בבוקר ה-18 בדצמבר 2003 גילה לתדהמתו אזרח מן השורה בשם אנדרה גולדווסר, ידיעה ב"מעריב", שבה הוא מתואר באותיות של קידוש לבנה בתור "מלך השוק השחור, המעורב, לא פחות, בביצוע שוד כספות יהלומים בבלגיה". בעודו מחזיק בעיתון, הוא התעלף ולקה בהתמוטטות עצבים.
כשבוע לאחר מכן פירסם העיתון הבהרה צנועה במיוחד ובה הוא מזוכה מכל אשמה: "מר גולדווסר ידוע ומוכר בקרב לקוחותיו כאיש עסקים בעל מוניטין וכאדם מכובד והגון". קשה להאמין שמישהו, למעט גולדווסר עצמו, הבחין בטיהור שמו.
את גלגולי התיקון הזה ב"מעריב" מביא אורי פז בפתח עבודת הדוקטור שלו, "אתיקה בתקשורת - טעות, תיקון ומניעה", שעיקריו יוצגו בחודש יוני הקרוב בכנס השנתי של האגודה הישראלית לתקשורת בירושלים. המחקר, שנעשה בהנחיית פרופ' איתן גלבוע, מנתח את ההתמודדות של כלי התקשורת בישראל עם טעויות שנפלו בדיווחים, ומראה כיצד הם משתדלים לטייח, להתחמק מאחריות ולהימנע מהתנצלות בפני הקוראים.
"אנדרה גולדווסר אינו היחיד המופיע על 'קיר הקלון' של התקשורת כתוצאה מדיווחים מוטעים, מכפישים וכוזבים" – כותב פז, עיתונאי ותיק שמילא תפקידים בכירים בגלי צה"ל, בחדשות 2 ובערוץ הכנסת, ומשמש היום מרצה במכללה האקדמית הדסה בירושלים. "כוח רב מצוי בידיהם של אמצעי התקשורת, המסוגלים לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער את מעמדו של גוף".
מסביב לנקודה
המחקר הוא מעין מסע אל הבטן הרכה של התקשורת. פז אסף וניתח אלפי הודעות תיקון שהתפרסמו בעיתונים המודפסים בישראל, בדק את התיקונים באתרי חדשות מקוונים מאוגוסט 2015 ועד אוגוסט 2016, והסתמך גם על תשובות עיתונאים, חוקרים ויועצים משפטים בראיונות שערך ובסקר. הממצאים עגומים.
שימו לב לממצא הבא: מתוך יותר מ-2,500 תיקוני טעויות שהתפרסמו ב"ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ" ו"גלובס" בין 2003 ל-2015, 98.6% מוקמו בתחתית העמוד, במקום הנמוך ביותר והכי נסתר מעיני הקורא. רק 1% מוקמו בחלקו העליון. אבל בכך לא מסתיימת מלאכת הטיוח: 90.3% מהכותרות שניתנו לתיקוני הטעויות לא כללו אזכור מפורש של המילה "טעות". 35% מהכותרות השתמשו במילה "תיקון", והשאר העדיפו תחליפים כמו "הבהרה", "תגובה" ו"הערת המערכת". רק ב-3.8% מהמקרים מופיעה הכותרת "התנצלות".
"ידיעות אחרונות" מפרסם ידיעה על ספורטאי שכביכול ניצל מהרצח במינכן (15.8.2008), ומתנצל כעבור יומיים (צילום: אורי פז)
ואכן, 84.4% מהעיתונאים שסקר פז סבורים כי תיקוני טעות שמתפרסמים כיום בתקשורת אינם נותנים מענה ראוי לאנשים ולארגונים שרואים עצמם נפגעים מן הפרסום השגוי. "חובת התיקון היא סימן היכר לאינטגריטי עיתונאי", קובל פז במחקר. "היא אינה רק משפטית, אלא גם מקצועית-אתית, מכיוון שאין דבר מהותי יותר לכלי התקשורת מאשר המוניטין שלהם המתבסס על דיוק, יחד עם הודאות פומביות בטעויות בעיתוי הנכון".
ואולם השיטות ותהליכי הטיפול בתיקונים בכל סוגי המדיה, לדבריו, פגומים, חסרים סטנדרטים אחידים ומבוצעים באחוזים בודדים. כלי תקשורת והעיתונאים אינם ששים לתקן את המעוות; וכשהם נאלצים לפרסם תיקון, הבהרה, שלא לדבר על התנצלות - הם עושים זאת "בחמיצות, בשיניים חשוקות, באפלה, תוך מיקוח על כל תג".
אילו עיתונים נוטים יותר לתקן את עצמם? לפי האבחנה המוכרת בין עיתונים פופולריים לעיתוני איכות ("עיתונות עיליתנית" בלשונו של פז), דווקא העיתונות העיליתנית נוטה לתקן טעויות יותר מזו הפופולרית. בין 2003 ל-2015, 39% מהתיקונים שנבדקו במחקר התפרסמו ב"הארץ", ורק 24.6% ב"ידיעות אחרונות". 21.6% נדפסו ב"מעריב" ו-14.1% ב"גלובס".
