למחרת הפיגוע הנורא ברחוב שמואל הנביא בירושלים התפרסמה באתרי האינטרנט ידיעה ועל-פיה ויקי כנפו הגיבה ואמרה: "הפיגוע של ביבי בקצבאות גרוע יותר מהפיגוע הזה". על-פי אותה ידיעה המשיכה כנפו בתוכניותיה וערכה הפגנה, בעוד הגופות מוטלות לפנינו. בעקבות שיחה קצרה על הנושא ברדיו התקשרה ויקי כנפו לאולפן, ובבכי תמרורים אמרה: "מעולם לא אמרתי דבר כזה. ביטלנו את כל התוכניות וההפגנות שלנו, וישבנו באוהל והדלקנו נרות נשמה". שיטוט קצר באתרי האינטרנט הללו לאחר מכן העלה, כי מספר המאמינים לה היה כמספר אלה שדבקו בסיפור המקורי. לוויקי כנפו לא היה שום סיכוי.
זה סיפור עצוב וכנראה אבוד מראש. הרי בסופו של יום, ממשלה, כל ממשלה ובפרט זו של ישראל היום, יכולה להעביר כל מה שהיא רוצה, ואין מי או מה שיעצור בעדה. ואף על פי כן, זה סיפור מרתק ורב פנים, שמספר הרבה על גיבוריו. גם על התקשורת שמילאה בו תפקיד מכריע. כשיצאה ויקי כנפו למסע ממצפה-רמון לירושלים, לא ידעה מה מצפה לה כשתגיע לשם. התקשורת ברובה התעלמה ממנה, וגם אותם כתבים שעמדו על פוטנציאל הסיפור נתקלו באדישות במערכות שלהם. רק ויקו אטואן מערוץ 1 הצליח במקום שאחרים נכשלו ותיעד את המסע מראשיתו.
אך ככל שוויקי המשיכה בדרך, החלה התקשורת להתעורר, לאו דווקא למצוקתה ולמצוקתן של האמהות החד-הוריות בכלל, שהיתה ידועה זה מכבר, אלא לתעוזה האישית, למאמץ ההירואי של הצעידה. בעיתונים היא עברה מהעמוד האחורי לעמוד הראשון. ב"מעריב" היא זכתה ל"יומן מסע", וכולם דיברו על "האשה המדהימה הזאת".
מראיינים נרגשים בישרו לה שהיא "אשה דגולה", טומי לפיד, שתמך בחדווה בתוכנית הכלכלית, פסק שהיא "ישראלית יפה" - דרך ארוכה עבר מאז שבמעמדו ככוכב טלוויזיה, הציע לאשה להפסיק לצבוע את שערה ואת ציפורניה ולהפנות את הכסף לאוכל לילדיה. קשה היה להתעלם מעוצמת האישיות של כנפו ומהסגנון המאופק המרשים שלה. ובכל זאת, מרגע שהקימה את האוהל הקטן שלה מול האוצר, יחד עם חברות וחברים שהמתינו לה שם או הצטרפו אליה, נוספה לשורה ארוכה של מוחים ומוחות שתפסו את המדרכות האלה במשך השנים, והחלה לאבד במהירות את ייחודה.
בתחילה התקשורת היתה מגויסת בהגזמה פרועה. לכל ערוץ ועיתון היה כתב מיוחד לענייני מאהל, והעיתונים ייחדו עמודים שלמים לטענות של האמהות החד-הוריות. מהדורות חדשות נפתחו בדיווחים על נשים אחרות, שיצאו לדרך מכל קצווי הארץ, והסתייעו במפות וחצים ליצור את הרושם שמדובר בתופעה חברתית גדולה. בסופו של דבר התברר, שרק ויקי כנפו עשתה את כל הדרך לירושלים ברגל, והאחרים נעזרו בכמה מקטעי המסע, או התעייפו באמצע וחזרו הביתה. מחאה חברתית גדולה לא היתה כאן, אבל המצוקה שהוציאה אותם מהבית אמיתית לגמרי.
גם ויקי כנפו עצמה למדה במהירות שהיא לא רק סיפור פרטי, אלא נציגה בעל-כורחה של רבבות, אם לא למעלה מכך. פתאום היא נדרשה להתנהג כמנהיגה, להפעיל שיקולים חדשים ולענות על טענות ושאלות. וכשגילתה עד כמה היא לא יודעת פנתה לעזרה, וזו נמצאה לה בשפע: ארגונים חברתיים, נשים פעילות ובעלות מקצוע בתחומי הכלכלה, המשפט והתקשורת התגייסו לסייע לה. התקשורת החמיצה פנים: זו לא האשה הפשוטה והתמימה כפי שהיא מציגה את עצמה. יש מאחוריה ארגונים ואנשים, שכל מטרתם להפיל את הממשלה.
