אוהבי המוסיקה הקלאסית לא חוגגים בשנים האחרונות. מוסיקאים דגולים, שבעבר נהגו להגיע לארץ מדי שנה בשנה ולהעניק קונצרטים עם תזמורות ורסיטלים בלתי נשכחים, מדירים ברובם את רגליהם מישראל. אם זה מחמת הביטחון האישי ודרישות חברות הביטוח שלהם, ואם בגלל נטיות פוליטיות. הם לא עושים מזה כותרות, פשוט לא באים. גם אלה שהתזמורת הפילהרמונית מבטיחה את הופעתם בתחילת העונה, בסופו של דבר מצטננים או שוברים רגל, או פשוט מודיעים שהם לא באים. ברגע האחרון מוצאים מחליפים, וזו שעתם הגדולה של המוסיקאים הישראלים או של מוסיקאים בראשית דרכם, שבעוד כמה שנים נוכל לומר עליהם, "אני שמעתי אותו כשהוא היה ממש קטן". אבל אז, כשהם יהיו כוכבים בינלאומיים, הם יצטננו או ימצאו נסיבות אישיות אחרות לא להגיע ברגע האחרון. וישלחו מכתב התנצלות חם ואוהב מרחוק.
זו אינה הסיבה היחידה לאיכות הנדירה שמזמנת אחת לשלוש שנים תחרות הפסנתרנים על שם ארתור רובינשטיין. תחרות רובינשטיין נחשבת, ובדין, לאחת התחרויות החשובות בעולם בתחום הנגינה בפסנתר בפרט והמוסיקה הקלאסית בכלל. פעם בשלוש שנים מגיעים לכאן עשרות אמנים צעירים ושאפתנים מכל העולם. אולי הם לא מתפנים אחר–כך לסייר במדינה, אך שמה של ישראל נחקק בתודעתם - ולא רק שלהם - לא כמקום של פיגועים וצרות אלא כמקום של עשייה אמנותית ייחודית. התחרות אינה רק אירוע מוסיקלי, אלא בעיקר דרמה מפתיעה בכל פעם מחדש של יצרים ואהבות ושנאות, מחנות אוהדים, וויכוחים נלהבים שאינם מתיישבים כל–כך עם הדעות הקדומות ביחס למוסיקה הקלאסית החנוטה והמנומסת, אלא הם כוללים מושגים מעולם הספורט ו"כוכב נולד". המוסיקה הקלאסית, שכל–כך מתעקשים להספיד, הופכת לכמה שבועות לאירוע חם, מסעיר, נפלא.
למרות הכיף הגדול, לא כל אחד יכול להרשות לעצמו את המותרות שבהפסקת כל הפעילות השוטפת, נטילת חופשה והתמסרות להתייצבות מדי יום במוזיאון תל–אביב להקשיב לשעות ארוכות של מתחרים כוססי ציפורניים במרתון האינסופי הזה. עד השנה הם יכלו להתנחם בשידורים החיים של התחרות בקול–המוסיקה (שהפכה משום מה לכל–המוסיקה, אך גם שינוי השם לא עוזר לה במשימת ההישרדות הבלתי אפשרית). השלבים האחרונים, חצי הגמר והגמר, שודרו במשך השנים בערוץ 1 בטלוויזיה. בעזרת השדרים המקצוענים והנלהבים של קול/כל–המוסיקה ניתן גם לנו להצטרף לחגיגה ואפילו לחוות דעה ולבחור כוכבים נולדים משלנו.
גם השנה אמרתי לעצמי, "לא נורא אם לא אוכל להגיע מדי יום למוזיאון תל–אביב. אסתפק ברדיו ובשידורי שלבי הגמר בטלוויזיה". אז אמרתי. בבוא השעה המשיך קול–המוסיקה לשדר את הקונצרטים השגרתיים מתוך דיסקים. הדרמה הגדולה נותרה בחוץ. עמותת ארתור רובינשטיין מסרה, שלאחר כמה חודשי התדיינויות סירב מנכ"ל רשות–השידור, יוסף בראל, להקצות תקציב לטובת השידור. בכמה כסף מדובר? 25 אלף דולרים. לא לקונצרט, לכל המפעל. בסופו של דבר, אחרי התדיינויות ארוכות, ואולי בתגובה למחאה שהתעוררה, הוחלט לשדר בקול–המוסיקה את ערבי חצי הגמר והגמר. ערוץ 1 שידר במקביל את משחק הכדורסל בין עירוני אשקלון לעירוני נהריה, ולמחרת את "כוכב אמריקאי", האבא האמריקאי הדוחה של "כוכב נולד". כי מה היינו עושים אלמלא עקבנו אחר כל שלבי בחירתו של כוכב אמריקאי צעיר, ששמו לא נודע וכנראה גם לא ייוודע לעולם, ובצדק? אגב, גם זו מין אטרייה קרה, והכוכב ההוא נעלם כלא היה כבר מזמן.
