שלושים שנה אני משלם את מסי כחוק למוסדות אגודת העיתונאים, ואף פעם לא צחקתי כמו שצחקתי בבוקר ההוא, בתחילת פברואר, שבו יצאה אגודת העיתונאים להציל את שמו הטוב של המקצוע. ישבו מנהיגינו, אימצו את מוחותיהם, דחקו הצדה את מריבותיהם האישיות, ולא נחו עד שיצאו לרחוב עם סיסמה: "העם נגד עוינות לתקשורת".
הסיסמה, בכחול-לבן פטריוטי, נדפסה על סטיקרים, שווקה לעיתונים, נמכרה כאייטם תוסס לטוק-שואוז. אין להוציא מכלל אפשרות שהיא היתה מצחיקה את האנשים עד היום, אלמלא התרחש אסון המסוקים, והכרית – לזמן מה – את הצחוק מן הארץ.
עד כמה שהצלחתי לברר, העם נחלק לשלושה חלקים. החלק האחד רואה בתקשורת אויב. החלק השני רואה בה מטרד. לחלק השלישי לא אכפת, ובלבד שיזמינו אותו לשבת ביציע הקהל באחד ממשחקי הטלוויזיה האידיוטיים ולנופף בידיים מול המצלמה. יש בארץ כמה אנשים שמעריכים את תרומתה של העיתונות להשכלת הציבור ולניקוי המערכת מסרחונותיה, אבל לא מצאתי שום עם שמוכן לצאת למאבק "נגד עוינות לתקשורת". עם? תביאו לי פראייר אחד.
מעצם טבעה, התקשורת עוינת. הורסת מסיבות. זה תפקידה. על כך תהילתה. המבחן של תקשורת בחברה דמוקרטית איננו בכמות האהדה שהיא אוספת בציבור, אלא בכמות המידע שהיא אוספת בשבילו. כך בארצות-הברית, מעוז העיתונות החופשית, שבה, על-פי הסקר האחרון של "טיימס מירור", העיתונות יושבת בתחתית סולם הפופולריות, ורק הפוליטיקאים יושבים נמוך ממנה. כך גם כאן.
נכון שבשנים האחרונות התנפחו כמה מגישי טלוויזיה – יש מי שרואה בהם עיתונאים – לממדים של פוליטיקאים. יום-יום הם מרטיבים אצבע ובודקים מה חושב עליהם העם. במקום לעורר עניין, הם מבקשים סימפטיה. במקום לספק חדשות, הם מספקים מצבי-רוח. צער לאומי בעתו, וגאווה לאומית בעתה, ומריבה לאומית בעתה. תשואות, זאת תכלית קיומם. מחיאות כפיים. אהבה.
והנה, הם כבר לא לבד. עכשיו גם האיגוד המקצועי של העיתונאים רוצה אהבה, ובגדול. אם לא תאהבו אותנו, מנופפים מנהיגינו אצבע מול העם, אנחנו ניעלב, ואם ניעלב נפסיק לעצבן אתכם.
איור: מירה פרידמן
הקש שהוציא אל העם את עסקני העיתונות נולד בכנס של אנשי ימין נגד התקשורת, שנולד מראיון טלוויזיה תוקפני של מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור ליברמן, שנולד משידור דרמטי של ידיעה בערוץ הראשון. זוהי פרשת בר-און-חסון-חברון.
הכל חוזר אל יום רביעי, ה-22 בינואר, באולפן "מבט" בירושלים. המגיש, חיים יבין, קרא את הכותרת: ח"כ אריה דרעי התנה את תמיכתו בהסכם חברון במינויו של רוני בר-און ליועץ משפטי לממשלה. "על השתלשלות הפרשה איילה – חסון באולפן".
והארץ רעשה.
כמעט שלושה שבועות חלפו מאז, ועדיין החדשה המסעירה ביותר היא שאין חדשות. איננו יודעים מה הבסיס העובדתי לסיפור. איננו יודעים אפילו מי העיתונאי שמגיע לו עיקר הקרדיט: חסון שהופיעה, או הממונה עליה, רפיק חלבי. איננו יודעים אילו חלקים בסיפור אומתו ואילו עדיין שנויים במחלוקת. גם המקורות לכתבה עדיין לא נחשפו, אבל הנושא הזה היה למשני. מה לנו כי נתווכח על חסיון מקורות, כאשר, בינתיים, מוטל כאן חיסיון על האמת.
ובכל זאת, אנחנו יודעים דבר או שניים.
אנחנו יודעים שבפרשת מינויו של היועץ המשפטי לממשלה היו מעורבים כמה אישים פוליטיים שמצויים בעיצומם של הליכים משפטיים. ממעורבותם עולה ריח ציבורי רע, ואולי גם ריח פלילי. די בדבר הזה עצמו להצדיק את שידור הכתבה ואת הרעש שקם בעקבותיה.
הפנינה מסתתרת דווקא בשלוש הפסקאות האחרונות. חסון מספרת בהן על הפגישה שהתקיימה ביום שני, 6 בינואר, ב-8 בבוקר, בדירת השרד של נתניהו בירושלים. בפגישה משתתפים הנגבי, ליברמן, ועו"ד דן אבי-יצחק. העובדות, כפי שדיווחה עליהן חסון, לא הוטלו עד הרגע בספק. נתניהו מחליט למנות את אבי-יצחק ליועץ משפטי.
