התדריך ההיסטורי של ראש השב"כ, כרמי גילון, התקיים ביום שני, ה-28 באוגוסט 1995, בשעה שש וחצי בערב, בסוויטה אי-שם באחת הקומות הגבוהות של הילטון תל-אביב. במקרה זה יש לפרטים – מקום, שעה, נסיבות – חשיבות מסוימת. בעיקר עכשיו, כאשר גילון שב ומנופף בתדריך ההוא, ובידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" בעקבותיו, כבאליבי. אני נפגשתי עם בכיר העיתונאים, טוען גילון בספרו, "שב"כ בין הקרעים", שיצא באחרונה בהוצאת ידיעות-אחרונות–ספרי חמד. זאת היתה פגישה חסרת תקדים. הזהרתי שם שיקום יהודי וינסה לרצוח את רבין. העיתונאים הגיבו "בחשדנות מנומסת". מי שלא שעה לאזהרות שותף לאשמה.
למרבה הצער, סיפור המעשה כפי שהתרחש באמת קצת יותר עמום, והרבה פחות הרואי. גילון לא חזה רצח קר ומחושב של רבין, או של מישהו אחר. הוא לא חזה רוצח בוגר גולני, מסוגו של יגאל עמיר. במלים אחרות, לא זאת השמיכה שגילון יכול להתכסות בה בלילות הייסורים שעוברים עליו מאז רצח רבין.
אפשר להתחיל את סיפור המעשה בטלפון של עליזה גורן, יועצת התקשורת של רבין. גורן זימנה חבורה של עיתונאים לתדריך עם ראש השב"כ. הקורא, שאיננו בקי בנפתולי מנגנוני המודיעין הישראליים, ישאל, מה פתאום גורן. התשובה היא שהשב"כ, כמו המוסד, הוא ארגון חשאי לכאורה. הדגש הוא על לכאורה. קשרים עם עיתונאים דווקא יש לו, אבל הם מתקיימים בצנעה, בתנאים הנוחים לו. כאשר הוא נזקק לשירותי דוברות גלויים, הוא משתמש ביועץ התקשורת של ראש הממשלה.
כדי לזמן את העיתונאים נזקק גילון לאישורו של רבין. האישור ניתן, באי-רצון. גילון טוען בספרו שכאשר בישר לגורן שהאישור ניתן, היא התקשתה להאמין. היא פנתה לרבין באמצע ישיבת ממשלה, ורק לאחר שקיבלה את האישור מפיו, טילפנה לעיתונאים. רשימת המוזמנים הוכנה בקפידה. היו בה, אם אינני מחסיר מישהו, יעקב ארז עורך "מעריב" ואמנון אברמוביץ', בעל טור בעיתון; רון בן-ישי, אז עורך "דבר ראשון", ואמיר אורן, מאותו עיתון; משה שלונסקי, מפקד גל"צ; זאב שיף מ"הארץ"; אהוד יערי מהטלוויזיה הכללית, רוני דניאל מערוץ 2, ואני מ"ידיעות אחרונות".
כרמי גילון: הוכחה לוועדת שמגר (צילום: פלאש 90)
ההרכב ענה גם על המטרה של ראש השב"כ וגם על החרדה שלו: הוא רצה עיתונאים שיש להם במה חופשית לפרסם את מה שיאמר, במישרין או בעקיפין. והוא רצה עיתונאים שיש להם זיקה לממסד הבטחוני, כאלה שהוא יכול "לסמוך" עליהם.
לפיכך התכנסנו. פגישות כאלה מתחילות באווירה מתוחה: העיתונאים סוקרים זה את זה בחשדנות. כמה מהם סוחבים משקעים אישיים. עם ראש השב"כ קל להם. עם עצמם, קשה. כשנכנס גילון, מלווה בראש הלשכה שלו, נאנחו כולם אנחת רווחה.
אפשר להבין מדוע נזקק ראש השב"כ לסוויטה במלון: אל משרדו הוא לא יכול להביא עיתונאים מטעמי ביטחון, ואל אחת מדירות הסתר של השב"כ הוא לא יביא אותם, מטעמי חשאיות. אבל הסוויטה האלגנטית, פירמידות הסלמון, הפירות, העוגות על השולחן, כל אלה הקשו על אווירת החירום. חדר כזה כאילו נולד לקרי גראנט בסרט של היצ'קוק, עם גרייס קלי או אווה מרי סיינט. אבל אנחנו קיבלנו את כרמי גילון.
הציפייה הכללית היתה שגילון ינסה לגייס את קולותינו למאבקו נגד היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, בסוגיית ה"טלטולים" בחקירות עצירים פלסטינים. זה היא הנושא החם באותם ימים. מה יש לך לומר על מיקי בן-יאיר, שאל אחד העיתונאים. "המחלוקת בעינה", אומר גילון. "עובדים על פתרון, אבל על הנושא הזה אני לא יכול לדבר. ראש הממשלה קרא לי וליועץ המשפטי ואסר עלינו להתווכח בתקשורת". בסוויטה השתררה דממה מעיקה. אז למה הזמנת אותנו? שאל מישהו. "כי ההזמנות כבר יצאו, ולא היה נעים לבטל". אהה, מלמלה התקשורת. אהה.
