קבלת פנים

מבין הכותרות הראשיות של ארבעת היומונים, את קבלת הפנים הממלכתית ביותר לממשלת נתניהו החדשה שהושבעה אתמול מספק העיתון "ידיעות אחרונות", שהעומד בראשו ארנון (נוני) מוזס מואשם כי ניסה לשחד את נתניהו ברתימת האימפריה התקשורתית שלו לטובתו, בתמורה לקידום חוק שיפגע ביריבו המסחרי "ישראל היום".

ב"הארץ" של עמוס שוקן הכותרת הראשית נושאת שתי מילים בלבד, "על מלא", המתנוססות מעל תצלום יוצא מגדר הרגיל שצילם אמיל סלמן. נראה בו נתניהו, פניו מציצות בין השרים בצלאל סמוטריץ' ואריה דרעי (השני טופח לראשון על הגב) ואוסף מאבטחים. ברקע נראים השרים אבי דיכטר, יריב לוין ומיקי זוהר. על פניו של נתניהו חיוך ממזרי שכמו אומר "חכו חכו, לא תאמינו מה אני הולך לעשות עכשיו".

התצלום של סלמן נטען משמעות נוספת בשל העובדה שצולם ככל הנראה כמה שניות אחרי שצולמה התמונה המסורתית של כל חברי הממשלה. התמונה המסורתית ממלכתית ומהוגנת, במרכזה לצד ראש הממשלה נתניהו יושב נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג. ב"הארץ" מציפים את המאגמה היוקדת סמוך מאוד מתחת לפני השטח, שעומדת להתפרץ ולחסל את הסדר הישן.

ההפניה הראשונה בראש שער "הארץ" היא למאמרו של הפרשן הפוליטי יוסי ורטר. "על דבר אחד מסכימה כל הקואליציה: הרס שלטון החוק", נכתב בה. הידיעה הראשונה בשער "הארץ" מבשרת כי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה לא הוזמנה לישיבה הראשונה של ממשלת נתניהו החדשה. מיכאל האוזר-טוב מדווח כי בליכוד טענו ש"מדובר בישיבת ממשלה טקסית ללא החלטות", אך בידיעה המלאה מוסיף כתב "הארץ" כי אי-הזמנתה עומד "בניגוד לנוהג הקיים ושלא כבעבר".

לסיכום, שער "הארץ" מתריע על המתקפה שמתכנן נתניהו, שעומד לדין באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, בחזית המשפטית.

ב"ישראל היום" של ד"ר מרים אדלסון מדפיסים על השער את התצלום הרשמי של הממשלה, הממלכתי, המהוגן. אך הכותרת הראשית מעט מסויגת. "חובת ההוכחה", נכתב בה. בכותרת העל של השער מוזכר כי היועמ"שית בהרב-מיארה לא הוזמנה לישיבת הממשלה הראשונה, מהלך מתבקש מעיתון שהעיקרון השני שלו הוא "לתמוך בשלטון החוק", אף כי במשך שנים ארוכות, מאז הסתבך נתניהו בפלילים, תמך דווקא בו ובמלחמתו באותו שלטון.

הכותרת הפוליטית הנוספת בשער מוקדשת לאופוזיציה הפנים-ליכודית. דני דנון מצוטט כמי שאמר "יש תחושה שהשותפות דרסו אותנו במו"מ".

השער של "ישראל היום" מהבוקר, אם כן, ממשיך את המגמה של החינמון מאז שהודח נתניהו מראשות הממשלה, הוזז בעז ביסמוט מכס העורך (ועבר להיות ח"כ בליכוד) ומונה במקומו עמר לחמנוביץ. עיתון ימני, לא ביביסטי. נכון לעכשיו, חזרת נתניהו לראשות הממשלה לא הביאה עמה פניית פרסה בעמדת החינמון שהוקם למענו.

ב"מעריב" של אלי עזור מדפיסים על השער את התצלום הרשמי של הממשלה, הממלכתי, המהוגן, אך לצידו תצלום של מפגינים פרו-להט"בים חוסמים כביש בתל-אביב. בהתאם, הכותרת הראשית מדגמנת איזון: "ההשבעה והמחאה", נכתב בה. גם בכותרת המשנה הביקורת על מהלכי הממשלה הצפויים מתמקדת בהפגנה נגד הגבלת זכויות להט"בים (ומתעלמת מהסיבות הנוספות בשלן יצאו המפגינים להפגין). אוסף ההפניות למאמרי הדעה מתמצה בכותרותיהם, שתיים עד שלוש מילים בלבד, שאינן מלמדות כמעט דבר על תוכן עמדות הכותבים.

במילים אחרות, בשער "מעריב" לא נוקטים עמדה, בוודאי לא בכל הקשור לעימות בין הרשויות השונות שצפוי להתרגש על המדינה בשנה הקרובה.

גם ב"ידיעות אחרונות" של המו"ל הנאשם בשוחד נוני מוזס, כמו ב"מעריב" ו"ישראל היום", מדפיסים בראש השער את התצלום המסורתי של כל חברי הממשלה ונשיא המדינה. אך בניגוד לכותרת הראשית המעט ספקנית של "ישראל היום" והכותרת הראשית של "מעריב" שנותנת מקום למוחים נגד הממשלה, דווקא העיתון של מוזס בוחר בכותרת ראשית ניטרלית לחלוטין: "ממשלת נתניהו השישית".