את החסר ברשות הממלכתית, הציבורית, סיפקו גורמים אחרים. ערוץ התרבות של "הופ" התגייס ושידר את השלבים המאוחרים של התחרות, אבל מטעמי תקציב של ערוץ חצי מחתרתי ונטול משאבים, שודרו הקונצרטים כעבור יום, כשהתוצאות כבר פורסמו והעוקץ ניטל. אבל טוב מעט מלא כלום. גם גלי–צה"ל, תחנה שלא אמונה על שידורי קונצרטים אבל יודעת לזהות משהו טוב בסביבה, החליטה לשדר את ערב הגמר של תחרות רובינשטיין. טוב מאוחר מאשר לעולם לא, אבל קשה להשוות את שלב הגמר, כשהמתחרים מופיעים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, באירוע כמעט רשמי, עם שלביה הראשונים של התחרות לכל אורכה.
בחוק רשות–השידור (1965) נאמר, שעל הרשות לשדר תוכניות חינוך, בידור ואינפורמציה בשטחי המדיניות, הכלכלה, החברה והמשק, התרבות, המדע והאמנות, במטרה, בין השאר, לקדם את היצירה הישראלית. בשלבים הראשונים של התחרות משתתפים אמנים ישראלים המנגנים גם יצירות ישראליות, אך לא זו הנקודה. אחת לשלוש שנים עולה ישראל על מפת העשייה המוסיקלית העולמית. רק מן הקהל הישראלי הרחב נמנע להשתתף בחגיגה לכל אורכה. למה להתאמץ כשאפשר לשלוף כמה דיסקים מהארון ולשדרם? אנשי קול–המוסיקה עצמם מזועזעים ופגועים. אך מי מקשיב להם, ובכלל, כמה דיוויזיות יש לחובבי המוסיקה הקלאסית בישראל?
בד בבד עם ההחלטה הזאת הופסק שידורה של סדרת התוכניות "אקדמיה באלף", בעריכתו של בני הנדל. הנדל הצטרף לרשימה הארוכה של עובדי רשות–השידור שנענו להצעה לצאת לפרישה מוקדמת (למען הגילוי הנאות, גם כותבת רשימה זו נמנית איתם). לא בלב חפץ עשה זאת בני הנדל, אלא משום שגם הוא חש שהערוגה שטיפח במשך שנים ארוכות מתייבשת והולכת, ואין עוד טעם להמשיך. המאזינים המושבעים, שפתחו מדי בוקר את יומם ב"אקדמיה באלף", התארגנו ומחו. כתבו מכתבים למערכת, אחד מהם אפילו הקים אתר אינטרנט ואסף חתימות. אבל גם הם, כמה דיוויזיות יש להם, ואת מי הם מעניינים? אחוז ההאזנה מזערי, לשידורים שלא מדברים עליהם במזנון הכנסת, אז מה זה חשוב.
נכון, מצבה הכספי של רשות–השידור קשה. כך אנחנו קוראים מדי יום בעיתונים. ויכוחים ותחרויות הורדות ידיים בין השר הממונה לשר האוצר, לראש הממשלה, לבנו, וכמובן למנכ"ל הרשות מונעים את אישור התקציב וקביעת שיעור האגרה. אבל הפלא ופלא, בעוד המנכ"ל אינו טורח להשיב לעמותת רובינשטיין על פניותיה, אנחנו קוראים בעיתונים שרשות–השידור מתכוונת להחזיר לחיקה את הבן האובד דודו טופז, בסכום מדהים של לא פחות מ–480 אלף דולר לחודש, לארבע תוכניות בשבוע בטלוויזיה. ובמקום אחר כותבים, שערוץ 1 עומד לעקוף את כל הערוצים המסחריים וערוצי הכבלים והלוויין ולרכוש את הסדרות העדכניות והפופולריות ביותר באמריקה. לשם כך יש כסף, ולא מעט, כפי שאפשר להתרשם מההתדיינויות המשפטיות האינסופיות בין הכבלים לחברת "וורנר". שידורי רדיו מטבעם זולים מאוד. חישוב קצר מעלה, שסכום כל השידורים של תחרות רובינשטיין ברדיו היה אמור להגיע לסכום שיושקע בתוכנית אחת של דודו טופז. אבל אפילו אילו ארתור רובינשטיין עצמו היה משתתף בתחרות על שמו, הוא לא היה מגיע לדרגת שגעון הגדלות ולא מעז להשוות עצמו למדרגתו התרבותית של טופז, חלילה.
