בשלהי חודש מאי השנה נהרגו בעיראק שני עיתונאים יפנים. באותו היום התנקשו אלמונים בחייו של עורך עיתון במונטנגרו. העיתונאים היפנים - שניהם עצמאים ("פרילנסרים") - נפגעו ממטח רימוני יד שהושלכו אל רכבם מדרום לבגדאד, לאחר ששבו מביקור במחנה של צבא יפן השוכן בעיר סאמאווה. על הרכב היו שלטים "עיתונות". שלושה שבועות לפני כן, באותה דרך ממש, נהרגו מיריות מרכב חולף שני עיתונאים - פולני ואלג’ירי. מוקדם יותר השנה הותקף צוות של סי.אן.אן באותו אזור, מותיר אחריו במנוסתו שני הרוגים.

בלילה שבו נהרגו שני העיתונאים היפנים, התנקשו אלמונים בחייו של דוסקו יובאנוביץ, הבעלים והעורך הראשי של העיתון היומי "דאן דיילי" המופיע במונטנגרו, כאשר נכנס למכוניתו שחנתה בפתח המערכת. חטאו הסתכם במאמרים שכתב ובהם תקף את מדיניותו של ראש הממשלה מילו דז’וקנוביץ. יובאנוביץ קיבל בעבר איומים על חייו. עיתונו היה ידוע בקשריו עם מפלגת העם הסוציאליסטית, בת-בריתו של נשיא יוגוסלביה לשעבר, סלובודן מילושביץ.

יש צורך בלא מעט ציניות עיתונאית כדי לומר ששני האירועים האלה - בבגדאד ובמונטנגרו - נפלו כפרי בשל בידיו של איידן וייט, המזכיר הכללי של פדרציית העיתונאים העולמית, שהתכנסה באותם ימים באתונה, בירת יוון. בהופיעו בבוקר המחרת לפני באי הוועידה - 260 עיתונאים מיותר ממאה מדינות - הכריז וייט בדרמטיות כי "העולם אינו יכול לעמוד מן הצד כאשר עיתונאים וצוותי תקשורת נרצחים באכזריות באש הצולבת של סכסוכים שהעולם זכאי לדעת עליהם". לקול תשואות הקהל קרא וייט לקהילה העולמית לעמוד על זכותם של העיתונאים לדווח בבטחה, והוסיף כי האו"ם חייב לפרסם הצהרה שאינה משתמעת לשתי פנים כי המדינות החברות בו מחויבות לכבד את החוקים הבינלאומיים להגנה על עיתונאים באשר הם.

בכותרת הידיעה לעיתונות העולם, שיצאה באותו יום מן הכינוס, נאמר: "רציחות חדשות והפיכת העיתונאים למטרות אש חיות עוררו סערה בקרב משתתפי הכינוס העולמי של העיתונאים". אך מה שהעסיק על פני השטח את באי הכינוס כנושא העיקרי המוצהר שלו - "טרור ותקשורת" - העסיק הרבה פחות, כך מתברר, את התקשורת העולמית. גם בימי הכינוס. אפילו העיתונות המקומית, ששלחה כתבים לסקר את האירוע, לא פרסמה מלה בנושא. את תשומת לב העיתונאים היוונים - כולם גברים - מיקדה עיתונאית בלונדינית פוטוגנית להפליא משבדיה, שסיפרה יום קודם לכן לבאי הכנס על תלאותיה כפרילנסרית באזורי סכסוך כמו צ’צ’ניה, פקיסטן, אפגניסטן ועיראק. ואגב הפנייה לאו"ם, שמו של מזכיר הארגון, קופי אנאן, שהופיע כמי שאמור לנאום בפני באי הכינוס בתוכנייה הראשונה שנשלחה, נעלם מן התוכנייה המעודכנת שפורסמה עם תחילתו. הנוכחים הסתפקו בדבריו של אחד מנציגי "הצלב האדום". לא רע, בהתחשב בעובדה שהעבודה בתקשורת גבתה בשנה האחרונה את חייהם של 45 עיתונאים. שיא של כל הזמנים.

תעודת העיתונאי, מתברר, אינה משמשת עוד ערובה לבטחונו של הנושא אותה. אחד מבכירי הסי.אן.אן סיפר כי החברה החליטה לשכור מאבטחים לצוותים במוקדי סכסוך, לאחר נסיון ההתנקשות באנשיו בבגדאד. "האם נגיע ליום שבו העיתונאים יישאו בעצמם נשק להגנה עצמית?" נשאל. "לא", ענה, "אך אנו שוקלים כעת לאפשר לשומרי הראש לשאת נשק חם". להערכתו, התקופה שבה שימש השלט "עיתונות" על הרכב כשריון מגן, חלפה מן העולם.

