ב-2006 שיגרו מטוסים ישראלים כמה טילים לעבר תחנת החשמל ברצועת עזה והרסו אותה. זאת בעקבות המלצתה של הוועדה לביטחון לאומי, שראתה בעזה ישות עוינת משזכה חמאס לרוב בבחירות הפלסטיניות דאז. ממשלת ישראל בראשותו של אהוד אולמרט אף הכריזה כי תנתק קו חשמל אחד לעזה על כל רקטה שחמאס תשגר אל ישראל.
שנה לאחר מכן, השתלט חמאס על עזה והיא נכנסה למצור ישראלי שקיצו עוד לא הגיע. מאז ועד היום, הרצועה סובלת מבעיות חשמל קשות. ישראל הפציצה עוד כמה פעמים את התחנה – ב-2008, ב-2012 וב-2014, ובהתאם למצב הביטחוני אף הטילה עיצומים על אספקת החשמל לרצועה. בכך קיוותה ישראל לעורר לחץ ציבורי על חמאס ולערער את שלטונו בפועל ברצועה.
מחמוד זר'בר, בכתבה באתר "א-ספיר אל-ערבי", במת תקשורת ערבית עצמאית, מבקש להציג את ההיסטוריה של בעיית החשמל בעזה ופתרון אפשרי שנראה כעת באופק. היום, לפי זר'בר, מקורות החשמל בעזה רחוקים מלספק את הביקוש בקרב תושבי הרצועה, המוערך בכ-550 מגוואט בממוצע ומגיע גם ל-600 מגוואט בשיאי מזג האוויר בחורף ובקיץ.
כמות החשמל הזמינה לתושבי עזה עומדת על 222 מגוואט בלבד. 80 מהם מספקת תחנת החשמל בעזה, 22 מגיעים ממצרים, ו-120 מוזרמים מישראל. מצב זה מוביל להפסקות חשמל ארוכות – בדרך כלל החשמל זמין רק 8 עד 10 שעות ביום, ובזמנים של משבר קשה מגיעות הפסקות החשמל אף ל-18 עד 20 שעות ביום.
הפסקת חשמל, רפיח (צילום: עבד רחים כתיב)
בשנים האחרונות צריכת החשמל גדלה בכ-30 מגוואט בשל מיזמי בנייה, הקמת בתי חולים ורשת מים בשכונותיה של עזה ומסיבות נוספות, אך אספקת החשמל לא השתנתה. למחסור יש השפעה כמובן על שירותים חיוניים כבתי חולים – אך גם על אזרחים פרטיים, הנאלצים לחיות בחשכה, בייחוד משום שרבים מהם חיים בצפיפות רבה בבניינים צמודים זה לזה ובסמטאות צרות בשכונותיה של עזה, כך שגם אור היום אינו מגיע לבתיהם.
המצב גובה גם מחיר בנפש – לפי מרכז אל-מיזאן לזכויות אדם, בין 2010 ל-2018 מתו בעזה 32 בני אדם, ביניהם 25 ילדים, בשל שריפות בבתי מגורים שנגרמו מנרות או מפיצוץ של גנרטורים ביתיים.
עם השנים פיתחו העזתים מגוון של חצאי פתרונות למצב הקשה. בתקופה שבה היו מנהרות בין עזה לסיני, היו הבדואים של סיני מבריחים לעזה מקורות חשמל כגנרטורים ביתיים ומצברי מכוניות לשימוש התושבים. ברם, עם הידוק היחסים בין מצרים לחמאס והמאבק הגובר של המצרים בארגון דאעש בסיני, הרסה מצרים את המנהרות.
בעקבות זאת עלו שורה של יזמים פרטיים, שהקימו נקודות אספקת חשמל פרטיות ברצועה. ברם, מחיר החשמל בתחנות אלו יקר פי שישה מאשר ברשת החשמל, ומגיע ל־3.6 שקל לקילוואט. חמאס ו"ממשלת הצללים" שלה, השולטת ברצועה, חסרי אונים אל מול אנשי עסקים אלו, ולא הצליחו לגרום להם להוריד את מחיר החשמל שהם מספקים.