לא רק שאין בשער "ידיעות אחרונות" הבוקר אזהרה דומה לזו של "הארץ" על השלכות המאבק הצפוי בין הרשות השופטת למבצעת/מחוקקת, אין בה אפילו את הרמז שטמון בכותרת הגג של "ישראל היום". ובניגוד להבלטת מחאת הלהט"בים ב"מעריב", ההפניה הראשונה לידיעה חדשותית בעיתון של מוזס מדגישה כי "אמיר אוחנה הוא ההומו הראשון שיכהן כיו"ר הכנסת". את ההומופוביה משאירים בעיתון של המדינה לח"כים גפני ופרוש, ש"הרכינו ראש בזמן נאומו". הביקורת בשער העיתון על ממשלת נתניהו מצטמצמת לחלק מההפניות למאמרי הדעה, ולהפניה נוספת לידיעה על "רוטציה תמוהה" במשרדי החוץ והאנרגיה.

במילים אחרות, העיתון שנחשב במשך שנים לאחד מכלי התקשורת הביקורתיים ביותר לנתניהו, עד שהתברר בחקירה משטרתית כי בין העורך האחראי מוזס לבין ראש הממשלה נתניהו התקיימו יחסים ארוכים של שיתופי פעולה, מספק הבוקר לראש הממשלה הישן-חדש של ישראל את הסיקור הנוח ביותר.

זהו המשך טבעי למגמה שבלטה בחודשים האחרונים, ואשר הגיעה לשיאה כשבועיים לפני הבחירות כשב"ידיעות אחרונות" פרסמו את הפרק הראשון באוטוביוגרפיה שכתב נתניהו, פרק שמוקדש לילדותו של יו"ר הליכוד.

קוראי תחקיר "העין השביעית" על שיטת "ידיעות אחרונות" יודעים כי בסוף שנות ה-90 נקט העיתון של מוזס ביוזמה דומה. זמן לא רב לפני הכרעת הדין בתיק השוחד של אריה דרעי, כחלק מפניית הפרסה של העיתון ביחס לפוליטיקאי המושחת, פרסם העיתון פרק מהביוגרפיה של דרעי, שהוקדש לילדותו במרוקו. ובכל זאת, יש הבדל: המחווה לפוליטיקאי הנאשם בפלילים לפני חצי יובל הגיעה מעיתון חזק יותר, שגם הוציא לאור את הספר. ספרו של נתניהו פורסם בהוצאה אחרת.

מאז שנחשד מוזס בפלילים ב"תיק 2000" נזהר המו"ל מלגייס את האימפריה התקשורתית שלו למלחמה במשטרה, בפרקליטות ובמערכת המשפט. בדומה לאופן שבו נהג כשנחשד בפלילים בשנות ה-90 בפרשת האזנות הסתר, ובשונה מהאופן שבו נהג כשמקורבים לו כמו דרעי או חיים רמון נחשדו בפלילים, מוזס מקפיד על יחס מכובד ואף חיובי למי שגורלו נתון בידיהם.

אולם כעת, כשגורלו נתון לא פחות בידיו של נתניהו, שעשוי להוביל מהלכים להפסקת ההליך הפלילי נגדו, נזנחת ההגנה של מוזס על שלטון החוק. יותר מאיתות על עמדותיו העקרוניות של המו"ל הנאשם בשוחד, זהו איתות על עמדתו לגבי המנצח הצפוי בקרב הקרוב בין הרשויות.

עוד כותרת ראשית

הכותרת הראשית שעוקפת את זו של "ידיעות אחרונות" במדד התמיכה בנתניהו היא זו של "מקור ראשון", עיתון האח של "ישראל היום" הנחשב לאיכותי יותר. "נתניהו עם השבעתו: 'אנחנו נכנסים למכרות הפחם ומתחילים לעבוד'", נכתב בה, מעל תצלום שצילם אורן בן-חקון שבו נראה ראש הממשלה עם חברי סיעת הליכוד ובני משפחותיהם לאחר השבעת ממשלתו. בתצלום נראה נתניהו מושיט יד ללחיצה לגורם עלום. ידו השנייה מונחת על כתפה של רעייתו שרה.

בשער העיתון, שרואה אור רק בסופי שבוע ומכוון לקהל ימני-דתי, אין מילה על ההתנגשות הצפויה בין נתניהו למערכת המשפט. לא לחיוב ולא לשלילה. הרמז היחיד לכך הוא בציון העובדה כי עו"ד יוסי פוקס, שמפרשן בערוץ 14 את תיקי האלפים, מונה למזכיר הממשלה.

מתחת לקפל מתפרסם מאמר קצר מאת הרב חיים נבון הקורא לשרים לפעול במתינות.

המהפכה האנטי-חוקתית

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב הפרשן הפוליטי עמית סגל (שהזדעזע מהמחשבה שמוזס ממשיך להיות מו"ל העיתון בעודו נאשם בשוחד אך שינה את דעתו כשקיבל הצעה לכתוב בעיתון טור שבועי), כי שני המינויים הבולטים של נתניהו בממשלה החדשה הם מינויו של יואב גלנט לשר הביטחון ושל יריב לוין כשר המשפטים.

את גלנט מינה, כותב סגל, "מסיבה אחת ויחידה: להשאיר פתוחה את האפשרות של תקיפה באיראן". את לוין מינה "כדי לחולל את השינויים במערכת המשפט". לדבריו, "כל היתר יוכפף לשתי משימות העל של נתניהו".

