קמפיינים פרסומיים מצליחים לעיתים להציף לתודעה הציבורית סוגיות חברתיות חשובות. הקמפיין החדש לגיוס עובדים לתעשייה האווירית, שקורא לעובדי ההייטק לפקפק בערך המוסרי של עבודתם, משך במהרה ביקורת על הבחירות המוסריות של עובדי התעשיות הצבאיות עצמם. אבל הוא גם עורר שאלה רצינית: מהי כיום עבודה בעלת ערך? זו הזמנה לדיון רחב יותר בחשיבות הגוברת של החיפוש אחר משמעות בעולם העבודה העכשווי.

קנה המידה העיקרי למדידת הצלחה בשנים האחרונות הוא ערך השוק של המשרה, המתגלם בתנאי עבודה מפנקים ובשכר גבוה, הרבה יותר מאשר תרומתה החברתית. לרגע קצר אמנם היה נדמה שהדברים משתנים, כשמגפת הקורונה משכה תשומת לב אל אותם "מקצועות חיוניים" שהחברה אינה יכולה להתקיים בלעדיהם – הרופאה, האחות, הגננת, הסייעת, העובדות במפעלים. אלא שעד מהרה חזר הדיון להתמקד בהייטק, בעיקר על רקע הפריחה חסרת התקדים שידע הענף בשנת 2021. תרם לכך החזון החברתי החדש שהתווה ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד: "מיליון עובדים בהייטק".

אין ספק שלהייטק זכויות רבות בשגשוג הכלכלי שחווה ישראל. הוא אחראי ליותר מ-40% מהייצוא, תורם כ-15% מהתוצר ויותר מ-25% מתקבולי מס הכנסה. במובנים מסוימים, זו הצלחתה של היד הנעלמה: רדיפת הרווח ה"אנוכי" מניבה רווח גדול לכלל החברה. אך להצלחתו המדהימה של ההייטק יש צד אפל שאסור להתעלם ממנו.

ראשית, ההייטק "שואב" כוח אדם איכותי מתחומים נחוצים אחרים, ובפרט מהשירות הציבורי שאינו יכול להתחרות בתנאי השכר המפליגים. שנית, הזינוק בפערי השכר מעמיק את משבר הדיור, מחריף את תופעת "איסוף הדירות" ודוחק את מעמדות הביניים אל מחוץ לגוש דן. בלונדון, בריחתם בלית ברירה של מורות ומורים ושל אחיות ואחים כבר הפכה למשבר של ממש המחייב התערבות ציבורית שתתמודד עם המחסור. שלישית, מחקרים מראים שפוטנציאל ההתרחבות של ענף ההייטק, המונה כיום כ-11% מכוח העבודה במשק, אינו גדול. מה אמור לעשות שאר הציבור? ולבסוף, השתלטות החשיבה התועלתנית והאינסטרומנטלית, שאתוס האקזיט הוא ביטוי מזוקק שלה, מבליטה את עליונות העולם העסקי על פני עולם הרוח בתרבות העכשווית, ולפיכך את "דלדול הרוח". יעיד על כך מצבם הקשה של מדעי הרוח והלימודים ההומניסטיים לעומת לימודי מנהל עסקים ומדעי המחשב.

ליאל קייזר מציגה את הקמפיין השנוי במחלוקת לגיוס עובדים לתעשייה האווירית ב"משחקי הכיס" בחדשות כאן, 18.5.2022 (צילום: ערוץ היוטיוב של כאן חדשות)

הלך הרוח הרווח בענף ההייטק הוא ביטוי מובהק לתפישה האינדיבידואליסטית של המימוש העצמי השלטת בעשורים האחרונים. תפישה זו מתבססת על התביעה למריטוקרטיה - שלטון המוכשרים – אך היא מתעלמת מכך שהצלחת ההייטק איננה רק תוצר של כישרון ותעוזה, כי אם גם תולדה של רשתות ביטחון משפחתיות וקהילתיות, של השקעה ניכרת מצד המדינה: יחידות הסייבר ו-8200, השקעה ציבורית אדירה במחקר ופיתוח, תמריצי מס ועוד שלל צעדים הממומנים מכספיהם של כלל משלמי המיסים.

ולפעמים ההצלחה היא עניין של מזל. כפי שכתב קהלת, "שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם." (ט, יא). ההיבריס המריטוקרטי חותר תחת הערבות ההדדית וההבנה של תלותנו באנשים אחרים לשם הצלחתנו כיחידים וכחברה.

לצד התגמול לשאפתנות ולהצלחה עלינו לתת משמעות וכבוד אנושי לכל עובד; ולצד המיקוד במקצועות ה"ראש" - לא להתעלם מחשיבותם החברתית הרבה של מקצועות ה"לב" ועבודות הכפיים

מה אפשר לעשות? ראשית, כדאי להבין שעבור רבים, עבודה איננה רק "ג'וב" כי אם מקור להכרה חברתית, לגאווה מקצועית ולהערכה עצמית. היא מאפשרת לנו לחוש נחוצים. עלינו לארגן אפוא את החברה כך שיתאפשר לכל אחד ואחת לתרום לה באופן שיזכה אותם ואת עבודתם בהכרה ובהערכה חברתיים. זאת באמצעות שכר טוב יותר, אך גם באמצעות השקעה רצינית במערך מעולה של הכשרות מקצועיות. במילים אחרות, לצד התגמול לשאפתנות ולהצלחה, עלינו להעניק משמעות וכבוד אנושי לכל עובד באשר הוא; ולצד המיקוד הגובר במקצועות ה"ראש", לא להתעלם מחשיבותם החברתית הרבה של מקצועות ה"לב" (care) ועבודות הכפיים.

רוח גבית לשינוי כזה יכולה לבוא גם מהצעותיו של הכלכלן הצרפתי רב-ההשפעה תומא פיקטי. בספרו החדש "קיצור תולדות השוויון" (שעתיד להתפרסם בקרוב בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד) מציע פיקטי להטיל "מס עושר" בשיעור מופקע כמעט של 90-80% על משכורות גבוהות במיוחד. זאת, לא רק כדרך לצמצם בדיעבד את אי-השוויון שכבר נוצר, אלא גם כאמצעי שיווסת מראש את שוק העבודה, כך שהשירות הציבורי - שלמרות בעיותיו הידועות מהווה מקור חשוב לפעולה לקידום הטוב החברתי המשותף - יוכל למשוך אליו עובדים מוכשרים המבקשים לתרום לחברה, על חשבון המגזר העסקי שרודף בעיקר אחר שורת הרווח.

ד"ר עופר סיטבון הוא עמית בכיר במכון שחרית, מרצה בכיר בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית צפת וראש הקליניקה לתאגידים וחברה במרכז האקדמי למשפט ועסקים