בעקבות הודעת נתניהו נרשמה במערכת סביב נתניהו התפרצות וולקאנית. אריה דרעי, שהתנגד בכל מאודו למינוי עורך-דינו ליועץ משפטי, השמיע דברים קשים, מאיימים, באוזני ליברמן. הנגבי, שהתנגד גם הוא למינוי, מסיבות אחרות לגמרי, ביקש חוות דעת מהיועץ המשפטי היוצא, מיכאל בן-יאיר. בן-יאיר הלך לפרקליטת המדינה. למודי מלחמות קשות עם אבי-יצחק, פעלו השניים בזהירות. לאחר יומיים חזרה הפרקליטה עם חוות דעת שנמסרה להנגבי, שמסרה לנתניהו.
כותרת חוות הדעת מדברת לא על אבי-יצחק, אלא על איש העסקים צדיק בינו. היא מספרת שבינו נחקר בפרשת ה"כנופיה הפולנית". במורד המכתב מוזכר ששלושה עורכי-דין יוזמנו, אולי, בקרוב, להעיד תחת אזהרה באותה פרשה: רם כספי, צבי-אגמון ודן אבי-יצחק.
האם חקירה תחת אזהרה פוסלת מועמד ליועץ משפטי לממשלה? נראה שלא. אבי-יצחק יכול היה להיחקר, להבהיר את הטעון הבהרה, ולהתמנות. הנגבי, כך נראה, היטיב לנצל את הנייר שקיבל, הפחיד את נתניהו ושיכנע אותו לרדת ממועמדות אבי-יצחק.
זה אומר משהו על הנגבי ומשהו על נתניהו ומשהו על התרבות הפוליטית שמניעה את הדמויות המרכזיות בממשלה הנוכחית. זה גם אומר משהו על כוח הגורל. מינויו של אבי-יצחק היה, מבחינת נתניהו, מעשה נואל, על גבול הטירוף. נתניהו ניצל מהמינוי הזה בגלל הסיבות הלא-נכונות.
בשלוש מלים, סיפור עיתונאי אדיר.
אנחנו יודעים משהו גם על התנהגות כלי התקשורת השונים בעקבות הפרסום. הערוץ הראשון, שבמשך ימים דישדש במבוכה סביב הפרשה, ולמעשה לא סיפק עד כתיבת שורות אלה כתבת מעקב סבירה אחת. הערוץ השני, שאיפשר, בצדק, לכל מי שקשור לפרשה להתראיין, אבל איפשר, לא בצדק, למרואיינים להכתיב מי יראיין אותם וכמה מהראיון ישודר.
בפרשה הזאת הוכיח הערוץ השני שהוא מתמסר לשלטון בקלות. הנגבי, ליברמן, הרב עובדיה יוסף – כולם היו אדוניו. יותר משהשפיע כאן פחד השלטון, השפיעו, כנראה, יצר התחרות וחולשת האופי. יש לא מעט חן בקלילות של הערוץ השני. כל-כך קליל הערוץ הזה, שהוא חסר משקל. נקל לשער איזה משקל סגולי יהיה לערוץ השני אם וכאשר תפורר הממשלה סופית את הערוץ הממלכתי. את הילד הזה אסור להשאיר לבד. רק למען הלקח הזה היה כדאי לשדר את סיפורה של חסון.
אנחנו יודעים דבר או שניים גם על תהליך קבלת ההחלטות בערוץ הראשון. מה שידוע, מדאיג. מדאיג לדעת שהעורך הראשי, מרדכי קירשנבאום, לא מצא לנכון לבוא למערכת החדשות ולעבור על הידיעה מראש. כך לא נוהג עורך ראשי. מדאיג לדעת שמנהל הטלוויזיה יאיר שטרן למד את החומר רק לאחר מעשה. מדאיג לדעת שהחומר לא שזף את עינו של יועץ משפטי. מנהלי רשות השידור נהגו כאן כאילו חוקי לשון הרע לא חלים עליהם. הם חסינים. הם חסונים.
יש רגליים להשערה שאילו יכלו לנסח את הידיעה היום, היום מנסחים אותה קצת אחרת. ספק, למשל, אם הטענה שבר-און הבטיח לדרעי עסקת טיעון שבה לא יורשע בעבירה שיש עימה קלון, ובתמורה הבטיח דרעי שבר-און יתמנה ליועץ, היתה מופיעה בנוסח הזה. מי שאומר מה שאמרה חסון, אומר עסקת שוחד עם בכיר המשפטנים בשירות המדינה. משפט פלילי. מאסר ממושך. טענה כזאת צריך להוכיח חד-משמעית – או להשמיט.
ניסוחים לא מדויקים, לא מהודקים, הם תופעה שכיחה במקצוע. בדרך-כלל אין לכך חשיבות רבה. הפעם, עלול התינוק ליפול יחד עם מי האמבט.
החקירה עשויה להסתיים בשלוש דרכים. האחת, קביעה שיש ממצאים פליליים וראוי להגיש כתבי-אישום. השנייה, שאין ממצאים פליליים, והתיק סגור. השלישית, שלא נתגלו ממצאים פליליים, אבל הממצאים הציבוריים מחייבים חוות דעת של פרקליטות המדינה, אולי גם של מבקרת המדינה.
בפרשיות מהסוג הזה, תמונת הסיום לא תמיד זהה לתמונת ההתחלה. המבחן איננו רק בפער בין שתי התמונות, אלא בתרומה שתרם הפרסום לבירור העובדות ולניקוי המערכת הציבורית. אם הפרשה תוכרע כך או תוכרע אחרת, אם תקשה מאוד על העבודה מול הממשלה או תקל, התקשורת תצטרך להמשיך להיות עוינת, והעם, לפחות חלק גדול ממנו, ימשיך להיות נגדה. מי שרוצה את אהדת העם, שיחפש מקצוע אחר.
גיליון 7, פברואר 1997