פעם, לפני עידן או שניים, תפסתי את אחד מראשי המדינה - הוא הלך לעולמו בינתיים, לכן לא אזכיר את שמו - במצב מביך: הוא אמר דבר אחד בשיחת רקע, לא לייחוס, ודבר הפוך חצי שעה אחר-כך, בראיון רדיו. או ששיקר בפעם הראשונה, או ששיקר בפעם השנייה, או בשתיהן. את הסתירה, מכל מקום, לא היתה שום דרך ליישב.
לרגע חשבתי שנכון יהיה לפרסם את הסיפור, ולחשוף את האיש בקלונו. טלפנתי אליו. להפתעתי, הוא נזף בי. "זה לא הוגן, מה שאתה מתכוון לעשות", אמר, ומיד עבר לטון מאיים: "החיים לא נגמרים ביום אחד. יום אחד אתה תצטרך אותי, ואז ניפגש".
עד היום אני מודה לאיש, זכר צדיק לברכה, על פיסת החוכמה שהעניק לי. הוא לימד אותי שהיחסים בין הפוליטיקאי העברי לעיתונות כל-כך אינטימיים, שאין בהם מקום לגורם שלישי. ביחסים האלה אין תפקיד לציבור בוחריו של הפוליטיקאי, גם לא לציבור קוראיו של העיתונאי, בוודאי לא לעיקרון, המהולל בפי כל, האומר שזכות הציבור לדעת. אלה לא פקטור.
הוא לימד אותי שבסוג האהבה הזה יכול כל צד להפר את הכללים כעולה על רוחו. לא המעשים חשובים, אלא היחסים. כמו העיתונאי ששמע מפי השר י’, במפגש סגור, סוד מדינה. "אני מספר את זה בינינו, אוף-דה-רקורד", הזהיר השר בכל חומרת כבודו. מיד ניגש העיתונאי לטלפון, להעביר את הידיעה לעיתונו. "מה אתה עושה?!", הזדעזע אחד מעמיתיו. "אה, זה?", חייך העיתונאי. "עם י’ אני אסתדר".
ועוד איך הסתדר. כאשר קרא השר את שפע השבחים שהעתיר עליו כתבנו, הוא היה מאושר. מי אמר שאין בארץ עיתונאי הגון?
נהוג לומר שעיתונאים הם אנשים צינים. טענת הציניות רווחת לא פחות, ואולי יותר, מטענת השמאלנות. האמת היא שרוב המשמשים במקצוע הזה לא מסוגלים להיות צינים באמת. איך אפשר, כשכל תעצומות הנפש מושקעות באיזו ידיעה תורנית, שמעניינת 50 איש בקושי איך אפשר, כשכל-כך רוצים לעורר תשומת לב, לשאת חן, להשפיע איך אפשר, כשהדד-ליין קרוב, והעורך לוחץ, והסיפור צולע; איך אפשר, כשהמלים גדולות, אבל המשכורת קטנה להחריד. הציניות של העיתונאים היא בדרך-כלל מנגנון הגנה, פוזה, עוד דרך מפותלת לשאת חן.
הציניות של המקורות היא עניין הרבה יותר אמיתי. להלן שלושה סיפורים, מאסופת השבועות האחרונים, על מקורות וציניותם.
1. טננבאום
אלחנן טננבאום הוא, ככל הידוע, הישראלי החי היחיד המוחזק בידי חיזבאללה. לאורך רוב חודשי מאסרו הוא קיבל בתקשורת הישראלית כבוד השמור לגיבורים: קצין בכיר (מיל’) בצה"ל, אולי אפילו במוסד, אב למשפחה חמה ואוהבת, קורבן תמים של ארגון מרצחים. השאלה, עד כמה התיאור הזה מלא ומדויק, הטרידה מעטים. זה הסטנדרט בענף השבויים.
