היה סטיקר בארץ: "העם נגד תקשורת עוינת". אלפי מכוניות נשאו אותו בגאווה על אחוריהן. למחרת רצח רבין הוא נעלם, בגירוד מבוהל אחד. פתאום קמו אנשים בבוקר, חדלו להרגיש שהם עם והתחילו לגרד. הרבה כתובות מבישות נמחקו מנוף הארץ באותו יום, וטוב שנמחקו.

מכולן, היחידה שאולי ראוי היה לעצור את השמדתה היא הכתובת נגד התקשורת. נכון שהיו עיתונאים שנעלבו כאשר הציגו אותם כאויבי העם, והיו גם שחטפו מכות. עם זאת, כאשר מדובר בתקשורת, יש אופציות חמורות יותר מ"עוינת". תקשורת בולשביקית, תקשורת חנפנית, תקשורת מוטה, תקשורת מגויסת.

הזעזוע מהרצח יצר קונסנזוס. עם שלם, או כמעט שלם, ביקש לשבת מסביב למדורה אחת ולהתאבל בצוותא. הנוער אולי הביא את הנרות, אבל הטלוויזיה סיפקה את האש. זה מה שטלוויזיה יכולה לעשות. באמצעות הטלוויזיה, האבל הפך לחוויה דתית. אנשים ישבו בסלון ביתם ובכו. גם הכתבים בכו, מול המצלמות, גם כותבי המאמרים, מול המחשב.

איור: עינת פלד

היו בין מקצועני התקשורת שמחו נגד הכללות, ומיד הכלילו. היו שהתריעו נגד הסתה, והסיתו. כל מצביעי הימין היו אשמים. כל חובשי הכיפות. מצד שני, גינונים של פולחן אישיות, שהיו קבילים איכשהו כל עוד התמקדו בקורבן הרצח, הואצלו על אחרים. הממשלה כולה התעטפה בקדושה. יריביה, כמעט ללא הבחנה, תוארו כרוצחים. "הם רוקדים על הדם", האשים אליקים העצני, מראשי המתנחלים. אם העצני אומר, העצני בוודאי יודע.

שאלות שבדרך כלל אמורות לעניין עיתונאים, כמו הקשר בין מה שנאמר לבין העובדות, בין הנאום הנמלץ לבין האינטרס הפוליטי שמאחוריו, בין הממלכתי למפלגתי, בין הענייני למניפולטיבי, בין מה שמותר לטוק-שואו ומה שאסור לחדשות, נעלמו. מתה הספקנות. הכל הלך לאש.

כל זה טבעי ומובן. רצח רבין היה אירוע טראומטי ששינה בבת אחת את כל הכללים. החברה נזקקה לתראפיה, והתקשורת תרמה את חלקה. עכשיו, לאחר שעבר זמן, הדברים חוזרים בהדרגה למסלולם.

האומנם? אני מבקש להעלות כאן תיזה. על-פי התיזה הזאת, התקשורת הרבה יותר פופוליסטית ממה שחושבים עליה. לא תמיד היא עוינת ולא תמיד העם נגדה. מאז 67' התייצבה התקשורת כולה, בגדול, שלוש פעמים בחזית אחת עם העם. התקשורת רוותה נחת. גם העם. הסיפוק המיידי היה אדיר. החרטה באה אחר-כך.

האופוריה הראשונה היתה בתום מלחמת ששת הימים. נפתחה תקופה שלאחר שנים, עם בוא החרטה, זכתה לשם הגנאי "תקופת אלבומי הניצחון". היא התאפיינה ביוהרה לאומנית, בקוצר ראות, בפולחן אישיות נלוז של מפקדי צבא. העיתונאים סיפקו בשקיקה את הסחורה. העם קנה. ב-73' הוא שילם את המחיר.

הסיבוב השני היה בתום מלחמת יום כיפור. כותבי האלבומים התגייסו מחדש, והפעם למטרה הפוכה. המחדל היה עכשיו חזות הכל. תהליך השלום, שנפתח בשלהי ממשלתה של גולדה מאיר וקיבל תנופה בממשלתו של יצחק רבין, התקבל בחשדנות כללית. המתנחלים היו גיבורי התקשורת: הם ביזו את הממשלה.

ועכשיו, הסיבוב השלישי. מי שקורא כאן עיתון בשבועות האחרונים נתקל ביצר עז לפרוט את הרצח למטבעות פוליטיים. התקשורת כל כך מאושרת לראות את העם איתה, שהיא מתקשה להתאפק. אינני מדבר על אזובי הקיר.

אזכיר, כמשל, שלושה מטובי הכותבים בארץ. מאיר שלו, "ידיעות אחרונות", קורא למחרת הרצח לנקום ברוצח רבין באמצעות הצבעה נגד הליכוד בקלפי. דורון רוזנבלום, "הארץ", פותח בעקבות הרצח מלחמה כוללת נגד הדת והדתיים. ואמנון אברמוביץ', בראיון למקומונים של ידיעות-תקשורת, מתחרט על החלטתו לחשוף בטלוויזיה את כינויו של אבישי רביב בשב"כ. "לא רציתי להיות זה שיעניק לימין מתנות חינם", הוא אומר.

מכל בחינה מקצועית שהיא, עדיפה תקשורת עוינת על תקשורת שמעניקה מתנות, נותנת הוראות למצביעים ומנהלת מלחמת אזרחים על גבו הירוי של רבין. הנה שלוש סיבות להתגעגע אל הימים שבהם התקשורת היתה עוינת, והעם נגדה.

גיליון 1, ינואר 1996