עמיתתו לעיתון טובה צימוקי, הפרשנית המשפטית, חתומה על כתבה שמנסה לנבא "מה מתכנן שר המשפטים יריב לוין?", שלפי הכותרת מגיע עם "סכין בין השיניים".

"לוין עתיד להיות השר החשוב ביותר בממשלת המהפכה של נתניהו", כותבת צימוקי. "מדובר באידיאולוג משפטי אדוק, בעל משנה סדורה, עקבית ורבת-שנים לגבי שינויי העומק הנדרשים מהמערכת המשפטית. היעד: היפוך ה'מהפכה החוקתית' מבית מדרשו של אהרן ברק".

צימוקי מפרטת על עמדותיו של לוין, כפי שהביע אותן לא פעם בהצהרות פומביות, ומשאירה לסוף הכתבה את עמדותיו כלפי משפט המו"לים. "בספטמבר 2020 נפגש לוין עם מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, והעלה בפניו 'את הדרישה החד-משמעית והמתחייבת לפתוח ללא דיחוי בבדיקה מקיפה של התנהלות כל רשויות אכיפת החוק בתיקי ראש הממשלה'", היא מזכירה.

"ביולי האחרון אמר לוין שמשפט נתניהו, 'אסור היה שייפתח'", מוסיפה צימוקי, "שתיקי האלפים הם 'תיקים פוליטיים', וש'אם יש למישהו טענה שאסור לקבל כמה סיגרים היה אפשר לפנות לוועדת האתיקה, בשביל זה יש הליכים אתיים. הניסיון להלביש לזה לבוש פלילי – פסול מהיסוד'".

צימוקי מזכירה שהמו"ל והעורך האחראי שלה, מוזס, נאשם באחד התיקים (אך לא מזכירה במה נאשם ומדוע) וגם בהקשר זה מצטטת את לוין שאמר על "תיק 2000" כי "בכל יום שעובר במשפט הזה הציבור נחשף לכך שמדובר בתיק פוליטי, דברים תקדימיים שלא היו כמוהם מעולם, חקירות שהתנהלו באופן פסול תוך הדלפות בלתי פוסקות, והגשת כתב אישום חסר כל בסיס".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" כותב הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד כי "המינויים של לוין למשפטים ושל אוחנה ליו"ר הכנסת הם איתות ברור של נתניהו למערכת המשפט כי פניו אינם לשלום, אלא להסלמה".

לפי טוכפלד, "כל מהלך שיחזיר את המערכת לגודלה הטבעי נמצא על השולחן. החל מביטול המשפט המתנהל בעצלתיים בבית המשפט המחוזי בירושלים, מבלי ששופטי ההרכב מעיזים להשמיע אפילו אמירה ערכית אחת על שיטות החקירה הפסולות, סעיפי האישום המומצאים ושלל השערוריות החוקתיות המתגלות בו כמעט בכל יום, ועד לחקירה נגד החוקרים, נגד הפרקליטים וכל מי שידו נגעה בתפוח האדמה הרקוב הזה. כשגיבוי פוליטי מוחלט מאחוריו, עם רוב מוצק בכנסת, מתכוון נתניהו לצאת לקרב הזה כשידו על העליונה".

רק לפני שבוע טען בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, כי יש להעמיד לדין את הבכירים בפרקליטות, במשטרה ובתקשורת, שעשו יד אחת לתפירת תיקי נתניהו, סימן אותם כבוגדים והפנה את מאזיניו לספר החוקים של מדינת ישראל לראות מה עונשם של בוגדים (ספויילר: עונש מוות). אביו של בנו של ראש הממשלה הביע זעזוע מתון והסתייג מן הדברים. היום הפרשן הפוליטי בעיתון הנפוץ במדינה כותב שהאפשרות שתיפתח חקירה נגד החוקרים, הפרקליטים ושותפיהם למזימה בהחלט עומדת על הפרק.

ב"הארץ" כותב יוסי ורטר כי "ההתמקדות של האופוזיציה והתקשורת בנושא הלהט"בי, הסיטה את תשומת הלב מהקטסטרופה הגדולה: ההרס והחורבן שנתניהו ויריב לוין, שר המשפטים, בתמיכת 100% מחברי הממשלה, מתכננים להמיט על שלטון החוק: הפרקליטות, מוסד היועמ"ש, בג"ץ".

יריב לוין אינו רק שר המשפטים החדש ובעל דעה על משפט המו"לים, הוא גם אחד מעדי התביעה. לוין הוא מי שלפי כתב האישום ביצע לבקשת ראש הממשלה פעולות לקראת ביצועה של עסקת השוחד עם מוזס. גידי וייץ מצטט מדברי לוין בחקירתו ב"תיק 2000" שם הסביר כי כוחו של נתניהו נובע מהגישה האינסטרומנטלית שלו לבני-אדם. " אתה שם במקום שהוא צריך אותך, בזמן שהוא צריך אותך ולנושא שהוא צריך אותך. נקודה. אין סנטימנטים", הסביר לוין לחוקרים. "כעת מציב נתניהו את האיש שתמיד היה שם בשבילו במקום שבו הוא צריך אותו, בזמן שבו הוא צריך אותו", כותב וייץ.