עד שהמשא-ומתן עם חיזבאללה עבר להילוך גבוה. נוצר קונפליקט אינטרסים: משפחתו של רון ארד מצד אחד משפחתו של טננבאום מצד שני ומצד שלישי, בתפקיד המל־ט, הממשלה. אם תיענה לדרישות נסראללה ותשחרר את האסירים ברשימה שהגיש, תואשם בכניעה אם תמזמז את המו"מ וטננבאום ייעלם, תואשם בהפקרה. מה שלא תעשה, תפסיד. במצבים כאלה ממשלות אוהבות לפזר אחריות.
אולי משום כך הודיעה פתאום המדינה שהיא מסירה את התנגדותה לפרסום הנסיבות המביכות שהביאו את טננבאום ללבנון. יום-יום משיגה המדינה צווים לאיסור פרסום בטענות של מה בכך. דווקא בעניין טננבאום היא נזכרה פתאום בזכות הציבור לדעת.
בישראל "המדינה" היא מושג מורכב: יש ראש ממשלה ויש יועץ משפטי ויש פרקליטות וכולם מדברים בשמה. לפעמים הם מתואמים ביניהם. לפעמים הם מתעמתים. ויש שרים אחרים, כל אחד וחשבונותיו. המאבק העיתונאי נגד איסור הפרסום הפך לכלי במהלך הציני הזה. מישהו ממתלבטי העסקה מזמין על עצמו לחץ ציבורי.
ומעבר לזה, ים של כותרות רגשניות, משוכתבות על-ידי יח"צנים ועורכי-דין ממולחים, מלווה את המאבק. הבת של רון ארד נגד הבן של טננבאום. היא מאשימה. הוא מאשים. ועכשיו גם הנכדה.
מה אפשר להגיד על המחזה המכוער הזה? שזה כלום לעומת מה שייקרה כאן ביום המשמח שבו ישוחררו רון ארד ואלחנן טננבאום. רק שיגיע היום.
2. הסרבנים
כאשר קרוב לשלושים טייסים, חלקם אנשי מילואים ותיקים וחלקם צעירים יותר, מחליטים למחות במשותף על ההפצצות בשטחים, זהו אירוע משמעותי. כאשר הם מוסרים את עניינם בידי יח"צן, הוא הופך לבדיחה עצובה.
יח"צן עובד כמו יח"צן: מלביש את הקליינטים בסרבלי טיסה, כדי שייראו יותר אותנטים מנפח את נוסח מכתבם, כדי לעשות יותר רעש מנהל משא-ומתן על בלעדיות כדי לקבל את פסגת השאיפות של בני סוגו: שער ב"7 ימים", המוסף הנפוץ ביותר במדינה.
יח"צנים יודעים לשווק תצוגות אופנה. כשהם מנסים למכור פיטורים המוניים בבנק, או, להבדיל, מחאות פוליטיות, הם נופלים על הפנים, ומפילים את הקליינטים שלהם איתם.
הטייסים לא נזקקו לאשף יחסי-ציבור. הם נזקקו נואשות למישהו שיישב איתם שעות אחדות, וינסה לרדת לסוף דעתם. אם הבעיה היא התמשכות הכיבוש, הם מצויים עמוק בתוך התחום הפוליטי. זה פותח פתח למחאה, אבל היא לא יכולה לצאת מתוך צה"ל; אם הבעיה היא הרג חפים-מפשע בפעולות של חיל האוויר, אסור לערבב בינה לבין סוגיית הכיבוש; אם הטענה היא שבצה"ל ניתנות פקודות בלתי חוקיות, הדרך היא להצביע על המקרים ולהעמיד את האחראים להם לדין. אחרת מדביקים הטייסים לכל אחד מחבריהם תווית של פושע מלחמה.
מכתב הטייסים ערבב יחד את כל הטענות. יצאה דייסה. כאשר חותמי המכתב נחשפו לשאלות קשות, התברר שטרם הספיקו לברר לעצמם מה הם בעצם רוצים. שניים נבהלו ונסוגו. אחרים מלמלו דברים סתומים, בוסריים. ככה לא יוצאים לקרב.
