נורמליזציה

צרכני חדשות עם נטייה טורדנית לצרוך כל מילה שנשפכת במסגרת הסיקור הפוליטי בישראל ודאי התעייפו מלקרוא על הבדלי ההתנהגות המפתיעים בין צפרדעים המושלכות לקדירה רותחת ואחיותיהן השאננות שהונחו בתוך מים פושרים שהורתחו לאט, ובהדרגה, ומצאו עצמן מתבשלות למוות.

בכל הנוגע לצפרדעים, כידוע, הניסוי הזה ככל הנראה נטול בסיס מדעי. אבל כמה קוראים יודעים שאם משחזרים את הניסוי המפורסם על בני אנוש מסוג עיתונאים, ואפילו אותם עיתונאים שנוהגים לכתוב בלהט על צפרדעים וקדירות מבעבעות, הניסוי דווקא נוטה להצליח? למעשה, לעתים קרובות העיתונאים מתיישבים בכוחות עצמם בתוך הקלחת – ביד אחת מאזנים את עצמם כדי לא להרטיב את השיער, ובשנייה מגבירים לאט-לאט את האש.

פחות מחודש חלף מאז תום מערכת הבחירות שבסופה התחוור שארבעת הפוליטיקאים הבולטים בממשלה המסתמנת יהיו בנימין נתניהו, איתמר בן-גביר, אריה דרעי ובצלאל סמוטריץ'. הקולות הבולטים בתקשורת הישראלית, שמזוהים עם מחנה רק-לא-ביבי והמגזר החילוני, הגיבו בהלם ותדהמה. אחרים הכריזו על צורך ביציאה למלחמת קודש נגד הכוחות האפלים, או הצטנפו בפינה לאות אֵבֶל.

אבל מאז חלפו שלושה שבועות, ונדמה שהמצב התנרמל. איך קרה שמה שהיה בלתי נתפס בתחילת החודש הפך לקראת סופו למציאות מובנת מאליה?

ב"מוסף הארץ", אלון עידן מנסה לפענח: "אני מתנצל על מה שעלול להיראות כמו היטפלות נוספת לעניינים קלי דעת וחסרי ערך. ובכל זאת, אם מישהו עדיין תוהה כיצד קרה הדבר שאדם כמו איתמר בן-גביר מגיע לזירת הפיגוע בירושלים, כשחבורת קצינים בכירים מתגודדים סביבו ונותנים לו את מלוא הכבוד, למרות שמדובר בעבריין מורשע; ואיך שלל כלי תקשורת ממתינים למוצא פיו כאילו היו מים מתוקים במדבר הצחיח; ובאופן כללי, איך המציאות התכווננה ו'נירמלה' (סליחה על זה) אדם שעד לא מזמן סימל את כל מה שמוקצה בחברה הישראלית – ובכן, אולי כדאי בכל זאת לצעוד יחד לעבר ביצה רדודה נוספת".

ח"כ איתמר בן-גביר, השר לבטחון פנים המיועד, באחת מזירות הפיגוע הכפול בירושלים. 23.11.2022 (צילום: יונתן זינדל)

ח"כ איתמר בן-גביר, השר לבטחון פנים המיועד, שלשום באחת מזירות הפיגוע הכפול בירושלים (צילום: יונתן זינדל)

הביצה שעליה מדבר עידן היא "וואלה סלבס", מדור הרכילות של אתר האינטרנט הפופולרי וחלק מזירת הפשע של "תיק 4000". ספציפית, עידן מתייחס לכותרת שפורסמה לרגל יום הולדתו של הראפר ואושיית הימין יואב אליאסי ("הצל"), שבה הוזמנו הגולשים לנחש אילו מבין הציטוטים שיוצגו להם ("השמאל הוא כמו איידס", למשל) אכן בקעו מפיו.

