שנת 2023. המשבר האקלימי כבר כאן ועכשיו ואיתו גלי חום, הצפות, שריפות ועוד, ופגיעה בטבע ובבריאות הציבור. לפי נתוני השירות המטאורולוגי הישראלי, הטמפרטורה הממוצעת השנתית בישראל עלתה מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת ועד היום (כלומר בטווח של בערך 50 שנים), ביותר מ-1.7 מעלות, לעומת עלייה עולמית של פחות מ-1.5 מעלות בכ-250 השנים שחלפו מאז תחילת המהפכה התעשייתית.

גם משבר הזיהום נמשך, כשהאנושות פולטת לאוויר, ליבשה ולמקורות המים אינספור סוגי פסולת, שפכים וגזים רעילים. לפי דו"ח שפרסם לאחרונה ה-OECD, רוב אזרחי ישראל חשופים לזיהום אוויר חלקיקי כבד, שמקורו במגזרי התחבורה, האנרגיה, התעשייה והפסולת, הרבה מעל לגבול המומלץ על ידי ארגון הבריאות העולמי והרבה יותר מהממוצע ב-OECD או באיחוד האירופי.

זאת ועוד, משבר מגוון המינים העולמי בעיצומו, וההכחדה השישית, והראשונה מעשה ידי אדם, מתרחשת לנגד עינינו. בתוך כך, נעלמו בעשורים האחרונים מהנוף הארצישראלי מינים רבים של בעלי חיים וצמחים, ועוד מינים רבים אחרים נמצאים בסכנת הכחדה.

מערכת החינוך ממשיכה בעיקר למחזר הבטחות ומסרים, ולמרות התוכניות הגדולות להתמודדות עם אתגרי העתיד עדיין מושכת לאחור לאתגרים מהעבר

השנה היא 2023, ורובנו כבר יודעים ומבינים שכדי להתמודד עם האתגרים הגדולים הללו, עם ה"ירושה" הקשה והמכבידה שאנחנו משאירים לילדינו, לנכדינו ולדורות הבאים, צריך לשנות הרגלים, ובעיקר חייבים לצרוך פחות ולזרוק פחות. אבל במשרד החינוך עסוקים שוב במיחזור, שגם הוא לא ממש מיחזור, ובפתרונות קצה במורד הזרם, במקום בשינויים הכרחיים במעלה הזרם.

מערכת החינוך ממשיכה בעיקר למחזר הבטחות ומסרים, ולמרות התוכניות הגדולות להתמודדות עם אתגרי העתיד עדיין מושכת לאחור לאתגרים מהעבר. אחרת איך אפשר להסביר את אחד מפרויקטי הדגל הסביבתיים של המשרד - "האתגר הכתום"? על פי החוברת למורים מדובר ב"תחרות תוצרים כיתתיים לעידוד המיחזור בחסות תמיר תאגיד המיחזור. פעילות זו מזמנת לתלמידים את האפשרות להביע יצירתיות בתהליך הלמידה ולהגביר את המודעות למיחזור בכלל ולזריקת אריזות לפח הכתום בפרט".

מיחזור הוא כבר לא הסיפור. מתוך הסרטון של משרד החינוך (צילום מסך)

ומה בעצם הבעיה? האם מיחזור אינו חשוב? הוא חשוב. אבל יש צורך לדייק את המציאות בנוגע לתהליך הזה, כדי שהתלמידים יקבלו את התמונה המלאה. הנה כמה עובדות קריטיות בנוגע למיחזור ולפרויקט משרד החינוך:

1. תאגיד המחזור תמיר, שתומך ב"אתגר הכתום", הוא גוף בבעלות היצרנים והיבואנים הגדולים במשק, שהם חלק משמעותי מהבעיה ולא עושים כל מה שנדרש כדי להפחית את טביעת הרגל האקולוגית שלהם - לפני שהם פונים אלינו ואל התלמידים.

2. אנחנו לא ממחזרים אלא מפרידים או ממיינים פסולת.

3. לא כל חומר ניתן למחזר ובטח שלא באותה האיכות. למעשה, לא כל הפסולת שמגיעה לפח הכתום באמת ממוחזרת, ובמקרים שונים אי אפשר למחזר את האריזות בכלל בישראל.

4. תהליכי המיחזור צורכים משאבי חומר ואנרגיה רבים וגורמים לפליטה של שפכים, מזהמי אוויר וגזי חממה.