"העיתונאים היום נמצאים תחת לחץ ופיקוח קפדני יותר מאי פעם", גרס כריסטופר וורן, שנבחר בכינוס לשמש היו"ר העולמי החדש של הפדרציה. הוא רואה את נקודת המפנה ביחס לעיתונות באירועי ה-11 בספטמבר בניו-יורק, שהביאו מדינות לא מעטות להדק את חוקי האבטחה ובין השאר להגביל את תנועת העיתונאים, להגביר את הפיקוח על עבודתם ולצמצם את גישתם למקורות מידע. "ממשלות משתמשות בפחד מטרור כאמתלה לנקיטת צעדים נגד המדיה". עם זאת, אין הוא מנקה את העיתונאים מאחריות לשינוי זה במצבם. "החודשים שעברו מאז הפיגוע במגדלי התאומים ועד מלחמת עיראק הם דוגמה טובה. ראינו כיצד אמצעי התקשורת האמריקאיים - היכן שעיתונאים זוכים לחופש פעולה המעוגן בחוקה, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם - דווקא שם הם נכשלו לגמרי בהבאת תוכנית הממשל ליציאה למלחמה, לבחינה מדוקדקת של הציבור". זאת, לדבריו, כאשר בו בזמן כוונו מקצת מחצי הממשל האמריקאי נגד העיתונאים עצמם. עיתונאים זרים התקשו לקבל ויזה לסיקור האירועים בארה"ב ואלה שקיבלו, הוגבלו בדרך כזו שצמצמה את יכולתם לעבוד בחופשיות. ובכלל, וורן סבור כי עיתונאים במערב כולו לא הבינו את השינויים שחלו בעקבות ה-11 בספטמבר ולא הגיבו לשינויים שגרמו הגברת האבטחה ושינוי המדיניות בגלל החשש מפעולות טרור. התגובה הזו הביאה, לדעתו, לפגיעה בחופש העיתונות ובהגנה על עיתונאים.

בשנה הבאה תקיים הפדרציה העולמית של העיתונאים כינוס מיוחד שיוקדש למדיה וטרור, דווקא בחבל הבאסקים בספרד. לפי שעה, כך נראה, בהעדר שיניים, הסתפקו בכינוס בהצהרות תקיפות ובחלוקת מארזי קונדומים בחתימת הפדרציה, עם הכיתוב על האריזה: "מדוע קיבלת את זה? כי עיתונאים אינם מחוסנים מאיידס. עשה מין בטוח והגן על עצמך ועל שותפיך". טוב, אם לא ניתן להגן על חייהם - לפחות שלא ימותו מקריסת המערכת החיסונית שלהם במהלך העבודה.

▪ ▪ ▪

האם בטחונם של העיתונאים במהלך עבודתם הוא הנושא המרכזי הטורד את מנוחתם של אלה העוסקים במקצוע השני העתיק בעולם? ואם כן, מדוע לעזאזל זה צריך לעניין מישהו אצלנו? הרי קשה לדמיין רבים מעיתונאי ישראל משתתפים בהפגנה לאחר מות עיתונאי זר בשטחים. או לאחר מעצר (שווא, או לא שווא) של עיתונאי בריטי בדרכו לפגישה עם ואנונו? מה זה נוגע לנו, בעצם. נכון, האיגודים המקצועיים מגנים לעתים, אך גינוי זה, הנשלח כהודעה לעיתונות הישראלית, זוכה במקרה הטוב לאיזכור דל, אם בכלל. הרי בסופו של דבר, אין מקום בטוח כמו המזרח התיכון (וישראל בפרט), וכל ההרג הזה, איך אומרים, קורה במקומות אחרים לגמרי.

כמה סיבות לכך: ראשית, מי מהמשתתפים בכינוס הפדרציה באתונה שגירד מעט את פני השטח הבין, כי הרג העיתונאים, באין פוצה פה ומגנה, הוא התוצאה - ולא הגורם של המצב. מדובר בתהליך מתמשך ומחריף בשני העשורים האחרונים, שבו עוברת הבעלות על אמצעי התקשורת הפרטיים תהליך של גלובליזציה, כאשר חברות ענק רוכשות נתחים תקשורתיים במדינות שונות כחלק ממערך העסקים שלהן. הדבר בולט בעיקר במדינות המערביות והפסבדו-מערביות. אותם אמצעי תקשורת שנשארו בידיים מקומיות (העיתונות הכתובה בישראל, למשל, למעט ה"ג’רוסלם פוסט"), מוצאים עצמם, בדרך-כלל, כמגזר אחד בתוך מערכת עסקית הכוללת אינטרסים חוץ-תקשורתיים, או במקרה הטוב - כחלק ממערכת צולבת המחזיקה בבעלות באמצעי תקשורת נוספים. זהו המצב בארץ. כך גם בעולם כולו.