"אני מאמין שהאחראים לפרסום בטוחים שמדובר באייטם קליל ומשעשע, חסר חשיבות כמעט, ושההתעכבות עליו היא טרחנית ולא מוצדקת", כותב עידן. "אבל דווקא העובדה שציטוטים חשוכים כאלה מתפרסמים כלאחר יד במדור של סלבס, כחלק מאייטם קליל ומשעשע, במסגרת פורמט שמוקדש לימי הולדת של שלל מפורסמים – היא שהופכת את הציטוטים, ואת תפיסת העולם שהם מייצגים, ללגיטימיים יותר.

"למעשה, החדירה של ה'לא לגיטימי' לקונצנזוס מתאפשרת דווקא דרך ההסתננות למקומות שבהם ההתנגדות חלשה יותר. כשאדם קורא מדור פוליטי, הדריכות הפוליטית שלו גבוהה – הוא יודע שעליו לסנן את החומר; כשהוא קורא מדור רכילותי, הדריכות שלו נמוכה – אלו בסך הכל הבלי מפורסמים. זה גם הרגע שבו החומר האסור יכול להסתנן אל תוך מחזור הדם ולהפוך חלק ממנו".

התזה של עידן שובת לב, אבל היא כמובן מספרת רק חלק מהסיפור. בפועל, גם האגפים הרציניים יותר של העיתונות נוטלים חלק פעיל במלאכת הנרמול.

המנרמלים

קחו למשל את נדב איל. עיתונאי בכיר, אינטליגנט, שמאלני ומתוגמל היטב שהובא ל"ידיעות אחרונות" כדי שיום אחד יוכל אולי להחליף את הקפטן הוותיק של העיתון, נחום ברנע. חלק מהטור הנוכחי של איל עוסק ב"רפורמות" שהממשלה הבאה עתידה לקדם כחלק ממהלך עומק שנועד לפגוע בעצמאות מערכת המשפט.

איך זה שהרפורמות האלה מבשילות דווקא עכשיו? את התשובה אי-אפשר לנתק מהעובדה שראש הממשלה המיועד עומד לדין באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, ושהשותף הבכיר שלו, שהורשע בעבר בלקיחת שוחד ולאחרונה הורשע בביצוע עבירות מס, מנסה למנוע תרחיש שבו מערכת המשפט תמנע ממנו לכהן כשר.

הכתיבה של נדב איל נעשית ברונדלים. "ההתנהלות כולה אינה מזכירה רצון ברפורמה סדורה", הוא כותב בזהירות. "האם כל ה'רפורמות' הללו אכן ימומשו – ואם כן, האם הן ייעשו בדרך חסרת האחריות שבה הן מוצגות לציבור? אי-אפשר לדעת. אפשר לקוות שתהליכי החשיבה, והחקיקה, יובילו למהלכים מאוזנים וסדורים יותר. המצב הנוכחי ישתנה, אך המערכת המשפטית לא תוחרב בדחפור".

את מקור הכמיהה של "בכירי הפוליטיקאים בימין" לפגיעה במעמדה של מערכת המשפט מייחס איל להיקסמות מתיאוריית הקונספירציה על מדינת העומק (הפובליציסט מייחס אותה ליאיר נתניהו), שלפיה למרות נצחון הימין בבחירות – השמאל ימשיך לשלוט במוסדות המדינה מאחורי הקלעים.

אריה דרעי, יו"ר ש"ס, בשולי המשא-ומתן הקואליציוני. ירושלים, 21.11.2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

יו"ר ש"ס אריה דרעי בשולי המשא-ומתן הקואליציוני, השבוע בירושלים (צילום: אוליבייה פיטוסי)

"אנחנו לא מבקשים לגוון מחשבתית את מערכת המשפט. יש גיוון גם היום בעליון. אבל בג"ץ והמערכת כולה נגועים בתאוות שליטה והשתלטות", אומר לאיל גורם שמזוהה רק כ"בכיר בליכוד", ומוסיף: "אנחנו רוצים שופטים שיגידו – אנחנו לא נוגעים בהחלטה הזו. לא דנים בעתירה. זה לא העסק שלנו. משאירים לממשלה. אני לא חושב שהשופטים משתלטים כי הם שמאלנים, אלא כי זו רשות שאיבדה את הצפון מרוב עוצמה".

