בסוף השבוע בו התאבל עם ישראל על דריה לייטל, קורבן נוסף לאלימות הגואה נגד נשים מצד בני זוגן, התפרסמה כתבת שער, לא קשורה לנושא הטרור המגדרי, במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". הכתבה "חם, חם, מתקרר" של אריאל שנבל עסקה בטיעוניהם של מכחישי משבר האקלים. לכאורה, שני עולמות שונים של תוכן עיתונאי ומציאות חיים, אך אם נעמיק להתבונן במפת הנפש החברתית שהן משקפות, נוכל למצוא את החוטים המקשרים.

אפשר להתחיל מהאישי, לספר סיפור מוכר (שבמדינה שלנו הופך למוכר יותר משבוע לשבוע) על אישה שנמצאת במערכת יחסים אלימה. בתחילה מדובר בקשר הרמוני, אולי הרמוני מדי. אולי אובססיבי. אולי תלותי. אולי קשר סימביוטי ללא הפרדה בין בני הזוג. לאט לאט מתברר שקיים אלמנט של חוסר איזון בקשר. יש צד אחד שניזון ממשאביו של האחר, ובעוד כוחו של האחד הולך וגדל כוחה של השנייה הולך וקמל. המשאבים שאיתם באה לקשר מושקעים כולם למען צד אחד, ואילו הצד השני, שחש חרדה עצומה מחולשה, חייב להקטין את הנותנת כדי לא לחוש קטן בעצמו.

בגלל הסימביוזה בקשר, אין דרך להיחלץ. שני הצדדים לכודים, והמקרבן מתחיל להפעיל מניפולציות שישמרו על פינת גן העדן-גיהנום מוגנת מכל ביקורת חיצונית או פנימית. אחת משיטות המניפולציה, ששמה הפך למוכר במיוחד בשנים האחרונות עד שהיתה למילת השנה של 2022 – היא גזלייטינג. פעולה אלימה בה המקרבן מערער על תפיסת המציאות של הקורבן. המקרבן הופך עצמו לסמכות היחידה על האמת על מנת לחזק את הצורך של הקורבן במקרבן. קורי העכביש הכולאים בקשר - מתהדקים.

התיאור כאן לוקה בחסר, משום שאינו נכנס לעומקה של הדינמיקה האלימה ומובא באופן פשטני של יחסי קורבן ומקרבן, לצורך התמקדות בעקרון ולא בפרטים. זהו תיאור של דינמיקה אלימה בקשרים בינאישיים שיכולה להתקיים ללא קשר למגדר או לזוגיות דווקא. אני מבקשת לכוון את אלומת האור דווקא לגלובלי, ולא לאישי.

הכחשת אקלים היא מעשה אלימות, מניפולציה שנועדה לערער על מציאות וחוויית מציאות, למחוק אותה ולספר סיפור שיאפשר המשך ניצול ואלימות כלפי האדמה

גם הסיפור הגלובלי הוא סיפור של מערכת יחסים שמתחילה בצורה סימביוטית. בין אדם נזקק וחלש, אך כזה שלוקה בנרקסיזם ורואה עצמו כנזר הבריאה, לבין ארץ, שמכילה אוצרות ומשאבים שהאדם זקוק להם ותלוי בהם. כמו בסיפור הפרטי, גם כאן הזדקקות האדם לאדמה היא חולשה שיש והאדם רוצה להעלים, ולכן הוא יוצר לעצמו מערכת אמונות והצדקות שקושרת בין טבעי לנחות. הטבע וכוחו הרב על האדם הופך לרגע לטיפה פחות מאיים, וניתן להמשיך ולנצל את משאבי הארץ ללא מפריע.

וכך עוברות השנים על הזוג המאושר, שהופך פחות ופחות מאושר, עד שמתגלה שלניצול האינסופי יש מחיר, ושלפגיעה המתמשכת יש גם קול. וכשמדובר בקולו של הטבע, מדובר בקול רועם מאוד. קול מים רבים, קול משבר ים, קול שורף יערות, קול הצפות, קול הרס, שבר ורעב.

ברגע מכריע בקשר, ניתנות לאדם שתי אפשרויות – התפקחות או הכחשה. התפקחות משמעה הכרה בניצול, בפגיעה, באלימות המתמשכת כלפי הארץ. לקיחת אחריות ויציאה ושחרור ממעגל האלימות. הכחשה משמעה תיאור מציאות חלופי, שמכחיש את האלימות וגם את השפעות ההרס והניצול על הנפגעת. האפשרות השנייה, אפשרות ההכחשה והגזלייטינג, מתבטאת ביחס בין האדם לאדמה בקונספירציית הכחשת משבר האקלים. הכחשת אקלים היא מעשה אלימות, מניפולציה שנועדה לערער על מציאות וחוויית מציאות, למחוק אותה ולספר סיפור שיאפשר המשך ניצול ואלימות כלפי האדמה.

