זה לא סיפור גדול. לא תהליך מדיני, לא פיגוע, ואפילו לא סיפור על פריימריז או נפילת מניות. סתם סיפור שנוגע ליחסי אנוש ולנורמות התנהגות מקצועיות.

לפני שבועות אחדים פנתה אלי אמירה לם, כתבת "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות", וסיפרה שלקראת צאת ספרה של שלי יחימוביץ' היא מבקשת לשרטט את דיוקנה הציבורי ולהתמקד בפמיניזם שלה. היא קראה רשימה שפרסמתי באחד מגליונות "העין השביעית", שכותרתה "שלי יקירתי", ולכן היה לה עניין לדבר אתי. מאחר שהפמיניזם קרוב ללבי, נפתחה שיחה. שלי יחימוביץ' היא מן הדמויות היותר מעניינות בנוף, לדברים שהיא עושה ואומרת יש טעם להקשיב, וגם לכעוס עליה כשצריך. היא מן האנשים שיש טעם להתדיין ולהתווכח אתם, וגם אל הבדלי הסגנון והדגשים בינינו, כפי שבאו לידי ביטוי באותה רשימה, אני מתייחסת ברצינות, ולא כאל עוד פריט רכילותי. לאחר שעלה הפמיניזם על סדר-היום הציבורי והתקשורתי וקיבל לגיטימיות מרשימה - בין השאר בזכות פעילותה של יחימוביץ' - הגיע הזמן, בעצם הוא הגיע כבר מזמן, לדון בסגנון, בדגשים, בכיוונים, בניואנסים. זה דיון חשוב וראוי.

איור: אפרת בלוססקי

השיחה עם הכתבת היתה ארוכה, ובמהלכה הפלגתי בשבחיה של יחימוביץ', בייחוד בפעילותה הציבורית בעניין האלימות נגד נשים, אמרתי שאי-אפשר לקחת ממנה את חלקה בהעלאת המודעות הציבורית והפוליטית לסוגיה, דיברתי על הכישרון שלה, על היכולת לאתר נושאים, על החושים המקצועיים, וכך הלאה וכך הלאה. דיברתי גם על הסגנון, על הבוטות הידועה שלה, על חוסר הסובלנות שמרתיע אותי, ורבים שחושבים שזו מהות הפמיניזם. דיברתי על כך שלמרות הערכתי המרובה לחברות "עזרת נשים" על פועלן למען המקלטים למען נשים מוכות ומרכזי נפגעות אונס, ולמרות שהוזמנתי להצטרף אליהן, לא חשבתי שאוכל לעשות זאת, משום שההתנהלות התקשורתית שהציבה במרכז את המפורסמות, בצילומים אולפניים של כוכבות, עם תאורה רכה ודיבור מתוק, לא היתה לרוחי. שוחחנו גם על הזרמים החדשים בפמיניזם של היום, שכבר לא צריך להוכיח שהוא קיים ושהוא חשוב ושהוא רציני ומצליח, ולצד המאבקים הפוליטיים החיוניים והבלתי פוסקים יכול להרשות לעצמו גם להיות מורכב יותר, להיפתח, להקשיב לקולות אחרים - שזו מהותו, למעשה, השמעת הקול האחר, שהוא יכול להרשות לעצמו להציב סימני שאלה, ולא רק סימני קריאה בוטים, וכיוצא באלה. בקיצור, שיחה שאותי לפחות עניינה למדי.

בסיום השיחה הבעתי את החשש, ששוב יוצג הוויכוח הזה כעניין אישי, שכבר מאסתי בתפקיד האויבת המושבעת של שלי יחימוביץ' מטעמים מופרכים שאינם ממין העניין, תפקיד שהודבק לי משום שתמיד הדברים מוצאים מהקשרם ומועברים למישורים אישיים. ושוב, כמו תמיד, הדיון העקרוני יידחק לשוליים. הרי בסך-הכל, אינני פוליטיקאית שחייבת להביע דעה במסגרת תפקידה. אני לא חייבת כלום לאף אחד. רק נעניתי לפנייה של הכתבת לדבר על נושא שנוגע ללבי. אבל הניסיון שלי עם מצבים כאלה בעבר לא מלבב. "לא ולא", הרגיעה אותי הכתבת בסמכותיות. "אם יש לך חששות, אני מבטיחה לך שלפני פרסום הכתבה, אקרא באוזנייך את כל הציטטות שיובאו בשמך". סיכמנו שזה התנאי לפרסום הדברים בציטוט וייחוס. הוגן למדי. לא?