הפגנה נגד מחסור בחשמל, רפיח, 14.9.2015 (צילום: עבד רחים כתיב)
אך בסוף פברואר שעבר, עם התקדמות ההסדרה בין חמאס לישראל, נחתם הסכם בין חמאס, הרש"פ וקטאר שמטרתו לפתור את המשבר. לפי ההסכם, ייבנה צינור גז מאשקלון לישראל, וישראל תספק גז לתחנת החשמל בעזה במימון קטארי. במקביל תוסב תחנת החשמל בעזה לפעולה בגז, ותורחב כך שתוכל לעמוד בצריכה הנדרשת לתושבי הרצועה. קטאר תממן את הקמת הצינור ב-60 מיליון דולרים, שעליהם יוסיף האיחוד האירופי 5 מיליון.
לדעת הכלכלן מומד אבו ג'יאב, שזר'בר מראיין, לפרויקט אין סיכוי של ממש להצליח, מפני שהפרישה המקומית של רשת החשמל בעזה זקוקה לפיתוח נרחב מפאת הפרימיטיביות שלה ומפאת הנזק הכבד שספגה מן ההפצצות הישראליות – פיתוח שהוא מעריך את מחירו בכמיליארד דולר, סכום אסטרונומי הנמצא מחוץ למסגרת המימון של הפרויקט הנוכחי.
מאחורי המשבר עומד גם סירובו של שלטון חמאס להגיע להסדר עם הרשות הפלסטינית, שהייתה יכולה לסייע בניהול המשבר ובפתרונו. זר'בר מזכיר כי תושבי עזה הפגינו כמה פעמים נגד אוזלת יד זו
למרות שזר'בר מטיל את עיקר האשמה בנושא על המצור הישראלי על עזה, הוא איננו חוסך את שבט ביקורתו מחמאס, שלדבריו נכשל כבר שנים במציאת פתרון לבעיה כה חמורה. זר'בר רואה במחסור זה אחד הגורמים המרכזיים לאבטלה ולעוני ברצועה, אבל גם לנזקים בריאותיים ונפשיים הנגרמים לתושבים, כולל נזקים לראייתם מפאת החשכה, בזבוז זמן, מאמץ, כסף וקורבנות בנפש.
מאחורי המשבר עומד גם סירובו של שלטון חמאס להגיע להסדר עם הרשות הפלסטינית, שהייתה יכולה לסייע בניהול המשבר ובפתרונו. זר'בר מזכיר כי תושבי עזה הפגינו כמה פעמים נגד אוזלת יד זו – לראשונה ב-2011, אז הפגינו למען סיום הפילוג בין פתח לחמאס, ולאחר מכן כמה פעמים נוספות: ב-2016, בהפגנות 2017 שכונו "רוצים חשמל" וב-2019 בהפגנות "רוצים לחיות".
זר'בר מדגיש כי הפגנות אלו מראות בבירור שלא ניתן להפריד את המצב הפוליטי מן היומיומי. עד כה, חמאס הגיב להפגנות אך ורק בפיזורן האלים באלות ובירי באוויר. לפי זר'בר מצב זה שבו לא נראה באופק פתרון, מוביל לייאוש מוחלט ולגלי הגירה חוזרים ונשנים מן הרצועה: "נראה שהאכפתיות הכללית שצומחת מן הרחוב קמלה אל מול הצרכים האישיים של כל אדם ומאבקו למלאם", הוא חותם את דבריו.
אליצור גלוק הוא מתרגם וכותב בצוות פרויקט אופק, מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מאתרי תקשורת, מגזינים, בלוגים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם לתקשורת הערבית. לאתר הפורום לחשיבה אזורית