למה הם רוצים את זה דווקא עכשיו? בזה נדב איל לא נוגע.

בחלק אחר של המוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" נדרש לסוגיה עמיחי אתאלי, הכתב הפרלמנטרי. גם אצלו, ההקשר המיוחס למתקפה על מערכת המשפט הוא אידיאולוגיה – ולא כורח הנסיבות של קודקודי הממשלה הבאה.

התיאור של אתאלי מרחיק את נתניהו מהמהלכים ומייחס אותם לפוליטיקאים אחרים. "אנשים שפוגשים את נתניהו בשבועות האחרונים מתעקשים שהוא לא צוהל לקראת השינויים האלה. מאידך, הוא ודאי לא מלא תוגה", הוא כותב.

"הרפורמות המסתמנות לא נכפות על נתניהו, אבל זאת בעיקר התיישרות שלו עם אג'נדה שמפעמת בעוז אצל כמה משותפיו. [יריב] לוין מדבר על הצורך ברפורמה במערכת המשפט מאז שהושבע לכנסת ב-2009, ואפילו עוד לפני זה, כפעיל בלשכת עורכי-הדין. בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן מנהלים קמפיין כזה הרבה לפני ההסתבכות של נתניהו בפלילים. החרדים מסמנים פסיקות עוינות של בג"ץ לפחות מאז 1999".

מה השתנה מאז 1999 או 2009? מה הפך את הפנטזיות הישנות על אילוף השופטים וקיצוץ כנפיהם לתרחישים הגיוניים ששלבי הביצוע שלהם ישורטטו בהצעות חוק והסכמים קואליציוניים? על כך אתאלי לא מרחיב.

ח"כ בצלאל סמוטריץ' בתום אחד מדיוני המשא-ומתן הקואליציוני. ירושלים, 13.11.2022 (צילום: יונתן זינדל)

ח"כ בצלאל סמוטריץ' בתום אחד מדיוני המשא-ומתן הקואליציוני, בשבוע שעבר (צילום: יונתן זינדל)

סימה קדמון, בטורה הקבוע בעמודי החדשות, מתריעה מפני "מעבר ממשטר דמוקרטי למשטר טוטליטרי". כמו כמה מעמיתיה, גם קדמון מוציאה אנרגיה על ניתוח מאבקי הכוחות מאחורי המגעים הקואליציוניים. בשלב מסוים היא נוקבת בשמו של דוד ביטן, שמסומן כאופוזיציה לנתניהו בתוך הליכוד ולא חושש למתוח עליו ביקורת משום שאין לו מה להפסיד, כי הוא "לא יכול להיות שר".

העובדה שביטן מנוע מקבל תיק מיניסטריאלי מופיעה גם בידיעה הראשית של "ישראל היום" – וכמו אצל קדמון, גם שם לקוראים לא מוסבר מה המחסום שעומד בפניו. התשובה היא כמובן כתב האישום שהוגש נגדו בשנה שעברה, שמייחס לו לקיחת שוחד של קרוב למיליון שקל ועוד שלל עבירות מתחום השחיתות. העובדה שביטן עדיין מכהן כחבר-כנסת היתה נתפסת בעבר כמציאות בלתי נתפסת, אבל המציאות השתנתה.

קדמון, שהמעמד שלה ב"ידיעות אחרונות" גם הוא השתנה בשנים האחרונות, מנסה לצייר את עצמה כמתריעה בשער. התוצאה נראית בעיקר כמו העמדת פנים. רק לפני שבועות אחדים, בבוקר הבחירות, היא ועמיתה נחום ברנע הרימו קול זעקה – בסטנדרטים הנחותים של "ידיעות אחרונות" – והתרעמו על רתימת הכותרת הראשית של עיתונם למען הקמפיין של נתניהו.

