זה היה סיוט שתוקף בעיקר בלילה. אני בשידור חי של ראיון טלוויזיוני עם נשוא כתבת תחקיר יסודית ומרתקת מתוצרת שרון שפורר או אבנר הופשטיין, שמשמשת תשתית לראיון שמתוכנן להיות קשה ונוקב. אלא שבשלב מסוים, אחרי שהמרואיינת או המרואיין "משופדים" הלוך וחזור, הם מתעשתים, ובחיוך ממזרי אומרים משהו כמו "אתם העיתונאים חכמים גדולים שמטיפים מוסר לכל העולם, לא מסוגלים לראות את הדבשת של עצמכם. אתם יודעים איך מנוהל האיגוד המקצועי שלכם בתל אביב וסותמים את הפה ואת האף, כי לכם מותר להתנהל עם פוליטיקה במערכת מושגים של המועצה הדתית של איזה ישוב שכוח אל".

הסיוט מעלה טמפרטורה, כי אין לי מענה. האיגוד המקצועי שלי אכן אמור להיות מודל להתנהלות נכונה ונקייה, אבל הוא לא. יעידו הפרסומים האחרונים ב"עין השביעית" וב"מקום הכי חם בגיהנום" על אגודת העיתונאים תל-אביב. כשניסיתי למתוח ביקורת, היה באגודה מי שהדביק לי את התואר "גזען"...

בידיעה שבמקצוע העיתונות יש עדיין קבוצה גדולה של עיתונאיות ועיתונאים ראויים, מוכשרים וחכמים, שחלקם גם חברים רשומים באגודה (אגב, גם לא מעט גימלאים טובים ורציניים), לעולם לא אצליח להבין למה הם שותקים וממשיכים את חברותם באגודה המקצועית שלהם בבית-סוקולוב בתל-אביב, כשהם יודעים היטב שהיא מתנהלת באופן כה עלוב, ובזמן שמקצוע העיתונות עובר בעצמו תהליך עצוב של הידרדרות.

הסיפור הבא ממחיש אולי את הדברים. אמנע מלנקוב בשמות כדי שלא להפוך אותו לאישי. נקראתי לאסיפה הכללית של אגודת העיתונאים, החלטתי שאתייצב כדי להעלות נושא שהטריד אותי. יושב ראש האגודה הכריז בתקשורת שבכוונתו להתמודד על ראשות העירייה ביישוב בו הוא מתגורר. מהיכרותי איתו, ידעתי שאם זאת הייתה עירי, הייתי תומך בו. גם היה ברור לי שמיד אחרי ההכרזה הזו הוא ישעה עצמו מתפקיד יו"ר אגודת העיתונאים, שהרי בעצם ההכרזה חצה את הקו שבין עיתונאות מקצועית ופוליטיקה (אני עצמי השעיתי את חבורתי באגודה בהזדמנות דומה).

אלא שהיו"ר חשב אחרת. הקדמתי לבוא לאסיפה ויושב הראש (של האסיפה), גימלאי של "ידיעות אחרונות" וגם חבר, הבטיח שיתן לי את זכות הדבור ואף יתמוך ללא סייג בדרישה שהעליתי. מצאתי עצמי באולם ההתכנסות עם קבוצה קטנה של עיתונאים מבוגרים שאת רובם כלל לא הכרתי. אחרי שנאמתי נאום חוצב להבות בדבר ניגוד העניינים של היו"ר שפנה לפוליטיקה, החלה ההצבעה.

אחרי ספירת הקולות הבנתי את עוצמת ההשפלה… רק קול אחד תמך בתביעה שלי להשעות את היו"ר. הקול שלי. אפילו יו"ר האסיפה שהבטיח לי את תמיכתו, הצביע נגד.

אין צורך להזכיר: יותר מאי פעם, מקצוע העיתונות בישראל משווע לאגודה מקצועית חזקה, דעתנית ואפקטיבית. היו זמנים בערוץ 1 שהממונים עליי הכריחו אותי להתרגל לרעיון שהעיתונות היא אופוזיציה קבועה לכל שלטון, יהא צבעו הפוליטי אשר יהא. יש לי הרגשה קשה שבאגודת העיתונאים בתל אביב, זו הנוכחית, שכחו מה זה להיות עיתונאים.