נכון, ויקי כנפו סירבה למלא את תפקיד האשה התמימה, שאפשר להאכיל אותה בכל לוקש שבעולם והיא אסירת תודה על כל פירור. כל אשמתה בכך שהיא מסרבת לשמור על חלקה במסכת הסטריאוטיפים שהתקשורת אוהבת כל-כך. ואם הארגונים החברתיים הללו רוצים לסייע, מה בכך? האם אין מדובר כאן במאבק חברתי ראשון במעלה? האם התגייסות של "בכירי המשק", עליות לרגל של התאחדות התעשיינים או לשכות איגוד המסחר, וריצה שלהם לכל אולפן להביע תמיכה באוצר, לגיטימיות יותר? והאם יש בכלל משהו פוליטי יותר מתוכנית כלכלית? אבל למי יש כוח לכל זה באמצע הקיץ.
האוצר נלחץ. וכשהוא נלחץ, הוא יודע לעבוד. הרי יש שם כמה וכמה אשפי תקשורת ידועים. לא תמיד העבודה הזאת ניכרת במבט ראשון. לפעמים צריך קצת מאמץ כדי לגלות אותה. פתאום התבשרנו שעמותת "ידיד", שליוותה את האמהות במהלך המסע לירושלים ופרשה לאחר שהן הגיעו למאהל, היא "אחת מעמותות ברק הידועות", וכי רואה-החשבון של העמותה הוא רואה-החשבון של מפלגת העבודה - נתון שהיה נכון לשנת 98'. ראשי העמותה הכחישו, אמרו שאיש מהם לא נחקר בפרשת העמותות, שהם זכו למלוא האישורים מרשם העמותות, עמירם בוגט, שאינו חשוד באהדה יתרה לעמותות ברק, ושהם קיבלו מענקים משני שרים ששמותיהם יולי תמיר ויולי אדלשטיין, הניצבים משני צדי המתרס הפוליטי - אבל הפרטים לא חשובים. הרושם הוא העיקר. והמקור לידיעות הללו לא היה קשה לאיתור.
אחר-כך כונסה מסיבת-עיתונאים דרמטית בהשתתפות שלושה שרים, לא פחות, ובעזרת שקפים ועזרי מחשב הוצג מצבן של החד-הוריות בעקבות הקיצוצים בקצבאות, והצעות האוצר, שאגב גובשו בדחיפות בעקבות הלחץ של המאהל, גם אם באוצר לא יודו בכך. הנשים והארגונים החברתיים המלווים אותן הציגו נתונים שונים, עם פער של כמה מאות שקלים לפחות; סכום לא מבוטל כשמדובר במשפחות שאמורות להתקיים על משהו שבין 2,000 ל-3,000 שקלים לכל היותר בחודש, סכום שלא מעט עיתונאים לא היו מוכנים לצאת מהבית לחלטורה בשבילו.
הסיסמה של שר האוצר היתה "להחזיר את הנשים לעבודה במקום להשאירן תלויות בקצבאות". סיסמה מרשימה מאוד שקשה להתווכח איתה, והוא לא יכול היה להתאפק מלהוסיף: "מי שיכולה ללכת מאתיים קילומטר, יכולה גם לעבוד בבניין". אבל מה לעשות, שמרבית הנשים האלה עובדות ומתקשות להתקיים. אחת מהן גם עבדה בבניין עד שפוטרה בגלל המשבר בענף.
לנתניהו היתה גם תוכנית עשר נקודות, שאותה הציג לפני הצופים ולפני קבוצות של כתבים במרתונים של פגישות, בניסוח קבוע: "נציע לאם חד-הורית לצאת לעבודה בשליש משרה, והיא תקבל כך וכך שקלים, במקום לשבת בבית ולקבל קצבה". "אבל אני עובדת בחצי משרה ולא מחזיקה מעמד", השיבה כנפו. שר האוצר בשלו עם השקפים: "ניתן לה סיוע בהחזקת הילדים במעון". "אבל אני לא צריכה עזרה במעון", השיבה כנפו. "אני צריכה עבודה. אני לא עובדת יותר מחצי משרה לא משום שאני לא רוצה לעבוד יותר, אלא משום שאין עבודה". וחיזקה את הדברים מנהלת לשכת התעסוקה במצפה-רמון: "אין עבודה בשום מקום באזור. לא כאן ולא במרחק עשרות קילומטרים מכאן". "ניתן לחד-הוריות תוספת של כמה מאות שקלים לחצי שנה, כדי לדרבן אותן לצאת לעבודה", אמר נתניהו. "קודם תציע עבודה, ואחר-כך תבטל את הקצבאות", השיבה כנפו. אבל על כך אין שר האוצר מוכן לשמוע, כי "הממשלה לא צריכה ליצור מקומות עבודה". וכך הלאה וכך הלאה.