קוראים קבועים של "ידיעות אחרונות" יודעים שמדובר במעשה חריג. למרות שלעיתונאים רבים בעיתון של נוני מוזס יש ביקורת על מה שקורה אצלם בבית, לעתים רחוקות בלבד הביקורת הזאת מקבלת ביטוי מעל דפי העיתון. וגם אז, כמו במקרה של קדמון וברנע, הביקורת הזאת תהיה סטרילית, מנותקת מהמציאות: הכותבים יביעו הפתעה וזעזוע מעושים מכך שעיתון כה חשוב ועצמאי כמו "ידיעות אחרונות" מעד באופן כה בלתי צפוי ושירת, בטעות כמובן, אינטרס זר.

ארנון (נוני) מוזס בצאתו מחקירה ביחידת להב 433 בלוד. 15.1.17 (צילום: קוקו)

ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", בצאתו מחקירה ביחידת להב 433 בלוד. 15.1.2017 (צילום: קוקו)

גם אם הזעזוע אותנטי, האופן שבו הוא בא לידי ביטוי מסייע בתחזוקת התדמית הכוזבת של "ידיעות אחרונות" כעיתון חופשי: הנה, העיתון כה חופשי ובטוח בעצמו שאפשר למתוח בו ביקורת עצמית. אבל כמו טורי הזעזוע המאופקים שפורסמו שם אחרי חשיפת "תיק 2000", הביקורת העצמית של "ידיעות אחרונות" תמיד תסמן את התקלה – הצעת השוחד של נוני לביבי, או השימוש הבוטה בכותרת הראשית בבחירות 2022 – כאירוע יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. תקרית חריגה שאותרה בזמן ויש לשער שתטופל במהירות.

נחום ברנע, סימה קדמון, סבר פלוצקר ועמיתיהם לעולם לא יכתבו ב"ידיעות אחרונות" שמדובר בעצם בחלק מדפוס קבוע, קצה של קרחון – למרות שאפילו עיתונאי עיוור, חירש ונטול אמצעי מישוש יודע שהקרחון הזה קיים גם קיים. הקו האדום הזה שהפובליציסטים הבכירים מציבים לעצמם הוא חלק מהותי בנרמול המתמשך של השחיתות. מפרסמים טור עם זעזוע מנומס וממשיכים הלאה, לגיליון של השבוע הבא, שבו יכתבו על ענייני השעה החדשים ויעמידו פנים שהקרחון כבר שקע בחזרה במים.

בעיתון שהמו"ל והעורך האחראי שלו הוא צלע מרכזית במסכת השחיתות של ראש הממשלה אפשר כמובן למתוח ביקורת על שחיתות, אבל רק בקטנה. כשהשחיתות נעשית כה בוטה שהיא דוקרת את העין. כשהיא מספיק מבודדת ומופרדת מהמארג שבתוכו תפור בעל הבית, מוזס. חתולים שמנים כמו ברנע, קדמון ופלוצקר יודעים שכאן נגמר מרחב התמרון שלהם. ברגע שבו ייעמדו בפני הקוראים הנאמנים שלהם ויגידו שלא מדובר במעידות תמוהות וחד-פעמיות ושהדפוסים המושחתים שהם כה מתחלחלים מהם כוללים גם את הבית המקצועי שלהם – הקריירה שלהם ב"ידיעות אחרונות" תסתיים.

אגב, הטור של נחום ברנע עוסק השבוע באינטריגות שמאחורי גביע העולם בכדורגל.

שיטת המשטר החדשה

את השחיתות מנרמלים כמובן לא רק העיתונאים. התהליך מתבסס גם על היזון חוזר בין המערכת הפוליטית לתקשורת – שמתווכת את הנורמות החדשות לציבור. ניר גונטז', ב"מוסף הארץ", תפס השבוע לשיחה את חבר-הכנסת הטרי מהליכוד משה סעדה, סגן מנהל המחלקה לחקירות שוטרים לשעבר.

"מיועדים לכהן בקואליציה ובממשלה, בתפקידים בכירים, אנשים עם רקע פלילי. זה עוד לפני חשודים ונאשמים. אנשים שהורשעו בדין. אתה איש אכיפת חוק ואתה תהיה חלק מזה. אתה תהיה חלק מקואליציה שמאפשרת את הפורמט הזה: עבריינים סביב שולחן הממשלה. איך אתה חי עם זה?", שואל גונטז'.