כשבועיים לאחר אותה שיחה, בעת ביקור בחוץ לארץ, הגיעו אלי הדים על כתבה שפורסמה ב"שבעה ימים", ובה דברים חריפים מאוד שלי נגד שלי יחימוביץ'. ממש כוסות רעל שפכתי עליה. נדהמתי. מה? הכתבה פורסמה? אבל הרי אמירה לם לא דיברה אתי ולא קראה באוזני את הקטעים שהיא מתכוונת לצטט בשמי, כפי שהבטיחה. אמנם הייתי בחוץ לארץ, אבל מי שרצה למצוא אותי, הצליח בלי קושי. מה קרה להבטחה ההיא, לתנאי ההוא? ולגופו של עניין, אני לא זוכרת שהייתי חריפה וארסית במיוחד. הרי הכל עניין של קונטקסט. וכשמוחקים את כל המחמאות וההנמקות העקרוניות, ונשארת רק הביקורת, אני מוצגת כבלוטת מרה שסובלת מפעילות יתר. כך מצאתי את עצמי ממלאת פונקציה בכתבה ועזרתי להוכיח תיזה שנקבעה מראש. זה לא חדש, בעצם, זה ממש צפוי. השאלה היא למה שוב יצאתי פראיירית? למה הרשיתי לדברים לקרות, בניגוד לכל החושים?

קריאת הכתבה, עם שובי לארץ, הוציאה אותי מהכלים. אומנם מובן שלא חלמתי שכל מה שאמרתי באותה שיחה יובא כמות שהוא. הכל עובר עריכה, ושום דבר לא מובא כלשונו. זה טיבו של המקצוע. אבל מה אפשר לומר על דברים המופיעים במרכאות ונשמעים דומים למדי למה שאמרתי, ואף על פי כן לא היו יכולים להיות רחוקים יותר מהם? מה דינו של שליש משפט המובא כציטוט, בלא שני השלישים שקדמו לו, שהיו עשויים להציגו באור אחר לגמרי, בפרופורציות נכונות של הערכה וביקורת? איך נפלתי בפח? אולי זו תוצאה של שנים ארוכות מדי בעיתונות בשידור חי, בלא יכולת לערוך ולהוציא דברים מהקשרם. ואולי סתם אמונה תמימה שמלה היא מלה, והבטחה היא דבר שמתייחסים אליו ברצינות.

כאמור, זה לא סיפור גדול. אף אחד לא מת. סתם דם רע נשפך, ודיון לא-בלתי-חשוב ורלבנטי נמנע, כי בעצם הוא מראש לא עניין את הכתבת, או את עורכי "שבעה ימים", או מי שזה לא יהיה. נכון, אלה שקוראים את הדברים עכשיו נדים בראש ואומרים, "בוקר טוב אליהו. עכשיו היא התעוררה. הרי זה קורה כל הזמן. זה לחם חוקנו בכל מגע עם עיתונאים. דברים מוצאים מהקשרם, עמדות מעוותות, יחסים נפגעים, והכל בעבור כותרת". ועוד שאלה עקרונית, שגם היא לא מעניינת כנראה אף אחד: למי שייכים דברים שאדם אומר, ומה זכותו עליהם? כשפוליטיקאי מישיר מבט אל המצלמה ומדבר היישר אל הקהל, תוך דילוג מעל למשוכת העיתונאי המתווך, אנחנו מרימים קול זעקה ומקדישים שעות ארוכות של שידורים - ­חיים - ­ומאמרים ב"העין השביעית" לדיונים על הסכנה שהוא מציב לדמוקרטיה, בעד ונגד. אבל מה עושים כשנתקלים במקרים קטנים, פרטיים, לא היסטוריים, של מעילה באמון מצד המתווך, המנצל לרעה את מעמדו?

לי עצמי יש מסקנה ברורה: בפעם הבאה כשארצה לומר משהו, אכתוב אותו בעצמי, ולא אפקיר עצמי בידי מתווכים. נכון, לא לכל אחד ניתנת הפריבילגיה לכתוב בתקווה שהדברים יתפרסמו. אבל גם לא לכל אחד יש שם פיקנטי שמצדיק פנייה ובקשה לראיון, לציטוט ולייחוס, משום שהדברים שהוא, דווקא הוא, יאמר, יעשו סיפור ארסי כמו שצריך.

אגב, על-פי כללי העבודה העיתונאית, היתה מתבקשת כאן, כמובן, תגובתה של אמירה לם. נכון. אבל שלוש ההודעות שהשארתי לה במשיבון הסלולרי, ונותרו בלא מענה, גם הן חלק מן הסיפור.

גיליון 32, מאי 2001