עם זאת, לפי וייץ "השאלה הגדולה היא כמה חבל ישחרר נתניהו לשר". אם שר המשפטים יוביל ל"משבר חוקתי, שיבהיר לעולם כי בישראל אין עוד דמוקרטיה רעועה, אלא משטר אוטוריטרי" הרי שיהיו לכך השלכות, בין היתר על היחס של בית-הדין הבינלאומי בהאג לחקירות הפנים-ישראליות של מעשים הנחשדים כפשעי מלחמה.

ב"דה מרקר" טוען סמי פרץ כי נתניהו עשוי דווקא לשחרר חבל נרחב לשר המשפטים החדש. פרץ מציין כי בקווי היסוד של הממשלה החדשה, החלק שעוסק בטיפול במערכת המשפט כולל סעיף ולפיו "כל הצעות החוק שעניינן הנושאים הנזכרים בסעיף זה תקבלנה עדיפות מוחלטת ומלאה, בכל מקרה ונסיבות, על פני כל חקיקה אחרת, לרבות בכל הקשור לקדימות ראשונה בהעלאת הצעות למליאה מיד עם הנחתן בכנסת ובהשלמת הטיפול בהן בוועדות החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, לפני כל דיון בכל הצעת חוק אחרת המונחת על שולחן הוועדה".

אחרי הניצחון של נתניהו ב-2015, סימן נתניהו את התקשורת כאויב שיש לרסן. ראש הממשלה שמר לעצמו את תיק התקשורת והכניס להסכמים הקואליציוניים סעיף האוסר על שותפיו להתנגד ליוזמות השר. התוצאה היתה, בין היתר, "תיק 4000" (ו"תיק 5000", שמעולם לא נפתח). כעת, לפי פרץ, הניסוח של קווי היסוד של ממשלת נתניהו השישית "לא משאיר מקום לספקות. לממשלה החדשה יש משימת על דחופה שגוברת על כל דבר אחר – להחליש את מערכת המשפט".

רוח כפרנית של ליברליזם מופקר

בשער "המבשר", מתחת לכותרת הראשית הלקונית ("באישור מליאת הכנסת: ממשלת נתניהו השישית יוצאת לדרך"), מופיעה מסגרת שחורה שבראשה הכותרת "מלשכת ח"כ הרב פרוש נמסרה הודעה". והרי לשון ההודעה: "ח"כ הרב פרוש גיבש יחד עם חבריו באגודת ישראל שהוא ישמש כסגן שר במשרד ירושלים ומסורת, כאשר ח"כ הרב גולדקנופף ישמש כשר. אך היות וראש הממשלה נתניהו הודיע לח"כ הרב פרוש שמבחינתו סגן שר אינו יכול לשמש כאחראי על יישום מסקנות ועדת החקירה של מירון, בימים הקרובים ח"כ הרב פרוש יתייעץ עם גדולי ישראל בנידון. ח"כ הרב פרוש הוא חלק מהקואליציה שבכוונתה לעשות טוב לעם ישראל ויפעל להגשמת ההישגים שהושגו בהסכם הקואליציוני".

מדוע עיתון מפרסם "הודעה" מטעם ח"כ ולא ידיעה על דבריו? רמז לכך אפשר למצוא בתיבת הקרדיטים של "המבשר", שם מוזכר כי העורך הראשון של העיתון היה הרב מנחם פרוש ז"ל. הסבר מפורט יותר ניתן השבוע במאמרו של אבי בר-אלי ב"דה מרקר".

משפחת פרוש, הסביר, היא "קונגלומרט סימביוטי להפליא של הון-שלטון-עיתון תחת קורת גג אחת". הח"כ מאיר פרוש, זה שבשמו נמסרה ההודעה בראש שער "המבשר", הוא בנו של הח"כ מנחם פרוש המנוח, זה שהיה העורך הראשון של העיתון. אחיו, נפתלי צבי פרוש, עומד בראש תנועת הנוער "פרחי הדגל" שמנהלת תקציב של 12 מיליון שקל בשנה ונתמכת בכ-7.5 מיליון שקל על ידי משרד החינוך. רעייתו, רחל לאה פרוש, מחזיקה בעיתון "המבשר", שאותו ממנכ"ל הבן מוישי. בן נוסף בשם נוחי מנהל את מוסד הכשרות המשפחתי והבן הבכור, ישראל פרוש, מכהן כראש עיריית אלעד.

אגב, בראש עמוד 2 של "המבשר" מדווח מאיר קליין כי אלפים השתתפו באירועי חנוכה באלעד. ידיעת יחסי-הציבור לעירייה שבראשה עומד בן המשפחה כוללת ציטוט מלבב מפי ישראל פרוש.

הכותרת הראשית של "יתד נאמן" נמרצת בהרבה. "החלטה ראשונה עם הקמת הממשלה: נדחתה רפורמת הכשרות ההרסנית". בכותרת המשנה מוזכר כי "השר לשירותי דת הנכנס חתם על דחייה של חצי שנה ביישום הרפורמה ההרסנית שהיתה אחד מדגלי ההרס של ממשלת הערב רב, לקראת ביטולה בהמשך". שמו של השר לשירותי דת, מיכאל מלכיאלי, לא מוזכר בשער. אולי מפני שאינו שייך ליהדות-התורה אלא לש"ס.

