שבועות ארוכים עברו עד שהרגישה שהיא מתחילה להתאושש – הרי כל חייה ניסתה לחמוק בעוד מועד מן האפשרות שמישהו ידחה אותה, ינטוש אותה, יגרום לה להרגיש לא רצויה – אבל גם אז עדיין לא הרפה ממנה מראה פניו של מרקו כשחיכה שתסתלק. לחוף הים לא התקרבה תקופה ארוכה, ואפילו כשראתה אנשים חוזרים משם בבגדי ים לא התעורר בה רצון. כשכבר התקרבה פעם אחת עד רחוב הירקון וראתה מעבר לו את הרוחצים, מיד שבה על עקבותיה, אל האזור הבטוח.
כעבור חודשים הצליחה אפילו לרדת לחוף, אבל שוב נמלטה כעבור רגע. בעזרת הפסיכולוגית שהתחילה לראות אז כבר יכלה לרדת לחוף, אבל עדיין לא היתה נינוחה שם. הדבר היחיד שעזר באמת להקהות את הכאב והעלבון היה המשרה בעיתון, שפורסמה בהכוון התעסוקתי של האוניברסיטה.
כשנכנסה למערכת וראתה את כל האנשים יושבים שם במכנסי ג'ינס ובטי-שרט וקוראים את עיתוני הבוקר – עולם שונה לגמרי ממרוץ העכברים המפוחד והנפוח מחשיבות עצמית בחברת הייעוץ – הרגישה שמצאה את מקומה. תמיד חשבה שהיציבות והשכר הראוי הם שחשובים לה, והנה היא עומדת לוותר עליהם בתמורה לחירות, ואולי גם בתמורה לתחושה שהיא עושה משהו חשוב יותר מעזרה לתאגידים עשירים להתעשר עוד. כן, כך חשבה.
מי שריאיין אותה בחדרו הקטן היה עורך המדור הכלכלי. הוא היה קירח כמעט לגמרי, אבל את השיער מתחת לאוזניו התעקש לגדל ואסף אותו מאחור בזנב סוס. כך לא נראה עורך רציני בעיתון, חשבה כשישבה מולו, אלא מוכר מזדקן בחנות לתקליטים משומשים. היה בו משהו נשי, ופעמיים מרח על ידיו קרם לחות, כאילו אין דבר טבעי מזה בראיון עבודה. תדמייני כאילו את לא רואה את זה, ציוותה על עצמה בזמן ששוחחו, ולא הופתעה כשהתקשר אליה מאוחר באותו יום והודיע לה שהתפקיד שלה.
היו שהאמינו כמוה ששום שיקולים זרים לא מתערבבים בכתבות שלהם, אבל כיום כבר ברור לה שהשפיעו עליה התגובות שקיבלה, כמו ליטוף שמקבל כלב אחרי שעשה את צרכיו במקום הנכון, ושכך למדה מה ההבדל בין מה שמותר ומה שאסור, מי מאנשי שלומנו ומי לא, מה מעניין ומה לא
כעבור שנה, כשכבר הואיל להיפטר מזנב הסוס, קודם לערוך את מוסף סוף השבוע של העיתון והציע לה להצטרף אליו שם, והיא נענתה. אמנם העלאה לא קיבלה, אבל אמרה לעצמה שהשכר שלה בהחלט סביר, רק עשרה אחוזים פחות מהשכר שקיבלה בחברת הייעוץ. היום, קצת יותר מעשור לאחר שעזבה את חברת הייעוץ, היא מבינה כי מי שעבד אז בדרגתה כבר משתכר פי ארבעה או חמישה ממנה, וכי טיפוסים מסוימים כבר מרוויחים בחודש את מה שהיא מרוויחה בשנה.
בתחילת הדרך לא הוטרדה מכך, ואת הפער בשכר הסבירה לעצמה בכך שזו מעין עסקת חליפין – מקבלים כוח וחופש לומר את האמת, ומוותרים בתמורה על עשרה אחוזים בשכר. בליבה אף האמינה שלהיהפך מחיילת תאגידית זוטרה לעיתונאית שיכולה לחרוץ גורלות של אנשים חשובים, אולי אפילו של תאגידים, שווה אפילו יותר.