מהו אומץ עיתונאי

בכתבה שהתפרסמה ב"מקור ראשון", ובפורומים אחרים בהם ניתנת במה לדוברי תיאוריית הקונספירציה של הכחשת משבר האקלים, הובאו פרטים רבים. נתונים. טענות. האשמות בלתי נגמרות. בדומה לכל התמודדות עם מהלך של שלילת מציאות, גם כאן מתעורר הלב לזעוק על כל אי-הדיוקים והעיוותים, להעמיד נתונים אמיתיים מול נתונים שקריים, להשמיע את קולה של האמת. אבל בדומה לכל מהלך של גזלייטינג או קונספירציה, העמסת השקרים על הקורא היא רק עוד טקטיקה, מניפולציה שמותירה את הנפגע ללא יכולת תגובה והגנה של ממש. כי תמיד יהיה עוד שקר שיחכה בפינה, גם לאחר פירוק כל הטענות. עולם הבדיון הוא אינסופי, וההתמודדות איתו היא מלחמת התשה.

למזלי, אני גם לא נדרשת למענה כזה, משום שיש כבר די פעילי סביבה, מדענים וחוקרים, אנשי תקשורת שמכבדים את מקצועם, שישבו ויצרו מענה נגיש לכל טענות מכחישי האקלים הפופולריות. גוף הידע והאמת זמין עבור כל מי שמחפש אותו. בכתבות, בהסכתים ובמחקר עצמו.

האומץ העיתונאי הוא חשיפת האלימות כלפי המציאות של מכחישי האקלים והסטת ערפל הטיעונים שלהם כדי שניתן יהיה לזהות את המבנה הקלאסי של מניפולציה על התודעה

במקום זאת, אני מציעה להתבונן על הרטוריקה, על מהות המעשה של הכחשת אקלים ועל נזקיהן של קונספירציות בכלל, בחברה ובנפש האדם.

ערעור המציאות, הטלת הספק במקום בו נדרשת אמירה חזקה ואמיצה של עמידה יחד למול הרס הסביבה, החלשת הקול הפנימי שחש בקלקולה של מערכת היחסים בין האדם לטבע, והפגזתו בנתוני שקר – מציאות חילופית ודמיונית – זהו גזלייטינג טהור. מעשה אלימות. פרסום הכתבה הוא כעין שיתוף פעולה עם המקרבן, החזק, שאוהב להציג את עצמו כקורבן ובכך למחוק את מעשיו.

יש מיעוטים שנדרש אומץ עיתונאי כדי לתת להם במה. מכחישי האקלים, שהם מיעוט מבוטל בקרב המדענים והמומחים, אינם מיעוט שכזה. מעבר לכך שהם בעצמם מספרים כמה הם פופולריים, מוזמנים תדיר להשמיע את קולם (רק לאחרונה הוזמנו על-ידי השרה להגנת הסביבה...), אין שום אומץ או כבוד בהדהוד של כזבים ומניפולציות. במקרה הזה, האומץ העיתונאי הוא חשיפת האלימות כלפי המציאות של מכחישי האקלים והסטת ערפל הטיעונים שלהם כדי שניתן יהיה לזהות את המבנה הקלאסי של מניפולציה על התודעה. זהו הקול שאינו נשמע מספיק.

הכחשת האקלים ככפירה באלוהים

קונספירציות, בדומה לגזלייטינג, יוצרות ערעור מתמשך על המציאות ועל היכולת לפרש אותה מכוח הכלים האישיים של האדם. מכחישי האקלים מבקשים מאיתנו למחוק את מה שאנחנו רואים מול העיניים - אסונות טבע שהולכים ומתרבים, מזג אוויר שהולך ומקצין, מיני בעלי חיים וצמחים שנכחדים בקצב מסחרר, פגיעה באיזון האקולוגי, נזקים לכלכלה, ערעור הבטחון התזונתי במדינות ברחבי העולם ועכשיו גם בעולם המערבי, משבר מים עולמי, פליטי אקלים ועוד ועוד.

במקום זאת הם מעודדים ספקנות רדיקלית במציאות, כולל זאת הנקלטת בחושים ונראית בעין, ובכל גורם חיצוני שאמון על בטחון חיינו ומעניק לנפש האדם ולחברה את תחושת היציבות.

בספר דברים (יח, כא-כב) מזהיר אלוהים מללכת אחרי נביאי השקר. משה מעלה שם שאלה טובה בשם העם – איך נדע שהנביא נביא שקר? והתשובה היא שאתם תראו, אתם תדעו, הדבר שהוא יגיד לא יתממש. זהו כלל פשוט וכמעט טריוויאלי לזיהוי נביא שקר. כנגד זה ניתן לטעון שזהו מידע שאפשר לזהות רק בדיעבד, אבל התורה מצפה מהאדם לזהות בזמן אמת מהי המציאות, מתוך אמונה שהמציאות ניכרת דרך התבוננות בה. אם אתם רואים שהאדמה סובלת, שהטבע רמוס, שכדור הארץ נאנק תחת הניצול המוגזם של משאביו – כנראה שמי שטוען אחרת הוא נביא שקר.