בעיתון הפלג הקיצוני "הפלס", שלו אין ביטוי בממשלה החדשה או בכנסת בכלל, אפשר למצוא בראש השער את הכותרת "הוקמה ממשלת השמד של גוש הימין". העיתון מזהיר כי "נתניהו וחבריו מבהירים למפלגות החרדיות כי המפלגה העומדת בראש 'גוש הימין' תמצא שפה משותפת עם מפלגות החורטות על דגלן חילוניות מובהקת בכל הנוגע לרוח הכפרנית של ליברליזם מופקר ואף תתחרה עמהן על שיאים חדשים של פריצת כל מוסר, וכן בנושאים נוגעים לציפור נפשם של שומרי התורה כזירת השמד של חוק הגיוס".

עוד מהנעשה בפוליטיקה

רון דרמר, מקורבו של נתניהו, מונה אתמול לשר לעניינים אסטרטגיים. לצורך כך נפתח מחדש המשרד שבעבר הוביל קמפיין בזבזני, ספק חוקי ובעיקר כושל, למאבק ציבורי בתנועת החרם על ישראל.

ב"הארץ" מעריך אמיר תיבון כי תחת דרמר המשרד צפוי לשנות את פניו. "אם נתניהו הצליח לשכנע אותו לחזור למגזר הציבורי, זה לא בשביל לטפל בפעילי BDS איזוטריים", הוא כותב, "סביר יותר שהמשרד בראשותו יעסוק בנושאים אסטרטגיים באמת – המאבק באיראן, היחסים עם ארה"ב והמגעים עם סעודיה – בשעה ששרי החוץ המתחלפים יטפלו בהידוק הקשרים עם איי סיישל".

עידית סילמן, שפרישתה מהקואליציה הקודמת הובילה לבחירות חדשות וניצחון נתניהו, מונתה אתמול לשרה להגנת הסביבה. ב"מקור ראשון" כותב יאיר שרקי על סמך "טענות בליכוד" כי נתניהו שקל שלא לעמוד בהבטחה שהעניק לה כשפירקה את הקואליציה לכהן כשרה בממשלתו העתידית, "אבל קיים אותה בצל האיום שתחשוף את עצם ההבטחה".

חינגת הבוז ללגיטימיות של היחסים הבינלאומיים

במוסף G של "גלובס" פותח יואב קרני את טורו המשובח בהכרזה כי "זו הייתה השנה הבלתי צפויה ביותר, הקודרת ביותר, מבשרת הרעות ביותר של דורנו". מיד בהמשך מתנצל הכותב המוכשר על כי נקט "לשון הפלגה", אך לדבריו הוא עושה זאת "מפני שכבר כתבתי בחיי עשרות רשימות פותחות שנים, כולל בימי משבר. אף אחת מהן לא הצדיקה או הצריכה אוסף כזה של סימני קריאה".

קרני מזהיר מפני הידרדרות העולם למלחמת עולם שלישית וכותב: "מעמיק והולך הספק בעצם יכולתן של הדמוקרטיות להוסיף ולהתקיים, או אפילו במידת העניין של האזרחים לדבוק בהרגלים דמוקרטיים. הדיקטטורות עושות כמיטב יכולתן לנצל את מצב העניינים הזה. לפי שעה הניסיון לא עלה יפה, אבל אין זאת אומרת שהחולשות הפנימיות האלה לא יתפתחו בשנה הנכנסת לכלל בקיעים רחבים [...] אנחנו יכולים בהחלט לטעון שב-2022 הקיץ הקץ על הסדר העולמי אשר קם בעקבות מלחמת העולם הקודמת, והיה מבוסס על כיבוד של ריבונות, לפחות לכאורה. עדיין איננו יודעים את רוב תוצאותיה של ההתמוטטות הזאת, כולל המידה שבה משתתפות אחרות יצטרפו אל חינגת הבוז ללגיטימיות של היחסים הבינלאומיים".

מובן שבטורו של הפרשן רחב המבט לא הודפס ולו סימן קריאה אחד באופן מפורש. אפילו ההתרעות הדרמטיות ביותר שלו אינן מידרדרות לוולגריות של שימוש בסימן קריאה ממשי. כשתראו בטור של קרני את סימן הקריאה "!" מודפס שחור על גבי לבן, מוטב שתעשו את דרככם למקלט.

ב"ישראל היום" מסכם נדב העצני את שנת 2022 למניינם ומגיע למסקנות דומות לאלו של קרני. "שנת 2022 תירשם כאחת מאותן שנים בודדות בהיסטוריה שבהן התהפך העולם", הוא כותב. בשונה מקרני, העצני מסתכל על השינוי הקיצוני מנקודת מבט אופטימית.

פלישת רוסיה לאוקראינה, הוא כותב, הביאה עימה התפכחות. "בדיוק כמו נפילות האסימון עם הפלישה הנאצית לפולין בספטמבר 1939, ההתקפה על פרל הארבור ב-1941 ומכתב שר החוץ הגרמני צימרמן, שדחף את ארה"ב למלחמת העולם הראשונה ב-1917", הוא כותב.

אם כך, גם לפי העצני, כמו קרני, אפשר שפנינו למלחמת עולם שלישית. אולם בעוד קרני מביט בתדהמה וחשש על פני ההתרחשויות, העצני חושב מה ישראל עשויה להרוויח.