העורך נתן לה יד חופשית, ואט-אט יצרה לעצמה רשת של מקורות עיתונאיים, אנשים שנהגה לשתות איתם קפה מדי פעם בפעם ולדלות מהם כל מיני סיפורים. משהו בדרך שבה היא חושבת השתנה עם הזמן. השיחות שניהלה סווגו בראשה בשתי קטגוריות: ראוי לפרסום או לא ראוי לפרסום, וכשעלתה על קצה חוט לנושא שעניין אותה, לא הרפתה ממנו.
יותר ויותר נמשכה אל חומרי גלם קשים. לא רכילות סתמית ממסדרונות הכנסת והממשלה, או דברור מסרים בטחוניים מצמרת הצבא, לא ראיונות לקקניים עם סלבריטאים בתמורה למתנות מיח"צנים, ולא תיאור תופעות מצוצות מהאצבע שמגובות במחקרים של אקדמאים שרלטנים. כל אלה היו נחותים בעיניה. נראָה שרק לשדה התחקירים יש ערך עיתונאי אמיתי, והיא אפילו שיננה לעצמה מדי פעם, ברגעי קושי, את המשפט ההוא של אורוול: "עיתונות זה כל מה שמישהו לא רוצה שיתפרסם, וכל השאר זה יחסי ציבור".
אט-אט פילסה את דרכה – בעזרת ההשכלה האקדמית שלה – בדרך הלא סלולה של התחקירים הכלכליים.
היא כתבה על בנקים ישראליים שמעורבים בפרשיות בינלאומיות של הלבנת הון, על חשדות לשימוש במידע פנים של פעילי שוק ההון ועל המעבר הזריז של פקידי ציבור בכירים אל תאגידים פרטיים, שעד לפרישתם היו תחת פיקוחם. לצד זאת, חלק ניכר מעבודתה יוחד לחשיפת פרצופה האמיתי של תעשיית ההייטק הישראלית. אמנם היו להייטק גם צדדים יפים ומועילים, אבל עליהם כתבו ממילא ללא הרף כל מיני עיתונאים מטעם.
על עצמה הטילה את המשימה הלא נעימה לחטט במורסה ולנקז את המוגלה שמבצבצת שם מתחת לקלישאות ולסיסמאות התאגידיות ולתפאורה המעוצבת בטוב טעם ובהרבה ממון לטובת צעירים במכנסי ברמודה ובנעלי אצבע. לא תמיד הצליחה, אבל פה ושם יצא מתחת ידה תחקיר רב-תהודה.
למשל כשהתברר שחברת הטכנולוגיה הגדולה שיזמיה מזוהים עם מפלגות שמאל מוכרת תוכנות מעקב לדיקטטורות החשוכות בעולם; או שחברת האינטרנט שמתהדרת בטכנולוגיית וידיאו "שמאפשרת לקשר בין אנשים" היא בעצם סרסור דיגיטלי שמעסיק בתנאים דרקוניים נשים צעירות ממדינות העולם השלישי שנשכרו כדי לאונן מול מצלמה; או שהסטארט-אפ של החבר'ה הצעירים המגניבים, שללא ספק נולדו בצד הנכון של הכביש, הוא בעצם שם קוד להונאה פיננסית ששודדת מיליוני גולשים תמימים ברחבי העולם.
היו שקראו לה צדקנית, אבל לעצמה סיפרה אז שזו עבודה בעלת ערך. עם השנים נהייתה יותר ויותר דיסקרטית, אפילו פרנואידית, וכשדיברה על הכתבות שלה הנמיכה תמיד את קולה והיסתה גם את בני שיחה, שמא יש מי שמאזין להם – מישהו שקשור לנושא עצמו או אדם שקשור לעיתון המתחרה. את שמות המקורות שלה שמרה לעצמה גם מפני העורך שלה, כי ידעה שיותר מחריצות ואומץ דרושה לעיתונאי חוקר היכולת לרכוש את אמונו של המקור שלו, לשכנע אותו ששמו יישמר לנצח בכספת הנעולה בראש.
בישיבות מערכת שנכחו בהן כתבים נוספים העדיפה להישאר עמומה, ואת העורך עִדכנה רק בפרטיות משרדו. בטלפון או בהודעות טקסט השתמשה רק בראשי תיבות, בכינויים או בשמות בדויים, כמו שעושים עבריינים או סוכני ביון.