תהליך מרכוז זה הגביר מאוד את כוחם של המו"לים והחליש את כוחו של העיתונאי. במקרים רבים אין האחרון מוצא את מקומו במערכת, אלא אם ויתר על ההגנות המקצועיות של האיגודים וחתם על מה שמכונה אצלנו "חוזה אישי". כך במקרה הטוב. במקרים רבים מעדיפים המו"לים להעסיק פרילנסרים - עיתונאים חסרי קביעות ומשוללי תנאים סוציאליים נלווים, המקבלים את שכרם לפי משימה. אותה עיתונאית שבדית מצודדת שהזכרתי יצאה למשימותיה העיתונאיות באזורי סכסוך ללא כל ביטוח מצד מעסיקיה. כך גם מרבית העיתונאים המסקרים את המתרחש בעיראק (כולל שני היפנים שנהרגו. אחד מהם בן 63).

מה שבאמת העסיק את נציגי העיתונאים, שגדשו את מלון "קאראוול" באתונה, היה ירידת קרנו של העיתונאי, הריסוק המתמשך של המסגרת המקצועית והעובדה כי העיתונאי הופך לכלי משחק בודד, דל הגנות ושכר, המונע על-ידי מנהליו כרצונם. ואם בעבר היה תוצר עבודתו מוגדר ומשמש את כלי התקשורת ששלח אותו, הרי כעת הוא מופץ בעיתון, במהדורת האינטרנט, בתחנת הטלוויזיה המשתייכת לאותה קבוצה מסחרית וכו’.

בישראל רשומים באגודות העיתונאים כאלפיים חברים בלבד. בפועל, מספר העיתונאים הפעילים גדול בהרבה. איש מהם, אגב, אינו חייב לעבור מסלול התמחות מקצועי כלשהו.בשנים האחרונות אין המו"לים מחתימים עיתונאים חדשים לפי הסכמים קיבוציים.

האם ניתן להתמודד עם תופעה זו? איגודי העיתונאים בעולם התעוררו, כהרגלם, מאוחר. אך כבר כעת ניתן ללמוד על כמה פתרונות יצירתיים, המאפשרים לעיתונאים ולאיגודים המקצועיים שלהם לנסות לשמר את כוחם ואולי אף להגדיל אותו. אירופה היא הנותנת את הטון בעניין הזה.

בכמה ארצות - גרמניה, צרפת, שבדיה ועוד - הוקמו מה שמכונה "אגודות איסוף". מדובר בגופים דמויי אקו"ם אצלנו, שקיבלו תוקף חוקי, ואשר גובים כספים עבור העיתונאים על כל שימוש בתוצרי עבודתם, הן על-ידי המעסיק הישיר והן על-ידי אחרים. השמירה על "זכויות היוצרים" של העיתונאי, בליווי כמה חוקי עזר נוקשים, הכניסה לאגודות העיתונאים בגרמניה בשנה שעברה כ-120 מיליון יורו. ועוד פתרון יצירתי, הפעם תוצרת איטליה. שכר המינימום לעיתונאים במדינה זו גבוה, על-פי חוק, מהשכר המקובל במשק שם. גיל הפרישה - מוקדם יותר מהמקובל. ואלה רק שתי דוגמאות.

אגודות העיתונאים בישראל, וכעת גם האיגוד הארצי, שפעילותו חודשה לאחר כמה שנות שיתוק, מקדישות את רוב זמנן לפתרון משברים מיידיים (ראו, למשל, סעיף "רשות-השידור") או בנסיונות סיוע פרטניים לחברים בהן, כאשר יש צורך בכך. בתוך כך הן מתחרות בינן לבין עצמן בשמירה כל אחת על כוחה. בתוך המציאות העיתונאית הישראלית העגומה הזאת, נמשכת שתיקת העיתונאים. אלה מעדיפים לשמור על מקום עבודתם ולא להיפגע, או - הבכירים שבהם - להמשיך ליהנות כפרטים מהסכם השכר הנדיב שהם זוכים בו. בשני המקרים מדובר בעצימת עיניים בכל הקשור לעתיד המקצוע שלנו. אם לא נתחיל לפעול לחקיקת חוקים שיבטיחו את עתיד המקצוע הזה - ברוח הזמן והשינויים שחלו בו - אנו עלולים להתעורר יום אחד מאוחר מדי.

ירון אנוש הוא יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים

גיליון 51, יולי 2004