"מבחינתנו טמונה בהתפתחות הזו רק ברכה, כמי שסובלים במיוחד מעולם האשליות המערבי" ונוקב מיד בדוגמה: "יתרון ראשון מוחשי טמון בכסף הרב שזורם מהעולם לרכישת כלי נשק ומערכות הגנה ישראליות, ובד בבד חודרת גם במערב ההכרה עד כמה ישראל היא חוליה קריטית ברשת ההגנה של העולם השפוי". לדבריו, לא פחות חשובה מכך המסקנה הישראלית כי "אנחנו חייבים להתחזק ולסמוך רק על עצמנו", ו"במיוחד לא להיכנע לגורמים אירופיים או אמריקניים שחותרים לפגוע בביטחון ובמרקם הפנימי שלנו".

הון

במדורו שב"מעריב" מכתיר יהודה שרוני, פרשן כלכלי ושופר לאינטרסים של מוקדי הכוח במשק, את מניית השנה: דלק של יצחק תשובה. אחרי שהקבוצה בשליטתו התרסקה וכמעט נקלעה לפשיטת רגל, תשובה "התרומם מהקשיים כעוף החול והפך את מניית דלק למצליחה מבין מניות הבורסה ב-2022".

שרוני מחמיא לדב קוטלר, מנכ"ל בנק הפועלים, שאיפשר לתשובה להישאר במינוף עצום עד שנחלץ מהמשבר, על רקע פלישת רוסיה לאוקראינה וזינוק מחירי האנרגיה (ואם רוסיה לא היתה פולשת והפועלים היה נאלץ למחוק חובות עתק? אבל היא פלשה). מחמאות נוספות מרעיף שרוני על עידן וולס, מנכ"ל הקבוצה של תשובה. "דלק הרוויחה בתשעת החודשים הראשונים של 2022 4 מיליארד שקל", כותב שרוני, "אלה מספרים של בנק, לא של חברת אנרגיה".

הרבה טמון בשני המשפטים הקצרים האלה. הבנקים מגיעים לרווחי העתק ששרוני כל כך מתפעל מהם משום שהם עושקים את העסקים הקטנים והציבור הרחב בריביות ועמלות (בעוד שהם מעניקים לטייקונים כתשובה וליתר בעלי העסקים הגדולים תנאים נוחים, ותספורות במקרה הצורך). האם יתכן שגם דלק הגיעה לרווחים של בנק בשל עושק הציבור? ניצול ריכוזיות בשוק שבו היא פועלת כדי לגבות מחיר גבוה פי כמה וכמה מעלות המוצר שהיא משווקת? שרוני לא נדרש לכך.

בשולי הרשימה שלו הוא כותב כי מלבד תחום האנרגיה, לקבוצת דלק מנועי צמיחה נוספים, כולל השקעה בהפניקס, שם יש לה פוטנציאל לרווח של 200 מיליון שקלים.

ב"ממון" של "ידיעות אחרונות", עוד במה נפוצה לקידום האינטרסים של ההון בישראל, מראיינת סמדר פרי את אמיר חייק. העוקבים אחר משפט המו"לים נתקלו לאחרונה בשמו של חייק כמי שלטענת אחד הבכירים במשרד התקשורת פעל לבקשת מנכ"ל המשרד דאז שלמה פילבר והפעיל לחץ על הדרג המקצועי לקדם את ביטול ההפרדה המבנית בקבוצת בזק.

מלבד זאת כיהן חייק בעבר כמנכ"ל התאחדות התעשיינים, ארגון הלובי המרכזי לקידום האינטרסים של בעלי העסקים הגדולים בישראל, ויו"ר תאגיד המיחזור אל"ה, מייסודן של חברות המשקאות הגדולות. כיום הוא מכהן כשגריר ישראל באבו-דאבי, אחרי שמונה כמינוי אישי של יאיר לפיד. ל"ידיעות אחרונות" הגיע כדי לשכנע כי יש לאשר את רכישת הפניקס בידי חברת אחזקות שבבעלות ממשלת אבו-דאבי.

"אם רשות שוק ההון תאשר לקרן ההשקעות מאבו דאבי לרכוש את הפניקס, היא תעביר לה שליטה על פנסיות וחסכונות של מאות אלפי ישראלים", התריע לפני שבועיים גיא רולניק ב"דה מרקר".

השגריר חייק תמה. "למה קרן אמריקנית רשאית להשקיע ולקנות את הפניקס וקרן אמירותית לא?".

תשובה אפשרית ניתן למצוא בטור שפרסם רולניק עם היוודע דבר העיסקה. לדבריו, יש "הבדל משמעותי בין קרן השקעה של אבו דאבי, לבין קרן השקעות אירופית או מערבית: היא נשלטת על ידי מונרכיה אבסולוטית שיש קושי עצום למשטר אותה ולפקח עליה. [...] שיקולים דיפלומטיים ויחסים מורכבים עם מדינה שהיא אוטוקרטיה בשליטת כמה משפחות עשירות, יתנגשו שוב ושוב באינטרסים של החוסכים במערכת הפנסיה הישראלית. קרנות השקעה פרטיות אמריקאיות או אירופיות פועלות תחת החוק. במונרכיה אבסולוטית השליט הוא החוק".

רוב העסקאות של קרן ההשקעות של אבו-דאבי, ADQ, כתב רולניק, "אכן נראות גם כלכליות – אבל המוטיבציה מאחוריהן היא פוליטית. זו דרכה של ממשלת אבו דאבי, מונרכיה אבסולוטית השולטת בקרן, להגדיל את השפעתה הפוליטית בכל העולם". לדבריו "התכלית העיקרית של מסע הרכישות שלה במזרח התיכון – בטורקיה, במצרים ובישראל – היא להגדיל את הכוח וההשפעה של אבו דאבי באזור.

"[...] אם רשות שוק ההון הישראלית תאשר לקרן ההשקעות מאבו דאבי לרכוש את הפניקס, היא תעביר לקרן הנשלטת על ידי מונרכיה אבסולוטית שליטה בפנסיות וחסכונות של מאות אלפי ישראלים בשווי של כ-370 מיליארד שקל. זהו סכום עצום, המהווה יותר מ-10% מסך החסכונות של הציבור הישראלי.

רכישת הקרן, התריע רולניק, "עלולה להציב שוב ושוב את האינטרסים הדיפלומטיים של ישראל מול האינטרסים של הלקוחות, העמיתים והחוסכים של הפניקס. האם הרגולטורים בישראל, שאמורים להגן על כספי החוסכים בחברות הביטוח, הפנסיה וקרנות הנאמנות, יוכלו להתעמת, לפי הצורך, עם חברת ביטוח שנשלטת על ידי גורם ממשלתי שלישראל יש אינטרסים דיפלומטיים וביטחוניים משמעותיים איתו?".

חייק, שמייצג את האינטרסים הדיפלומטיים של ישראל באבו-דאבי, חושב אחרת.

"אני בהחלט תומך בעסקה עם הפניקס", הוא אומר לפרי, "ואני רואה בשותפות הזאת מהלך לטווח הרחוק. חשוב לי להדגיש שאני לא רואה בעסקה הזו צדדים שליליים. אסביר: אבו-דאבי היא מדינה שמתנהלת כמו קונצרן כלכלי, החברים הבכירים משבע הנסיכויות, ממשפחת המלוכה ויועצים בכירים, מדברים ביניהם, ואני יודע שהם הקדישו 'מג'לס' מיוחד, ברמה בכירה מאוד של המשתתפים, לעתיד היחסים איתנו".

כשפרי מעמתת אותו עם החשש ש"קרן זרה ממדינה ערבית תשלוט בחברה אסטרטגית כמו הפניקס", מבטיח חייק, "הם לא יתערבו בכספי הפנסיה, הם לא מתכוונים לשנות את הפניקס ולא להחליף את המנהלים הישראלים [...] העסקה עם הפניקס היא המהות של הסכמי אברהם, שיתופי פעולה רחבים שבהם אנחנו סומכים על האמירותים".

חייק מבהיר שהוא כמובן לא קובע מה יעלה בגורלה של עסקת הפניקס, אבל אם היא תיפסל על ידי הרגולטור הישראלי "האמירותים ייצאו עם הרגשה חמוצה". פרי כותבת כי קרן ADQ מנוהלת על ידי השייח' טחנון בן זאיד, אחיו של שליט האמירויות ומוסיפה ש"אין ספק שלהתנהלות לא שקופה של הרגולטורים בישראל עשויה להיות משמעות שלילית כלפי הסכמי אברהם ועתיד היחסים בין שתי המדינות".

אדם המזוהה כ"שייח' איברהים" ("בלי שם משפחה, בבקשה, אנחנו לא רגילים לדבר עם התקשורת") מוצג לקוראי "ידיעות אחרונות" כ"איש עסקים בכיר באמירויות". דבריו מהדהדים את הטענות של חייק. "אם בסופו של דבר העסקה תתמסמס, מסיבה לא ברורה, בלי שקיפות, למיטב הבנתי, זה יאמר לאמירותים שאתם מפגינים כלפינו חשדנות, ולא מוכנים לקבל אותנו", הוא אומר לפרי.

אגב, פרי מציינת כי היא משוחחת עם "שייח' אברהים" ב"בית קפה נעים, לא הרחק מהבניין שבו הוקמה לפני פחות משנה שגרירות ישראל". בשולי הראיון לא נכתב כי טיסתה ושהותה של פרי באבו-דאבי מומנו בידי גורמים חיצוניים כך שיש להניח ש"ידיעות אחרונות" שלח אותה לשם על חשבונו.

עושים לביתם

ב"ישראל היום", שבבעלות אחת הנשים העשירות בעולם, מתפרסמת כתבה "מטעם" (קרי: במימון) עיריית באר שבע ומשרד הבינוי והשיכון.

התיקונים

ישראל היום. ב"ישראל היום" כותב אמנון לורד כי "השבוע בתיק 4000 עלה הסיפור של אמו חולת הסרטן של אלוביץ', קשישה בת 82. בדומה לתרגיל של לקיחת משפחתו של ניר חפץ כבת ערובה, גם הקשישה החולה נלקחה למשטרה לחקירה. החוקרת שהעידה במשפט קבעה שלא היה בכך שום צורך, אין לה שום קשר לפרשה".

בניגוד לנכתב, החוקרת שהעידה במשפט קבעה כי היא לא מכירה את המקרה, לא שמעה עליו וכי גם שמיעת הפרטים על אודותיו לא מרעננת את זכרונה. בנוסף, לטענת ההגנה, האם הקשישה והחולה היתה אמה של איריס אלוביץ', נאשמת מספר 3 במשפט המו"לים, לא אמו של הנאשם מספר 2 שאול אלוביץ'.