כשקיבלה טלפון ממספר חסוי – מהבנק, ממשרד הרישוי, מביטוח לאומי – ביקשה תמיד את שמו המלא ואת מספר הטלפון של המתקשר כדי שתוכל לחזור אליו, ולוודא שאין זה מתחזה. כשחשדה שטייקון חסר מעצורים מצותת לה כדי להבין מי מהמעגל הפנימי שלו מזין אותה במידע, ביקשה מהמערכת להחליף לה את מכשיר הטלפון.
הדיסקרטיות הזאת גם טיפחה בה את תחושת החשיבות העצמית, ולעתים ניתן לה ביטוי במילים גדולות, שרק גבול דק מפריד ביניהן לקלישאות חבוטות. אחרי התחקיר על הנהלת בתי-המשפט התראיינה ברדיו וחזרה פעם אחר פעם על המנטרה: "חומר החיטוי הטוב ביותר הוא אור השמש". הו, התמימות!
דווקא מהתיעוב שלה מאז נעוריה לשקרים וסודות נבנתה כעיתונאית. היא היתה משוכנעת שהיא מבינה את המציאות לעומקה, כאילו בכוחה לראות את הקרקעית הנסתרת. תיעובה לשקרים דחף אותה לחפש שוב ושוב סיפורים שמרבית הכתבים נמנעו מלהתקרב אליהם, ולה לא היו סנטימנטים ולא יראה.
כשפִרסמה תחקיר על חברת תרופות בורסאית שביצעה עסקת מיזוג חלמאית שאחראים לה מנכ"ל מגלומן וחברי דירקטוריון שנרדמו בשמירה, לא היססה למתוח ביקורת חריפה על חברת הייעוץ הבינלאומית שנעזרו בה ושהיא עבדה בה בצעירותה. אחרי גילוי נאות הקדישה טור צדדי של שבע מאות מילים לתעשיית הייעוץ האסטרטגי, וכותרתו: "אוויר חם עולה הרבה כסף". זו היתה נקמה מתוקה.
העורך הנשי היה בדרך כלל מרוצה ממנה. אפילו הזמין עבורה כרטיסי ביקור יפים ששמה הוטבע עליהם ומתחתיו הודפס באותיות נטויות: "כתבת תחקירים ראשית". היא התרשמה מהתואר החדש, אם כי – כפי ששִכנע אותה ויקטור כמה שנים אחר כך – כל כולו נועד לפייס אותה על אי-העלאה במשכורת.
אבל המשכורת לא היתה אז בראש מעייניה – היו דברים חשובים יותר, ובראשם הכבוד. התגובות הרבות שקיבלה אחרי כל תחקיר גרמו לה להרגיש חשובה, ובינה לבין עצמה התחילה להאמין שאינה רק עיתונאית החושפת הונאות ושקרים, אלא גם מי שמעמיקה עד לשורשיהן של תופעות חברתיות – תאוות בצע, שאיפה לעוצמה, יחסי כוח – המצמיחות את המורסות שמזהמות את החברה האנושית. מה שהשאיר אותה שנים בתפקיד למרות המחיר שתבע ממנה הוא תחושת הכוח.
הרי יכלה לקבוע פגישה עם כל מי שרצתה, לבוא לפגישה עם מנכ"ל בנק בג'ינס ובסנדלים, לחרוץ גורלות בלחיצת מקש. לפעמים היה מתקשר אליה יו"ר הרשות לניירות ערך בכבודו ובעצמו – לא באמצעות הדוברת או המזכירה, בעצמו התקשר לסלולרי שלה – ואחרי שהחמיא לה ארוכות על עבודתה ביקש להיפגש. האם תוכל להגיע למשרדו לפגישה כבר למחרת בבוקר? הוא ידאג שישלחו אליה מונית. לעצמה סיפרה אז שהיא לא תאבת כוח, אלא בצד השני, שהיא נלחמת נגד כוח בשם האינטרס הציבורי.
היום כבר אין לה כל ספק מה מפעיל אותה ואת עמיתיה. הרצון האנושי לצבור כוח ומעמד, לפרוק זעם ולקבל על כך תהודה ארצית, שלא כמו רוב האנשים שיכולים רק לדפוק את הראש בקיר.