"זו שאלה שנשאלתי הרבה, אפרופו בן-גביר", משיב ח"כ סעדה. "תמיד עניתי, ואני אצטט בכירים ממני בפרקליטות שאומרים לי: אנחנו אנשי חוק. וגם בכנסת אני אהיה איש חוק. זאת אומרת, הכל לפי החוק. אם החוק מתיר את זה – אז זה לגיטימי כי החוק התיר את זה". כשגונטז' מקשה עליו ושואל אם אין לדעתו הבדל בין מה שחוקי למה שתקין, סעדה משיב בשלילה: "החוק מקבץ לתוכו את ההיגיון, את השכל הישר, את המוסר".

ראשי הסיעות שנכנסו לכנסת בתום בחירות 2022 עם נשיא המדינה, יצחק הרצוג, יו"ר הכנסת מיקי לוי ונשיאת בית-המשפט העליון אסתר חיות. הכנסת, 15.11.2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ראשי הסיעות שנכנסו לכנסת בתום בחירות 2022 עם נשיא המדינה, יצחק הרצוג, יו"ר הכנסת מיקי לוי ונשיאת בית-המשפט העליון אסתר חיות. הכנסת, 15.11.2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

אותה סוגיה, ואותה תשובה, עולות גם בכתבת השער של מוסף סוף השבוע של "מעריב", ראיון שערכה שרי מקובר-בליקוב עם הקמפיינר הפוליטי ישראל בכר, שבבחירות האחרונות עבד עם ש"ס של דרעי. "העובדה שדרעי הורשע בלקיחת שוחד, ישב בכלא, השתחרר ושוב הסתבך בפלילים ויצא בשן ועין, לא מפריעה לקמפיין ולציבור הבוחרים?", שואלת המראיינת.

"לא, זה היה נון אישיו", הוא אומר. "היועץ המשפטי עצמו שידר לציבור שיש כאן עכברון במקום פיל, והחליט על סגירת הסיפור. אז הציבור קלט את התדר".

"נראה לך נכון שאדם שמעד בפלילים פעמיים יכהן כשר במדינת ישראל, ושראש ממשלה שתלוי נגדו כתב אישום ינהל מדינה כה מאתגרת?", שואלת מקובר-בליקוב.

"בעניין נתניהו בג"ץ אמר את דברו פה אחד. באופן ברור", משיב בכר. "החוק משקלל גם את אמות המידה המוסריות, מה ראוי ומה לא ראוי, ומחליט במסגרת המנגנונים שייצר מי יכול להתמודד על כהונת שר וראש ממשלה ומתי. דמוקרטיה היא לא אינקוויזיציה מוסרית אינסופית".

את החוקים קובעים בני האדם, ומה שבלתי חוקי היום אולי יהיה חוקי מחר – ולהפך. "התוכניות של הקואליציה המתהווה מקרבות את בית-המשפט העליון לקו פרשת המים שלו", מתריעה כותרת שמתפרסמת בשער "הארץ". הקוראים נשלחים לקרוא על כך בכתבה של גידי וייץ.

"החלטת בג"ץ בעניין דרעי תהיה רגע דרמטי ומבחנם הראשון של שופטי העליון אל מול הממשלה המתהווה", כותב וייץ. "אם ידחו מעליהם את העתירות ויכשירו את המינוי, יהיה זה אות מובהק לכך שהם מסתגלים לרוח הזמן – אולי בתקוות שווא שאם יזרמו, הממשלה תשאיר בימ"חים את הארטילריה הכבדה: פסקת התגברות צרה, העברת מרכז הכובד במינוי השופטים אל הפוליטיקאים וגזירות אחרות.