5. לא פעם מיחזור אפילו מעודד צריכה, באפקט ריבאונד, ומאפשר לנו לצרוך, לזרוק ולמרק את המצפון כאילו שאנחנו תורמים לסביבה, ובעצם להעביר את האחריות מאיתנו והלאה.

6. למעשה הפתרון של מיחזור הוא הפתרון הקל ביותר למערכת החינוך ולציבור הרחב, שלא לדבר על כך שהוא לא באמת מאתגר את התלמידים.

זה לא רק הפלסטיק

שלא תבינו אותי לא נכון. זה לא שלא צריך למחזר או ללמד את התלמידים ולחנך את החברה להפריד פסולת ולהשליך אותה בפח הייעודי. אבל כפי שמציגים בסרטונים שמלווים את האתגר, למחזר הוא הפתרון האחרון, אחרי שימוש חוזר, והכי חשוב - צמצום הצריכה. לכן חשוב לדבר עם הילדות והילדים על היתרונות ועל החסרונות של מיחזור ולהציע חלופות טובות יותר, ובעיקר חייבים לדבר לא רק על העטיפה אלא גם על מה שיש בה.

לא האריזות, ממוחזרות או לא, אחראיות לעיקר הנזק הסביבתי של המזון שאנחנו אוכלים. המקור לרוב זיהום האוויר, הקרקע ופליטות גזי החממה ממגזר הפסולת הוא המזון שאנחנו לא אוכלים ומשליכים לפח. מזון זה מהווה כ-40% ממשקל הפסולת הביתית שלנו, שרובה הולכת להטמנה.

הלאה לתעשיית האופנה: גם לייצור, לשינוע ולהשלכה של בגדים יש השפעות סביבתיות שליליות רבות, הרבה יותר מההשפעות של האריזה שבה הם מגיעים במשלוח. במקרה זה מיחזור הוא לא הפתרון העיקרי, והבגדים שמושלכים מעורבבים יחד עם אריזות פלסטיק להכנת דלק שמקורו בפסולת ונשרף להפקת אנרגיה, תהליך שגורם לזיהום אוויר, תחלואה ותמותה (ורק כדי לסבר את האוזן, אנחנו ממחזרים כיום רק כ-10% מפסולת הפלסטיק).

האתגר הגדול הניצב בפנינו ובפני מערכת החינוך הוא אתגר ההפחתה במקור. ולא מדובר רק על מעבר מבורך מכלים חד פעמיים לכלים רב פעמיים, אלא על צמצום תרבות הצריכה הבזבזנית

לכן האתגר הגדול הניצב בפנינו ובפני מערכת החינוך הוא אתגר ההפחתה במקור. ולא מדובר רק על מעבר מבורך מכלים חד פעמיים לכלים רב פעמיים, אלא על צמצום תרבות הצריכה הבזבזנית. מדובר על קנייה של בגדים איכותיים ורב עונתיים במקום אינספור פריטים מחברות אופנה מהירה וזולה, על הפחתה בכמות הבשר ומעבר לתזונה צמחונית ומקומית יותר, על שתיית מים מהברז במקום מים מינרלים שנגזלו מנחלים או משקאות ממותקים שמזיקים לבריאות.

בשנים האחרונות ניהלו מורים, הורים ותלמידים רבים מאבק מתמשך נגד משרד החינוך בדרישה להכניס לכיתות תכנים בנושא משבר האקלים, משבר הזיהום ומשבר מגוון המינים. במסגרת המאבק נחשף גם כי בתוכניות הלימודים השונות היו תכנים סביבתיים שגויים, מטעים ומוטים ואפילו הכחשת אקלים, וכן שגופים עסקיים ומזהמים נכנסו לבתי הספר, השפיעו על תוכניות הלימוד ועשו גרינווש.

בעקבות הלחץ התקשורתי משרד החינוך מינה ועדה מקצועית, שבדקה את התכנים בתוכניות השונות ותיקנה אותם, ולפני כשנה פרסם המשרד יחד עם המשרד להגנת הסביבה תוכנית חדשה שתתמקד במשבר האקלים החל משנת הלימודים הנוכחית, מגני הילדים ועד לתיכונים ובשלל תחומי הלימוד.

אז איך זה שאנחנו עדיין "תקועים" במיחזור? נכון, ההכשרה בשטח בתחום האקלים כבר החלה, ויש בתי ספר שמזמן הקדימו את המערכת ועוסקים בנושא לפני ולפנים, אבל האתגר הגדול שעומד בפני משרד החינוך בשנת 2023 הוא להסתכל למשבר האקולוגי-אקלימי בעיניים ולתת לילדים שלנו תקווה.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)