כמה מעמיתיה אפילו ויתרו על מראית העין, ונענו למשימות שאין לדעת מי ומה עומד מאחוריהן. היו גם שהאמינו כמוה ששום שיקולים זרים לא מתערבבים בכתבות שלהם, אבל כיום כבר ברור לה שהשפיעו עליה התגובות שקיבלה, כמו ליטוף שמקבל כלב אחרי שעשה את צרכיו במקום הנכון, ושכך למדה מה ההבדל בין מה שמותר ומה שאסור, מי מאנשי שלומנו ומי לא, מה מעניין ומה לא.
הרי היו תחקירים שכתבה – ולאו דווקא המעולים שבהם – שזכו מיד לשבחים אפילו מן העורך הראשי של העיתון. ניתן להם פרסום בשער המוסף השבועי עם הפניה גם בכותרת הראשית של העיתון, ובאתר האינטרנט היו יום שלם הידיעה הראשית; היו גם אחרים שעוכבו שבועות ארוכים, לעתים אף חודשים, בכל מיני תואנות, וגם כשפורסמו סוף-סוף בחר עורך המוסף – עושה דברו של העורך הראשי, שמעליו איש הצללים היושב בחדר נסתר בקומה העליונה, זו שהמעלית מגיעה אליה רק עם מפתח מיוחד – למחוק פסקאות שלמות ולהצניע את השאריות אי שם בכפולת עמודים פנימית תחת כותרות חיוורות.
וכך, אם תחקירים מורכבים שתובעים עבודה רבה כל-כך זוכים רק לתהודה קטנה, למה לא לבחור בפעם הבאה בכיוונים אחרים. נכון, איש לא הכריח אותה, אבל כך קרה, הנחה אותה רק המצפן הפנימי שלה. אבל האם משתמע מכך שהתחקירים האלה משקפים אמת מוחלטת?
"לפעמים נדמה לי שהאמת היא כמו אלוהים", אמר לה פעם נדב, כששכבו זה לצד זה על ספת הניאופים, "אנשים יוצאים למלחמות בשמה, למרות שלעולם לא יוכלו לדעת מה היא ואם היא קיימת. אם את שואלת אותי, אז אם כבר יש אמת, היא יכולה להיות רק ביצירה בדיונית. בעיתונות, במקרה הטוב, יש בסך הכול עובדות. אלה שני דברים שונים לגמרי".
"די כבר עם הקשקושים הפוסט-מודרניים שלך!" צעקה לו בחיבה והתנפלה על גופו הגדול בנשיקות.
"זה בכלל לא פוסט-מודרני", המשיך להתפלסף תחת מטר הנשיקות ואמר שדווקא ספרות בדיונית שורדת במבחן הזמן, כי הטבע האנושי שמתואר בה והרצונות שמניעים אותה אינם מתיישנים.
עובדות הן עובדות, חשבה לעצמה אז, והן מובילות לחשיפת האמת, ומי שטוען אחרת הוא סתם מתפלסף.
חיוך עגום וסלחני, כזה שנותנים בילד שמדבר שטויות, עולה בה כעת, כשפרצופה דבוק אל חלון הרכב, והנוף מתחלף לנגד עיניה. הרי בתחילת דרכה כתחקירנית לא היססה לחרוץ את דינם של אנשים שראתה בהם נבלים שרמסו אחרים מתוך רצון להשיג עוד ועוד, ועם הזמן הבינה כמה השפיעו עליה כל מיני הדלפות מגמתיות וכמה נענתה לתפיסת העולם של המחנה שלה, כלומר זה שגדלה לתוכו וקיבלה את כל השקפותיו כעובדות שאין לערער עליהן.
כמה נחפזה לגזור דין, להעלות אנשים על המוקד – לעצמה ולאחרים סיפרה שהיא עושה זאת בשם האמת – ואין כמו תוצאותיו של התחקיר האחרון, שבגללו היא נוסעת עכשיו עם בעלה במכונית הזו, להוכיח כמה תוקפנית הייתה בלהט שלה, ולאן הוא יכול להוביל.
שי אספריל הוא סופר ומשפטן ובעברו עיתונאי חוקר. אספריל, מחברם של ארבעה ספרי פרוזה, הוא חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עברים (2019) ופרס רמת-גן לסופרי ביכורים (2013). קטע זה מופיע בספרו החדש, "אילו נולד איטלקי", שראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד