", מקדישה הפעם לילך סיגן לנושא שעליו היא מרבה לכתוב – התקשורת הישראלית והאופן שבו נתפסת ישראל בתקשורת העולמית. תחת הכותרת "מעלליה של התקשורת המקומית נגד מדינת ישראל" מפרטת סיגן שלושה מקרים מהשבוע האחרון שבהם, לדעתה, הזיקה התקשורת הישראלית לאינטרסים של מדינת ישראל.

"איך קורה", פותחת סיגן את מאמרה ושואלת, "שהתקשורת המקומית שלנו יכולה לעבוד בניגוד מוחלט כל-כך לאינטרסים של מדינת ישראל, פעם אחר פעם, בשיטתיות ובאינטנסיביות מפחידה?". התשובה של סיגן טמונה בתיאור העיתונות הישראלית של השנים האחרונות כ"ג'ונגל" שבו פועלים יחדיו עיתונאים ועורכים, יועצי תקשורת ולוביסטים, כשמרוב תחרות ואינטרסים התקשורת "שוכחת את מי היא אמורה לשרת, את מי לבקר, באיזו מידה, ובעיקר למה בדיוק זה גורם, והאם זה נכון ואחראי מצדה".

הטור של סיגן הוא חלק ממתקפה רחבה יותר של התקשורת המקומית על הגורמים מתוכה שבוחרים לפרסם עדויות בלתי נוחות למדינה. הדוגמה הבולטת ברשימה של סיגן היא, כמובן, עדויות חיילי צה"ל שנחשפו לפני כשבוע בעיתון "הארץ" ובערוץ 10, אבל זו רק חוליה אחת בשרשרת דיווחים על מעשי צה"ל בשטחים הכבושים ובמבצעים מיוחדים, שרובם ככולם אינם זוכים לבולטות.

סיגן קובלת על כך שהתקשורת אינה מקדישה מאמצים לדווח על רצחנות חמאס וכותבת כי "אין בכך כדי לומר שאסור לדווח על התנהגות בלתי הולמת של צה"ל, ודאי שלא. אבל איפה האיזון? איפה האמת כולה?". מהי האמת לפי סיגן? שחמאס רצחני מאיתנו. מהו האיזון המתבקש? שעיתונאים יקדישו מאמצים לכתיבה ביקורתית על חמאס, כדי שכתבים בריטים יוכלו לתרגם דיווחים אלה לכלי התקשורת במדינתם. זו גישה אופטימית.

סיגן, כאחרים בתקשורת המקומית, מחזיקה בדעה כי על התקשורת לשרת את צה"ל ולבקר את אויבי ישראל. תנוח דעתה. מלאכה זו מתבצעת על-ידי התקשורת החופשית באופן תדיר. כמעט מדי יום מופיעה ידיעה יחצנית על הצבא וידיעה המתארת את אויבי מדינת ישראל כ"חיות האדם המרצחים", כפי שמנסחת זאת סיגן.

אלא שתפקיד התקשורת אינו לשרת את הזרוע הצבאית של המדינה, או כל זרוע אחרת שלה. אם על התקשורת לשרת מישהו, הרי זה את הציבור. ואם יש עדויות על פשעי מלחמה שביצע הצבא בשם הציבור, יש להביאן בפני הציבור, בין אם מקור העדויות הוא בפלסטינים, בארגונים בינלאומיים או בחיילי צה"ל. סיגן כותבת כי התקשורת פועלת נגד האינטרסים של מדינת ישראל, אבל נראה שיש בתקשורת מי שחושב שהאינטרסים של מדינת ישראל כוללים דיווח על מעשים מפוקפקים שביצע הצבא. זה אמור להיות המובן מאליו של עיתונות חופשית, לא מושא לביקורת של עמיתים.

בראש הטור של סיגן מופיעים שני שערי עיתונים בריטיים; שער ה"גרדיאן" ובו הכותרת "נחשפו עדויות חדשות לפשעי המלחמה של ישראל בעזה", ושער ה"אינדיפנדנט" ובו הכותרת "הסודות המלוכלכים של ישראל בעזה". הכותרת היצרית של ה"אינדיפנדנט" אכן באה בעקבות הפרסום ב"הארץ". הכותרת של ה"גרדיאן", לעומת זאת, מקורה בעבודת תחקיר עצמאית של כתבי העיתון בעזה במשך חודש שלם. הכתבים עשו את מה שכתבים אמורים לעשות, ומה שכתבים בישראל כמעט אף פעם לא עושים. אגב, הממצאים שלהם כמעט שאינם מוצאים ביטוי בתקשורת הישראלית. נראה שהיו די עורכים מקומיים שהגיעו למסקנה שזה לא הדבר "הנכון והאחראי" לעשותו.