מעריב. בשולי טורו ב"מעריב" כותב בן כספית: "בטור שלי שפורסם בשבוע שעבר במדור זה תחת הכותרת 'מסע ציד, לפי נתניהו, כל מי שאינו ביביסט הוא סכנה ברורה למדינה' נפלה טעות מצערת בתום לב מצדי, עת כתבתי כי פעיל הימין משה מירון נשא שלט ובו הכיתוב 'שמאלנים רוצחים'. הכיתוב הנכון הוא 'שמאלנים בוגדים'. התנצלתי בעל פה בפני משה מירון, והנה אני מעלה התנצלותי על הדפוס". כספית היה יכול לשאול את יאיר נתניהו מה עונשם של בוגדים, והאם הוא חמור מזה של רוצחים.

דה מרקר. בעיתון הכלכלי מבית "הארץ" התלהבו כל כך מעמוד 28 בעיתון שהחליטו להדפיס אותו פעמיים.

משאבי אנוש

בשער "ידיעות אחרונות" מדווח כי גידו רן מונה לעורך ynet במקומו של דרור עמיר, שיהיה ה-Chief Product Officer באתר.

ענייני תקשורת

ב"גלובס" טוען אבישי גרינצייג כי פרשת ישראל פריי "היא פרשת תקשורת המיינסטרים הישראלית ששוטפת את המוח לציבור. אני לא מדבר על אדם כזה או אחר, אלא על מגמה כללית". לפי גרינצייג, "דבריו של פריי מהווים עבירה ברורה וזועקת על פי חוק המאבק בטרור. החוק קובע עונש של 5 שנות מאסר ל'מפרסם דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו, ועל פי תוכנו של הפרסום והנסיבות שבהן פורסם יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה טרור'". בעקבות הבעת ארגון העיתונאים תמיכה בפריי, הוא מוסיף, החליט לפרוש ממנו.

ב"מקור ראשון" כותב אברהם אליצור כי "הפצת ג'יפה מילולית אינה עבירה פלילית, וספק אם מישהו חושב שאי-שם בשכם או בחברון יושב נער מוסלמי קיצוני שעוקב אחרי ישראל פריי בטוויטר, ובעקבות דבריו מתמלא מוטיבציה לקום ולהיות ראוי אף הוא למדליה". לדבריו, "אנשי ימין שצהלו השבוע על מעצרו של פריי, מכשירים בדיעבד רדיפה משטרתית כזו גם אחרי כותבים מהצד שלהם".

אליצור מקשר בין מעצרו של פריי ל"אינפלציה של תביעות הדיבה והאיומים בהן" וטוען כי המשותף להם "הוא הניסיון להשתמש במערכות אכיפת החוק כדי לפתור בעיות של נימוס". לדבריו, "נדמה שאיבדנו קצת את היכולת להתמודד בכוחות עצמנו עם גסי רוח בלתי מזיקים".

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" כותב שלמה פיוטרקובסקי על האינפלציה בתביעות הדיבה. "נדמה", הוא כותב, שהן "מעולם לא היו [...] אופנתיות כל כך". פיוטרקובסקי משרטט בקצרה את תולדות חוק איסור לשון הרע ומציין כי בשנות ה-90, בשל סכומי הפיצוי הנמוכים בתיקי לשון הרע, הוחלט לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק שכיום עומד על 70 אלף שקלים, או 140 אלף במקרה של הוכחת כוונה לפגוע.

לפי עו"ד דורון ניר-צבי, המתראיין ל"מקור ראשון", התוצאה של קביעה זו היתה הפוכה לכוונת המחוקק והסכום הפך לרף עליון במקום לרף מינימום, כך שתביעות דיבה הן לא עסק משתלם.

כתבה מקיפה ומעמיקה יותר, באותו הנושא ממש, מתפרסמת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", שם נוקבים עדי רובינשטיין ונטעאל בנדל במספרים ברורים. מ-553 תביעות לשון הרע בשנת 2010 זינק המספר ל-1,456 בשנת 2020.

גם המסקנה של רובינשטיין ובנדל שונה. "במדינת ישראל משתלם לתבוע דיבה", הם כותבים. "נתונים של הנהלת בתי המשפט מלמדים כי בשנים 2019-2020 הסתיימו 1,329 תביעות לשון הרע בבתי המשפט ברחבי הארץ. 48 אחוזים מהן התקבלו באופן מלא או חלקי, ו־18 אחוזים הסתיימו בפשרה. בתי המשפט ממעטים לדחות תביעות לשון הרע".

עיתונאי "הארץ" חיים לוינסון, שמעורב בכמה תביעות דיבה (באחת מהן הוא נתבע על-ידי אלי ציפורי לצד "העין השביעית") אומר ל"ישראל היום": "כרגע אני עוד מסתדר עם זה כלכלית ומאמין שהמצב יישאר ככה, אבל אם תוגש נגדי עוד תביעת דיבה, לא מן הנמנע שאפנה לציבור שיעזור לי להתמודד איתה כלכלית".

ואולם הכתבה ב"ישראל היום" מסתיימת בטון אופטימי. לפני חודשים אחדים דחה השופט עזריה אלקלעי מבית-משפט השלום בבת-ים תביעת לשון הרע בשל היותה תביעת השתקה. הכתבה מסתיימת בהבעת תקווה של העיתונאי לוינסון כי בית המשפט העליון יקבע תקדים שימנע את תביעות לשון הרע המיותרות, אולם מה שבאמת ישנה את המצב הוא שינוי חוק איסור לשון הרע. וזה לא נראה באופק.