"דרעי כלל לא בטוח שזו תהיה התוצאה, ומכין לעצמו כיפת ברזל: חקיקה שתמנע מבית-המשפט להשתמש בעילות הסבירות והמידתיות. [...] 'זו תהיה תעודת הפטירה הסופית של בג"ץ', אמר ל'הארץ' משפטן בכיר. 'אחריה תהיה בישראל שיטת משטר חדשה'".

בהמשך הכתבה משוחח וייץ עם גורם שמוצג כ"משפטן שמכיר מקרוב את יו"ר הליכוד" (לא ברור אם מדובר באותו משפטן שצוטט קודם). "אתה מבין מה הולך כאן?", אומר המשפטן, "שני הגורמים הרציונליים היחידים בממשלה העתידית יהיו נתניהו ובמובן מסוים גם דרעי. אם הם היו בסיטואציה משפטית אחרת, הם היו אלה שבולמים יוזמות כאלו. אני עדיין מאמין שנתניהו, שמבין את המשמעויות של המהלכים המתוכננים ויודע שאחריהם ישראל תשנה לחלוטין את פניה, יבלום אותם".

"שאלת המפתח כעת היא אם עדיין אפשר לראות בנתניהו אדם רציונלי", אומר לו וייץ, והמשפטן משיב: "הוא לפחות היה כזה, לפני שהפך לחשוד ונאשם".

שאלת הקלון

"נתניהו: נשאר לנו רק להעיף את עניין הקלון. דרעי: אתה אומר 'קלון' כאילו זה דבר רע" (דורון רוזנבלום, "הארץ").

ממלכת אדלסון

שובו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה מתקרב, אבל בעיתון שהוקם למענו, "ישראל היום", עדיין מפגינים ריחוק. השבוע דווח ב"הארץ" שהמיליארדרית מרים אדלסון, שנכנסה לנעליו של בעלה המנוח שלדון, תחתוך בחדות את התרומה השנתית שהיא מעבירה למיזם "תגלית" – מהגופים הבולטים בפורטפוליו הנדבני של האדלסונים, לצד יד ושם, דונלד טראמפ והמפלגה הרפובליקאית.

ו"ישראל היום", כמובן. עיתון חינמי שמופץ בתפוצה רחבה, גובה מחירים מגוחכים על מודעות, ואמנם מופעל באמצעות חברה בע"מ אך מעולם לא פעל כגוף שנועד לגרוף רווחים או אפילו להגיע לאיזון, ולפי הערכות והדלפות הפסיד מאז היווסדו למעלה ממיליארד שקל.

"ישראל היום" הוקם כחלק מברית שנכרתה בין מרים ושלדון אדלסון לבנימין נתניהו בזמן ששהה באופוזיציה ותִכנן קאמבק פוליטי. שנה וחצי אחרי השקתו, ב-2009, נתניהו חזר לראשות הממשלה. אבל ב-2022, אחרי שאיבד את השלטון ו"ממשלת השינוי" התבססה במקומה, "ישראל היום" שינה כיוון. העורך בועז ביסמוט הועזב, השפרור נחלש ויאיר נתניהו נתן את האות להיפרדות מהבטאון. במחי ציוץ, "ישראל היום" קיבל גושפנקא: נגמר עידן הביביזם, נשרפו הגשרים.

ואז, מקץ תשעה חודשים, נתניהו ניצח בבחירות. מאז, "ישראל היום" שרוי במעין לימבו. כמה מבעלי הטור הבכירים של החינמון – יעקב ברדוגו, אראל סג"ל, אמנון לורד – הם אמנם עדיין נציגים מוצהרים של המחנה הביביסטי, אבל המעטפת השתנתה. הקו המערכתי תפס מרחק מנתניהו וניסה למצב את "ישראל היום" כעיתון עם אידיאולוגיה ימנית, ולא כשופר של פוליטיקאי ימני ספציפי.

שלדון ומרים אדלסון עם בנימין נתניהו, שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "ישראל היום". ירושלים, 12.8.2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

שלדון ומרים אדלסון עם בנימין נתניהו, שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "ישראל היום". ירושלים, 12.8.2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

השער בגליון סוף השבוע הנוכחי מדגים זאת. הכותרת הראשית היא "אופוזיציה מבית". הבית הוא הליכוד. האופוזיציה היא רביעיית חברי-כנסת שלפי "ישראל היום" צפויים לגרום לנתניהו "כאבי ראש": ישראל כץ, דני דנון, דוד אמסלם ודוד ביטן.