ואז פתח גילון בהרצאה, לא לציטוט, לא לייחוס (כאשר גילון הרשה לעצמו לספר על התדריך בספרו הוא הסיר, כמובן, את המגבלות). אנחנו מצויים בצומת אסטרטגי. עבודת השב"כ היום מתמקדת – איך לא – בשלושה נושאים: התהליך המדיני, איום הטרור הערבי, והמגזר היהודי, ימין ושמאל.
הוא דיבר באריכות על חוק השב"כ והשלכותיו. על התהליך המדיני. על הקשיים שנוצרו בעקבות הסכם אוסלו. הסיכול הלך, אמר. המרדף החם הוא משאלת לב. האיסוף יותר קשה. ערפאת איכזב אותנו: היה לנו דימוי שלערפאת יש מנגנונים שיידעו להשליט מרות, והאוכלוסייה תציית. ציפינו שיעשה הרבה יותר. "ראש המרחב שלנו בדרום (אבי דיכטר, היום ראש השב"כ) ישב שנים וזרק אינדיקים על התמונה של מוחמד דחלאן. היום הם מדברים בגובה העיניים". הוא תיאר בצבעוניות, ולא בלי חן, את כל הגלריה הפלסטינית, מערפאת ועד רג'וב. גם יחיא עיאש, "המהנדס", זכה לתיאור מפורט. "הוא רב-מחבלים הכי גדול שהיה אי-פעם", קבע גילון.
לבסוף עבר לסעיף 3, המגזר היהודי. "אותי מטרידים שני דברים", אמר. "פיגועים בערבים, והחשש לפגיעה בהר הבית. אם הייתי צריך להשקיע משאבים, את השוטר הראשון הייתי שם על הר הבית. אני מודאג מעב"מים, אנשים כמו אברושמי, בן-שימול או עמי פופר. אברושמי היה סוחר סמים קטן. כל היום הם שומעים שרבין רוצח. שחק רוצח. זה מסוכן ביותר. אין לי מענה מודיעיני לאנשים כאלה. התשובה היחידה היא אבטחה. תחום האבטחה מקבל אצלי קדימות עליונה. אני הולך למנהיגי האופוזיציה ומזהיר אותם. אני הולך לראשי המתנחלים. אמרתי לנשיא, קולך לא נשמע".
גילון סיים בערך בשמונה. לפני פרידה עבר דיבור קצר בין העיתונאים. "אני לא יודע מה אתם מתכוונים לעשות עם זה", אומר אהוד יערי, "אבל אל תעשו את זה הערב. אני את המהדורה שלי איחרתי". יערי צדק. סוכם על דעת כולם לחכות 24 שעות. בו בערב דיווחתי לעורך "ידיעות אחרונות", משה ורדי, כל מה ששמעתי. הוא יירט מיד את הידיעה העיקרית, את הכותרת: לא בכל יום פונה ראש השב"כ לראשי האופוזיציה ומזהיר אותם מפני פגיעה בראש הממשלה. יערי דיווח לעורכים שלו. הם שלחו את קרן נויבך, שהיתה אז כתבת זוטרה, לראיין את משה שחל, השר לבטחון פנים. שחל גינה את ההסתה של ראש האופוזיציה נגד רבין. הטקסט היה דומה, אבל רישומו אחר לגמרי. יש הבדל ענק בין דברים שאומר פוליטיקאי מובהק, איש מפלגתו של ראש הממשלה, לבין חוות דעת של ראש השירות. דברי שחל איפשרו לאריק שרון, למשל, לטעון שהדיבורים על פגיעה ברבין הם המצאה של רבין, פרובוקציה שנועדה להסית נגד הימין. שרון השווה את רבין לסטלין.
ורדי שמע את השידור בטלוויזיה ואמר, הכל נפתח. אנחנו ניתן ידיעה. ביקשתי ממנו רשות ליידע את עליזה גורן. אין בעיה, אמר. דיווחתי לגורן. אמרתי, יש לך שעתיים לערער. את גם יכולה, אם תרצי, להודיע לעיתונים האחרים.
היא התקוממה. זה יהרוס את כרמי, אמרה. רבין יהרוג אותו. היא טילפנה לגילון, שביקש ממנה לנסות למנוע את הפרסום. טילפנה לוורדי. ורדי עמד על פרסום הידיעה. הוא צדק. הכותרת הראשית של העיתון למחרת, ה-30 באוגוסט, היתה: "הוגברה השמירה על רבין ופרס". כותרת הגג: "נעשתה פנייה לראשי הימין: קריאות קיצוניות ברחוב עלולות להידרדר למעשי אלימות". כותרת המשנה: "החשש הוא שבשולי ציבור המפגינים יקום מטורף שיחליט לתרגם ביטויים קיצוניים למעשה של ממש". בהתאם להנחיות הצנזורה, במקום שב"כ נכתב בידיעה: "גורמים ממשלתיים".
לאחר חודשיים נרצח רבין. כאשר נקרא כרמי גילון להעיד בוועדת שמגר, הוא הביא איתו את הידיעה שכל-כך רצה שלא תתפרסם. הנה ההוכחה, אמר לחברי הוועדה, אני הזהרתי.
גיליון 26, מאי 2000