מהנעשה במלחמת הטייקונים למען עצמם

הכותרת הראשית ב"גלובס" – "צוות הייעוץ לנתניהו: אמץ את תוכנית גושן" – מפנה לידיעה בעמ' 12 של העיתון. בעמ' 10 של אותו הגיליון מופיעה ידיעה תחת הכותרת "בלינקוב: 'אין סיבה שהמדינה תציל את הטייקונים; התוכנית של גושן מופקרת'". לידיעה זו אין אזכור על השער.

הידיעה "הצוות של נתניהו תומך בגושן" מופיעה בעמ' 22 של "דה-מרקר". היא אינה זוכה להפניה בשער. לצדה, מאמר ביקורתי מאת מירב ארלוזורוב. לדבריה, ההמלצות "נגועות בראייה קצרת טווח, אפילו חסרת אחריות". בגליון "דה-מרקר ויק" מופיע מאמר ביקורתי חריף באותו כיוון מאת גיא רולניק.

אפילו ב"ידיעות אחרונות" החליטו להקדיש כפולה בעמודי החדשות לנושא הכלכלי, למרות מורכבותו היחסית. בניסיון לפשט את עמדות הצדדים לשישה משפטים פשוטים שגם בור יוכל להבינם, גם אם הוא קורא אותם תוך כדי נפנוף בעיתון לצורך הדלקת גחלים על אי תנועה בעיירת לוויין, עשו ב"ידיעות אחרונות" שימוש בטבלה המשווה בין טיעונים בעד לטיעוני נגד.

העובדה כי האיורים בטבלת ה"למה כן?" ו"למה לא?" התחלפו, ולצד טור ה"למה כן?" מופיעה כף יד שאגודלה מופנה כלפי מטה, ואילו לצד טור ה"למה לא?" מופיעה כף יד שאגודלה מופנה כלפי מעלה, בוודאי לא תעזור לחבר את ישראל ישראלי לכלכלה.

עודף עניין לציבור

במדור חדשות החוץ של "הארץ" מופיעה הבוקר הכותרת: "בריטניה: בדיקת ד.נ.א הוכיחה שאלפי פאטן בן ה-13 אינו האב". האב של מי? מי שעוקב אחר העיתונים יודע, או אמור לדעת. פאטן הוא עוד גיבור בטלנובלת הסנסציות הבלתי נגמרת של העיתונות העולמית. על הידיעה חתום שירות "הארץ", ומכאן אנו למדים שהמידע בידיעה מובא כשירות לקוראי "הארץ". מה השירות במתן מידע שכזה? ככל הנראה, הוא נחשב למעניין.

על מקומו של המעניין בעמודי החדשות כותב הבוקר כמה עמודים לפני הידיעה על פאטן שי גולדן, עורך מוסף "השבוע" של העיתון. גולדן מדווח, בעקבות ה"דיילי מייל" האנגלי, על עיתון ספרדי (הוא מכנה אותו "צהובון") בשם "20 דקות", שקוראיו בחרו את "רשימת הפוליטיקאיות היפות בעולם". עצם הידיעה על הבחירה, ועל הנציגות הישראליות בה, מחזיקה רק כמחצית מרשימתו של גולדן. המחצית השנייה מוקדשת להסבר מדוע יש מקום לידיעה שכזו בעמודי החדשות של העיתון.

לפי גולדן, מה שמעניין בפוליטיקה הוא ממילא הפן הרכילותי והזול בה, והוא ממרק את מצפון קוראי "הארץ" בעזרת הטיעון הבא: "העובדה שמקומה של ידיעה זאת הוא בעמודי החדשות לא הופכת את עמודי החדשות ללא רציניים וגם לא את הקוראים לכאלה, כי אם אומרת בגלוי את מה שידענו זה מכבר: שמתחת למעטה הפומפוזי של העיסוק בפוליטי ה'חשוב' וה'רציני' וה'מעניין', מסתתרת תשוקה לראות את העולם מקולף ממסכותיו ומשוחרר מכבלי הצביעות שלו".