הידיעה עצמה, שעליה חתומים הכתבים אמיר אטינגר ויהודה שלזינגר, אינה מעניינת. כמו שלל ידיעות וטורים אחרים שהתפרסמו השבוע באמצעי התקשורת, היא עוסקת במאבקים הפנימיים במפלגת השלטון ובאופן שבו ישפיעו על חלוקת התיקים. אין בה גילויים או ניתוחים יוצאי דופן. ההחלטה לתת דווקא לה את הכותרת הראשית היא אמירה.

ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" מקדישים היום את הכותרות הראשיות לטרור הפלסטיני – לפיגוע הכפול בירושלים שלשום, שבו נרצח נער ועוד כעשרים ישראלים נפצעו, ולתקרית דריסה שאירעה אתמול בבאר-שבע. ההחלטה של "ישראל היום" לדחוק את הטרור הצדה ולשבץ בכותרת הראשית כתבה לא חשובה ולא מעניינת על "האופוזיציה" של נתניהו בליכוד היא דרך לסנן מבעד לשורות: גם אנחנו. גם אנחנו האופוזיציה הפנימית. בליכוד, בימין, ווטאבר. ולכן אנחנו משמיעים את קולה ועושים כבוד לחבריה.

אבל מתחת לאיתות הזה נדפס איתות אחר. בתחתית השער מופיעה הפניה למאמר של דרור אידר – פובליציסט ועורך בכיר ב"ישראל היום" בעידן הביביסטי, שבדיוק סיים קדנציה כשגריר ישראל באיטליה, כמינוי אישי של נתניהו, והוחזר לעיתון. "השמועות על מדינת הלכה מוקדמות מדי", נכתב שם.

דרור אידר, 2014 (צילום: אורן פרסיקו)

דרור אידר, 2014 (צילום: אורן פרסיקו)

המסר של אידר תומך בנסיונות הנרמול וההרגעה של מי שרוצים שהממשלה החדשה תחליק בגרון גם אצל אלו שלא בחרו בה – ועל הדרך מצדיע לאחת הכותרות הבולטות של החינמון מהשבוע שעבר. אבל זה לא נעשה באופן בוטה. הטור עצמו נדפס על פני כפולת עמודים במוסף הפוליטי ועוסק בפלפולים מהמקורות היהודיים. "איני יודע אם פרידריך הגל הכיר את התלמוד, אבל הנוסחה ההיסטוריוסופית שהציב טבועה עוד במבנה הדיון התלמודי: תזה, אנטיתזה וסינתזה", טוען אידר. "זה סוג השיח הדמוקרטי שעמנו הכיר מאז ומתמיד. משום כך, החשש ממה שמוגדר בשיח הציבורי 'מדינת הלכה' הוא איום סרק".

בשאר האגפים הביביסטיים של החינמון (הפעם בניכוי סג"ל) מתגייסים לקידום המשא-ומתן הקואליציוני של נתניהו. ברדוגו מנצל את פיגועי הטרור כדי לקרוא להאצת המגעים להקמת ממשלה, ומסמן את סמוטריץ' כחוליה הבעייתית. לורד מצטרף לביקורת. הוא טוען שסמוטריץ' גרם "נזק גדול לימין", ובעיקר למגזר שהצביע לו, "פסל את עצמו מלהיות שר בכיר", "מאיים על יציבות הממשלה העתידית", "הפעיל נסיונות סחיטה נגד ראש הממשלה המיועד", "חצה קו אדום" ואף הפך ל"נציג של כת הביביפוביה".

כרגע, המסרים האלה מצטופפים בגטאות של בעלי הטור. אם וכאשר יצוצו שוב בכותרות הראשיות נדע שמרים אדלסון ונתניהו שוב חברים.