הטייסים הודחו מתפקידיהם בחיל. לטוב או לרע, משא מכתבם ילווה אותם לאורך שנים. אשר ליח"צן, הוא רשם לפניו הצלחה, ויצא לקמפיין הבא.
3. ז'נבה
מסדר הישועים נוסד ב-1540 על-ידי הנזיר הספרדי איגנטיוס לאיולה. זהו גוף קטן, ממודר, תובעני ואיכותי: חברים בו היום כ-25 אלף איש.
חברי המסדר מקדישים את חייהם למשימות שמטיל עליהם נציגו של ישו עלי אדמות, האפיפיור. תחושת השליחות שלהם כל-כך עזה, שהם מוכנים לעשות למענה הכל: להקריב את חייהם, להקריב חיי אחרים, לסכסך, לשקר, להוליך שולל.
במשך השנים קנו הישועים השפעה עצומה בחצרות השלטון באירופה. הקנאות שלהם, המניפולציות, העדר העכבות, הולידו הערצה, פחד ואיבה. כאשר אומרים על מישהו שהוא "ישועי", מתכוונים לומר (לפי מילון אבן-שושן) שהוא "ערום, צבוע ובעל תחבולות להרע".
השכבה המובילה בגוש-אמונים מזכירה במשהו את מסדר הישועים. יש להם שליחות אחת, יש"ע, והכל כפוף לצרכיה. כמו הישועים, הם מתייחסים לשליחות שלהם ברצינות קדושה - ובציניות גמורה לכל אג’נדה אחרת. כל עיתונאי שמסקר נושאים הקשורים בהתנחלויות יודע שמקורותיו עשויים לשקר אותו מבלי למצמץ. לפעמים יגידו לו אמת, אבל לעולם לא את כל האמת. כל עורך יודע שבעלי הטורים מתוך הקבוצה הזאת הם אמנם כותבים חריפים ומבריקים, אבל היחס שלהם לאכסניות שמארחות אותם נע בין בוז למניפולציה.
לאחר שיוזמת ז’נבה יצאה ברעש גדול לדרך ביקש אחד הכותבים-המתנחלים להחמיא ליוסי ביילין. "הוא ממש כמונו", אמר.
יש בהשוואה הזאת משהו. זה מתחיל בשליחות, שהיא כל-כך גדולה, כל-כך חשובה, שהיא מקדשת כל אמצעי. בשביל השלום מותר לקחת כסף מממשלות זרות, מותר להסתיר אינפורמציה משותפים ליוזמה, מותר לתעתע בתקשורת.
במלון מובנפיק, על חופו הירדני של ים המלח, הסכימו פוליטיקאים משני הצדדים על נוסח של הסכם שלום. את הבשורה הם מיהרו להעביר לתקשורת - אבל את נוסח ההסכם ניסו לשמור בסוד (אחת השמועות היתה שממשלת שווייץ התנתה את מתן הכסף בכך שההסכם יפורסם רק בעת הטקס שיתקיים בז’נבה. מכיוון שהכסף משווייץ לא הגיע, הוחלט לעכב את הפרסום).
על מלאכת השיווק הופקד פרסומאי. עד כדי כך הם צינים שם, בחבורה הישועית של ביילין. לעיתון אחד נתנו סעיף אחד ולעיתון אחר נתנו סעיף אחר. לכל בעל טור הוצמד אחד מהשותפים להסכם, שיסביר לו, יחמיא לו, יזין לו את האגו. גם את המרואיינים חילקו, כל אמצעי תקשורת וגיבור השלום שלו.
ההצלחה היתה כבירה - לא כל-כך בגלל כשרונם של הביילינים, אלא בזכות אריאל שרון, יוסף לפיד, אהוד אולמרט, בני אלון ואחרים, שהפיקו להם קמפיין פרסומי מדהים. וגם בגלל צמאונה של התקשורת, וצמאונו של חלק גדול מהציבור, לבשורה - אבל זה כבר שייך לסיפור אחר, הרבה פחות ציני.
גיליון 47, נובמבר 2003