בהמשך טוען גולדן כי עצם הנכונות לקרוא את הידיעה הוא בעצמו הודאה בכך שהמושג "חדשות" כולל בעיני הקורא "לא רק את מה שחדש ואת מה שחשוב, אלא גם, ואולי בעיקר, את מה שמעניין". זהו טיעון שכמו נלקח מעדות אופי לצהובון כגון "20 דקות", אשר לפי ההיגיון של גולדן, מציג את העולם כשהוא מקולף מכל מסכותיו ומשוחרר מכבלי הצביעות שלו לחלוטין. בפועל זהו טיעון שנלקח מעדות לאופיו ההולך ומצהיב של עיתון "הארץ".

ענייני תקשורת

אורי שנער, לשעבר מנכ"ל זכיינית הטלוויזיה המסחרית קשת, מתראיין ל"גלובס" [איתי רום], ומותח ביקורת על התנהלות הזכיינים. לדבריו, האשם במצב הזכייניות אינו שוק הפרסום המתכווץ, אלא החלטות השקעה מוטעות. "בניגוד לטענות שאומרות שהבעיה היא בשוק ובהכנסות", אומר שנער, "עוגת הפרסום, ונתח הטלוויזיה בתוכה – בניגוד לכל התחזיות שהיו פסימיות, כולל התחזיות שלנו במכרז ערוץ 2 – דווקא גדלו [...] כשההכנסה של מישהו גדלה אבל הוא מפסיד, זה אומר שהבעיה שלו היא בהוצאה". לפי שנער, ההוצאה המוגזמת נובעת מהפקות ריאליטי יקרות במיוחד וסחרור בשכר הטאלנטים. בהמשך הראיון מודה שנער כי בהיותו מנכ"ל קשת אישר מדי פעם פרסום סמוי שחוקיותו מוטלת בספק, תוך שהוא לוקח בחשבון שהזכיינית עלולה להיקנס.

בראיון למוסף "תרבות" של "מעריב" [ליטל בית-יוסף] יוצא הבמאי חיים בוזגלו נגד מבקרי הטלוויזיה שקטלו את יצירתו האחרונה, "לחיות מחדש", העוסקת במסעה של ספינת מהגרים ממרוקו לישראל. בוזגלו מייחס את הביקורות הקשות שקיבל למוצא העדתי של מבקריו. הוא מזכיר את ה"אשכנזי שנקרא 'ירון פריד'", מבקר עיתון "הארץ", את ה"אשכנזייה שנקראת 'גפי אמיר'", מבקרת העיתון "ידיעות אחרונות", ואת ה"אשכנזי השלישי מ'מעריב'" (ככל הנראה הכוונה לאסף שניידר). עדכון: מדובר באביעד פוהורילס.

"הפעם החלטתי שאני לא סותם את הפה", אומר בוזגלו, "כי נשבר לי מכל האשכנזים שמשחקים אותה תמיד כאילו הם יודעים הכל". לדבריו, ביקורתם של המבקרים מוטה "מעצם העובדה שהמבקרים האלה הם שלושה אשכנזים שכאילו ממשיכים את השרשרת".

עפרה אידלמן מדווחת ב"הארץ" כי מעתירה שהגישו לבג"ץ האגודה לזכויות האזרח ומועצת העיתונות נגד "חוק סדר הדין הפלילי – סמכויות אכיפת נתוני תקשורת" עולה כי בחצי השנה הראשונה לתוקפו של החוק, השתמשה המשטרה 755 פעמים בסמכותה החדשה כדי להוציא היתרים מינהליים דחופים לקבלת נתוני תקשורת ללא צו של בית-משפט. עוד מדווח כי לפי תשובת המדינה לבג"ץ, במשטרה נקבע נוהל שלפיו אם מדובר בעיתונאים, לא תאושר הוצאת רשימת פרטי שיחות "אם אינם חשודים בעבירה ואינם קורבנה".

בעמ' 14 של "הארץ" מתפרסמת החלטת מועצת העיתונות בנוגע לשתי ידיעות שהופיעו בעיתון וכתבה ששודרה בערוץ 10. בנוגע לכותרת אחת שהתפרסמה ב"הארץ" נקבע כי ניסוחה מטעה, ואינו משקף נכונה את תוכן הידיעה. בנוגע לכתבה בערוץ 10 נקבע כי העובדות שהוצגו בה לא נבדקו כראוי.
מוסף הנדל"ן של "דה-מרקר" כלול מהבוקר בגליון יום שישי של העיתון. מוסף "תרבות וספרות" עובר דירה יחד איתו.