סימנייה

"כשפרשת 'יהלום שחור' התפוצצה לפני ארבע שנים, היא סוקרה בהרחבה. בשבוע שעבר היא גוועה בקול ענות ציבורית חלושה, ואני הייתי העיתונאי היחיד באולם", כותב עמיר קורץ בכתבה רחבת יריעה שמתפרסמת ב"כלכליסט". קורץ מציין שהחשוד הבכיר ביותר בפרשה, לב לבייב, נמנע מלהגיע לישראל במשך ארבע שנים, וכשהגיע לבסוף לפני חודשיים שתק בחקירה. לפי הכתבה, זה השתלם. תיק החקירה של לבייב עומד להיסגר מחמת מחסור בראיות מספיקות. הקריאה מומלצת.

צנזורה (1)

ב"ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"ישראל היום" מדווחים שהאקרים, כפי הנראה איראניים, פרצו למצלמת אבטחת צירים של "גוף בטחוני גדול" וכך השיגו תיעוד של אחד משני הפיגועים שאירעו שלשום בירושלים. בדיווחים מובהר ש"הגוף הבטחוני הגדול" אינו משטרת ישראל, ושהמצלמות אינן שייכות לעיריית ירושלים. עם זאת, זהותו של הגוף לא נמסרת במישרין באף אחד מהדיווחים.

מבין ארבעת היומונים, רק מי שיקרא את הדיווח של "מעריב" יוכל ללמוד שהעמימות נובעת מהוראה של הצנזורה הצבאית. גם תוכן הדיווח מעניין יותר, וכולל היבטים שלא מקבלים ביטוי בשאר העיתונים. הכתבים אלון חכמון, מתן וסרמן ומאיה גז מציינים כי בשב"כ בוחנים את "העובדה שמצלמות אבטחה שמוצבות מחוץ למתקן בטחוני מהגדולים במדינה לא פעלו בזמן הפיגוע. כך לא היתה התראה ולא תועדו הפיגועים האמורים".

לפי הדיווח, "מבדיקה ראשונית עולה כי אין מדובר בחשיפה של אירוע מסווג וגם לא בפִרצה בטחונית, שכן המצלמות שעליהן השתלטה קבוצת האקרים איראניים ששמה Moses Staff, שעומדת מאחורי הפצת הסרטון שתיעד את הפיגוע, כפי שהתירה הצנזורה לפרסום, הן מצלמות גלויות וחיצוניות, שאינן מחוברות למידע מסווג. לא מן הנמנע שהקבוצה עצרה את פעילות המצלמות על מנת למנוע אפשרות להתחקות אחר המבצעים".

צנזורה (2)

במוסף התרבות של "ידיעות אחרונות", "7 לילות", מראיינת גבי בר-חיים את משתתפי תוכנית הסאטירה הערבית "אל שוסמו", שמשודרת בערוץ "מכאן" של תאגיד השידור הישראלי. "'מכאן' זה ערוץ פרווה", אומר לה ראזי נג'אר, התסריטאי והעורך הראשי. "אני זוכר שאמרו לי, בוא נהיה עכשיו יותר זהירים. אנחנו לא מגבילים אתכם, רק בוא נבדוק את הדברים האלה משפטית".

במהלך מערכת הבחירות, בעקבות מערכון שבמרכזו עמדה דמותו של בן-גביר, הסדרה עוררה סערת רשת קצרה שחשפה אותה גם לעיניים עבריות. "גם בשיר של בן-גביר היה משפט על [ברוך] גולדשטיין שמחקתי", אומר נאג'ר. "במקום זה כתבתי משהו על אל-אקצא, וזה בכלל הדליק את העולם הערבי".

"זכור לך מערכון שצונזר?", שואלת בר-חיים.

"היה לי מערכון על נטיעת העצים בנגב", משיב נאג'ר. "היו אז התפרעויות, ובערוץ פחדו, אמרו, 'בוא נרגיע'. בסוף הם אמרו, 'טוב, תשדרו את זה'. אבל כבר היה מאוחר מדי".