לא מדובר אפוא בצד אחד שמציג נתונים אובייקטיביים נקיים וחד-משמעיים, וצד אחר שעושה מניפולציות רגשיות ומסתיר אמיתות לא נוחות, כשברקע אך ורק מאבק פוליטי להפלת הממשלה. מדובר בדו-שיח של חירשים. ולתקשורת אין כוח ואין עניין להיכנס לפרטים.
התקשורת לא הסתפקה רק בסיקור המאבק והמחלוקות עם האוצר; היא גם התגייסה "לעשות מעשה". ב"ידיעות אחרונות" ובקול-ישראל הקימו לשכות עבודה למובטלים ובעיקר למובטלות. הרושם שנוצר היה שיש המון עבודה בשוק, ורק הנשים העצלות במאהל מעדיפות לרבוץ שם בחום עם הסימפטיה. שר האוצר והשר במשרדו מיהרו להצטלם עם גליון העיתון. "אמרנו לכם! מי שרוצה לעבוד, מוצא עבודה". בקול-ישראל ירדו מהיוזמה כעבור שתי תוכניות, וב"ידיעות אחרונות" נזקקו לכשבוע נוסף כדי להגיע לאותה מסקנה. בסופו של דבר, "העניין מיצה את עצמו, ואנחנו לא לשכת עבודה", הסבירו במערכת העיתון. הם לא טרחו, למשל, לסכם את מספר העסקאות שנסגרו בין מעסיקים למחפשי/ות עבודה. גם לא לעשות פולו-אפ כמקובל. די היה בצילומים של שניים-שלושה מקרים כדי לסכם את המבצע בהצלחה. האין זה סוג של התגייסות?
▪ ▪ ▪
זה היה האות לתחילת אובדן עניינה של התקשורת במחאת האמהות. נושא אחד יותר משבוע הוא למעלה מכוחה, אפילו בעונת מלפפונים והפוגה בין פיגועים. צריך לחפש זוויות חדשות, ואלה נמצאו בלא קושי. הנה, במאהל כבר יש רומן, ואפילו חתונה באופק. ואיך אפשר בלי כתבות פרופיל רוויות קיטש על ויקי ועל ילדיה, הדוגמנית והאסיר. האם הילדים הופכים את אמם לפושעת טפילה? זו אינה מניפולציה?
המחאה הציבורית לא תפסה תאוצה. המונים לא הצטרפו למאהל, ולא נרשמו הישגים. במאהל גברו החיכוכים, ושוב הזדמן לתקשורת עניין לעסוק בו. קבוצת הירושלמיות, ותיקות מאבקים חברתיים ומיני פרובוקציות לרוב, עשתה מהומות. בצעקות ובקללות התקשורת מבינה. את זה היא אוהבת. החיוכים שובי הלב של ויקי כנפו נעלמו במהירות. בעיתונים מיהרו להספיד את המאבק כבר מן הימים הראשונים להקמת המאהל. בעמודי החדשות והדעות ובמדורי ביקורת הטלוויזיה ערכו רשימות הישגים וכשלונות וקראו לנשים לחזור הביתה.
"ויקי כנפו, זוכרים?", פתח רפי רשף ראיון איתה באחד הבקרים. מה הפריע לו לזכור ולהמשיך לעסוק בנושא, בין המדורים היומיים הקבועים של מ' הורוביץ וש' וכסלר? הרי גם התעלמות, שכחה או החלטה שהנושא כבר לא מעניין אף אחד הן אמירות אידיאולוגיות המעידות על השקפת עולם, לא פחות מעיסוק עקבי ומתמשך בנושא. עד שבנימין נתניהו, הידוע בחושיו התקשורתיים הטובים, הודיע: "מבחינתי, פרשת האמהות החד-הוריות הסתיימה".
נתניהו צודק, כמובן. הרי, כאמור, הוא החזק והוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הנשים יכולות להמשיך לשבת מול משרדו, אבל הוא כבר יכול לסכם את הפרשה ולסמן "וי". התקשורת כבר רחוקה. היא בכלל לא רצתה לעסוק בתוכנית הכלכלית. זה משעמם. והיא אוהבת דרמות. נשים צועדות בשמש, מריבות וצעקות באוהל. ובעיקר, היא רוצה תוצאות, מי ניצח ומי הפסיד. והתחרות הזאת היתה אבודה מראש.
גיליון 46, ספטמבר 2003