מרשות–השידור נמסר בתגובה לפונים אליה, כי העמדת שידורי התחרות מול שידורי הספורט ושידורים אחרים היא "שאלה קנטרנית ולא אובייקטיבית, במיוחד כשיש מספר ערוצים אחרים, מלבד הערוץ הראשון, שאפשר להפנות אליהם שאלה זו. ובכל זאת: אנו משדרים כמו בכל שנה את תחרות רובינשטיין ברדיו (לא מדויק; הפעם, כאמור, מדובר רק בשלבים האחרונים, הפחות מעניינים; כ"ג)... מנהלי המדיה חשבו ומצאו, שהשידור של התחרות ברדיו מספיק. העניין לא קשור כלל לשידורי ספורט ולשידורים אחרים". אגב, גם בשידורי הספורט אפשר לשאול כמה עולה שידור משחקי הליגה האנגלית (המרתקת והנפלאה כשלעצמה) מדי יום ראשון אחר–הצהריים, ולמה זה כל–כך דחוף לשדר אותם בערוץ הממלכתי, לנוכח ריבוי הערוצים המשדרים ספורט.
צריך, אולי, לחזור ולהזכיר: רשות–השידור אינה גוף פרטי של אדם (שאגב, מגדיר את עצמו כאוהב מוסיקה ותרבות); רשות–השידור היא גוף ציבורי, ממלכתי, שמחויב בדין וחשבון לציבור על–פי חוק. החוק מטיל עליו חובות להפנות זרקורים לעשייה התרבותית והאמנותית ברחבי המדינה, גם הנידחת ביותר. הרשות אינה אמורה להתחשב בשיעורי האזנה וצפייה. להפך: היא אמורה להיות משוחררת מההתחשבות בהם. תקציב הרשות מגיע לכמעט מיליארד שקלים בשנה. זה לא מעט לפי שום קנה מידה. התשובה נמצאת, כנראה, במקום אחר, בתפיסת עולם תרבותית ושידורית. אבל אולי עצם הציפייה שתתקיים אותה תפיסת עולם תרבותית ושידורית, ולא רק פוליטית והישרדותית אישית נחותה, מוגזמת.
ולא רק תפיסת עולם תרבותית ושידורית נחוצה היום להנהלת רשות–השידור, גם משהו שביידיש נשמע טוב יותר, להיות מענטש. אהוד מנור היה לא רק אדם נפלא בעל נשמה גדולה, אלא גם איש רדיו ייחודי, שנתן עשרות שנים מחייו לעבודה בקול–ישראל. באופן מתמיה ומרתק הפך מותו לאירוע לאומי שסחף המונים. העיתונים וערוצי הרדיו והטלוויזיה נסחפו ואף שידרו את הלווייתו בשידורים ישירים. לא כולם. ערוץ 1 של רשות–השידור, ביתו המקצועי של מנור, נמנע מכך. לא היה קושי לארגן עובדים שיעשו את המלאכה. כולם היו שם ממילא, מאהבת אהוד. זאת אומרת, כולם חוץ ממנכ"ל הרשות ומנהל קול–ישראל, הבוסים שלו. אולי אילו ידעו ששרת התרבות ושר האוצר ועוד כמה פוליטיקאים חשובים יראו לנכון להשתתף, היו מתרצים ובאים. אולי הפעלת ניידת שידור שלא לצורכי מרכז הליכוד היא עניין שקופת הרשות אינה עומדת בו. אפילו אוטובוס לעובדים האבלים שביקשו לנסוע מתל–אביב לבנימינה לא ששה הנהלת הרשות לארגן, ורק בעקבות לחצים של העובדים נעתרה. בסופו של דבר, לאחר מאבק קשה, ניאותה ההנהלה לשגר זר שמחירו 79 (שבעים ותשעה!) שקלים.
זה סיפור עצוב. כמה מכתבים למערכת, שלא מעניינים אף אחד, וזה הכל. השידור הציבורי הפך כבר מזמן לבעיה של עובדיו בלבד, וגם אלה מתמעטים והולכים. אפשר להמשיך ולהריע ל"אמריקן איידול" ובעיקר להתנחם בערוצים המסחריים שעושים את מה שהערוץ הממלכתי היה צריך לעשות על–פי חוק.
גיליון 56, מאי 2005