הקשר שמלמדת עליו התורה בין האדם לטבע בא לידי ביטוי בימינו במשבר האקלים. אם לא נקיים את האחריות המוסרית-אמונית שלנו כלפי בריאתו של אלוהים, האדמה באופן טבעי ורוחני תקיים את חלקה בברית, כשם שהיא עושה כעת

אמון קשור באמונה. החלשת האמון בין בני אדם ובין הציבור לבין המוסדות החברתיים, החלשת האמון בידע ובאפשרות לדעת מהי המציאות - גורמת נזק גם ליחסים בין האדם לאלוהיו.

לקראת סופה של הכתבה ב"מקור ראשון" נכתב "במשך מאות שנים נתנה הדת למערב משמעות. היום הדת במדינות האלה דועכת, והאקלים הפך לדת חדשה. כשאתה הורג את אלוהים עדיין יש בך חור, וצריך למלא אותו במשהו". העובדות הידועות הן שכוחה של הדת דווקא בעלייה. אבל גם אם נתעלם מכך, מעניינת הטענה שהאקלים זאת דת חדשה.

הקשר בין האדם לטבע, המחויבות של האדם לטבע, היו מאז ומתמיד חלק מדתות ברחבי העולם. דתות מקומיות תמיד קשרו בין יחסם לטבע לקשריהם עם העל-טבעי. גם הדת שלנו, שהינה דת חקלאית, קושרת באופן הדוק בין העולם המוסרי הדתי לבין הקשר עם האדמה והטבע. פרשת "והיה אם שמוע" (דברים יא), פרשת "הברכה והקללה" (דברים כח) וכמובן מצוות השמיטה, הן דוגמאות מרכזיות לעקרון חוזר בתורה – תנהגו טוב, האדמה תהיה טובה עמכם. תנהגו רע, האדמה תקולל בעבורכם, תקיא אתכם ואתם תסבלו מאסונות טבע שונים ואיומים.

הקשר שמלמדת עליו התורה בין האדם לטבע בא לידי ביטוי בימינו במשבר האקלים. אם לא נקיים את האחריות המוסרית-אמונית שלנו כלפי בריאתו של אלוהים, אם ניתן להשפעות זרות של קונספירציות שמקורן בימין השמרני בארה"ב לפגוע בלב החברה ובאמון האנושי, אם נפורר את הקשרים שמחזיקים יחד חברה בריאה, חברת צדק ומוסר - האדמה באופן טבעי ורוחני תקיים את חלקה בברית, כשם שהיא עושה כעת.

מה שיוצר את החור בליבו של האדם המודרני הוא דווקא הריחוק ההולך וגובר של מקורות ההזנה שלנו, הרוחניים והגשמיים כאחד, מן היחס לטבע. הקשר לטבע, האחריות שלנו כלפיו, החלק שלנו בו, הוא מקור למלאות, לתחושת שייכות ומשמעות.

לעומת זאת, הבור השחור שמביאות לעולם תיאוריות קונספירטיביות הוא בור של חוסר אמון בסביבה, בממשל, בגורמים בעלי סמכות. זהו בור שגורם לתחושה שאין קרקע תחת הרגליים, מעורר חרדות ופחד בין בני אדם ובין האדם לסביבתו. זהו בור שהופך את הטבע לאויב, מורעל, מסוכן, מהונדס. מעמיק את הפער והמרחק בין האדם לטבע. ומותיר אותו חסר כל הגנה, נוח למניפולציות, ואבוד מעצמו ומהקשר עם אלוהיו.

מפיצי הקונספירציה להכחשת משבר האקלים מלינים על נזקים של חרדת אקלים (שדווקא לגביה קיימת מודעות ציבורית והיא מטופלת גם על-ידי משרד החינוך). בעוד הם מתעלמים מהנזק החמור לנפש האדם וליציבות החברה שגורמות קונספירציות.

להיחלץ מהאלימות

אם חברה טובה היתה מספרת לכם על אלימות שהיא עוברת מבן זוגה, האם הייתם מבטלים את דבריה? האם הייתם מביאים הוכחות למצבים בהם ראיתם אותו דואג לה, או מצביעים על כך שכעת היא מחייכת, משמע שאינה סובלת? בעוד שביחסים הבינאישיים שלנו אנו לומדים יותר ויותר לזהות דגלים אדומים ומניפולציות, בעולם הגלובלי, קולותיהם של שוחרי הקונספירציות רק הולך ומתחזק.

אל תאמינו להם כשהם אומרים לכם שהם מיעוט נרדף. זוהי אותה רטוריקה בה משתמש הנרקסיסט.

האמת היא, שעליית כוחה של דת הפופוליזם היא שמסכנת יותר מכל את יציבותה של הנפש החברתית. טיעוניהם נשמעים בכל מקום, כוחם רב משנדמה, וההשתקה שהם כופים על כולנו, בשילוב עם ערעור תפיסת המציאות, הם אקטים של אלימות שעלינו להיחלץ ממנה. השמיעו קול אם גם לכם איכפת מהאדמה. השמיעו קול אם גם אתם מאמינים שיש תקווה.

תהילה סולטנה שפר עוסקת בחינוך לקיימות ויהדות. מפתחת תכניות חינוכיות, אקטיביסטית, ויזמית בתחום. מפרסמת תוכן בדף הפייסבוק "קַיימדוּת - קיימות ויהדות"