מספר הודעות התיקון שפרסמו עיתונים מודפסים בישראל בין 2003 ל-2015, לפי אורי פז, "אתיקה עיתונאית: טעות, תיקון, מניעה" (עיבוד "העין השביעית")
77.5% מהתיקונים האלה התפרסמו בתוך שבוע מפרסום השגיאה, רובם תוך יומיים-שלושה. 8.4% התפרסמו לאחר שבוע עד חודש, 3.9% עד שנה ו-1.2% מהודעות התיקון נדפסו בעיכוב של למעלה משנה. לגבי 8.9% מהתיקונים לא ניתן היה לקבוע את מועד הפרסום המקורי.
הממצאים האלה לא מאפשרים להכריע אם בעיתוני האיכות יש שיעור גבוה יותר של טעויות, או דווקא נכונות רבה יותר להודות בהן. פז מסביר שאין ביכולתו למדוד איזה חלק מהשגיאות בכל עיתון זכו לתיקון, מפני שאין דרך לספור את השגיאות שלא תוקנו.
הכותרות שניתנו לתיקוני טעויות ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" בין 2003 ל-2015, לפי אורי פז, "אתיקה עיתונאית: טעות, תיקון, מניעה" (עיבוד "העין השביעית")
מיהם הנפגעים שהעיתונים טרחו להתנצל בפניהם, או לפחות לפרסם הבהרות שניקו את שמם? בניגוד להנחה הרווחת, שלפיה הנפגעים העיקריים מאי דיוקים ומאי בדיקת עובדות הם אנשי ציבור וארגונים ציבוריים וממשלתיים, בפועל כשני שלישים מקורבנות הפרסומים השגויים שהעיתונים נאלצו לתקן היו אנשים וארגונים פרטיים. במקרים הנפוצים ביותר, מי שתבעו את התיקון (או לפחות נהנו ממנו) היו אנשי תרבות ואמנות, כתבים וצלמים, ועורכי דין. פחות מ-28% מהמתלוננים והנפגעים היו נבחרי ציבור ועובדי ציבור, ובהם בלטו שרים וחברי כנסת, ואחריהם אנשי צבא, עובדי רשויות מקומיות, אנשי משפט ועובדי מדינה.
המספר הגדול ביותר של תיקונים בכלי התקשורת נגעו לדיווחים בתחומי הכלכלה והצרכנות, ולאחר מכן בסדר יורד דיווחים בתחומי הפנאי; המשפט; הביטחון והצבא; התחום האישי/אנושי; הפוליטי-מדיני; הפלילי; החברתי; הרפואי; ותחומי החינוך וההיסטוריה. רק במקום האחרון עומדים תיקונים בתחום איכות הסביבה.
לקרצף את המבוכה
מה באשר לחדשות באינטרנט? פז כותב כי בדק "כ-500 אלף כתבות בכ-300 אתרי חדשות" המנוטרים ע"י חברת יפעת מחקרי מדיה, ולא מצא בהן כלל תיקוני טעויות או הבהרות בפורמט המקובל בעיתונות המודפסת. עורכי האתרים מעדיפים ברובם הגדול לעשות את מלאכתם הקלה, ולהסתפק במקרה הצורך בשינוי בדיעבד של מילה שגויה או משפט שגוי - "לקרצף" את הטקסט, בלשונם. רק ב-0.02% מהכתבות שעברו שינוי הופיעה הערה שלפיה הטקסט שונה או עודכן עקב טעות.
עורך בכיר באחד מאתרי החדשות הגדולים, שפז אינו נוקב בשמו, מודה כי "האינטרנט תפס תאוצה ונגס בכללי האתיקה. המחיר - כרסום חמור בתהליכים של בדיקת העובדות, אימות המידע ובקשת התגובות". לדעת פז, הבהילות לפרסם ללא תהליך יסודי של עריכה, פוגעת באיכות החדשות שמקבלים צרכני התקשורת וליצירת אי דיוקים וטעויות. מצב זה בתקשורת המקוונת הביא להתפתחותה של תופעת נגד: בודקים עצמאיים, כגון בלוגרים, שעוקבים מקרוב אחרי התקשורת וחושפים בדיעבד מחדלים וטעויות.
89% מהעיתונאים שסקר פז סבורים כי אתרי החדשות באינטרנט חייבים לפרסם תיקוני טעות באותו פורמט כמו זה הקיים כיום בעיתונות המודפסת.
אתר ynet מעלה בטעות ידיעה מוכנה על נחיתתו המוצלחת של אילן רמון, 1.2.2003 (צילום מסך)
לא כל השגיאות שהעיתונים מתקנים חמורות באותה מידה. אי הדיוק השכיח ביותר הוא טעויות איות, שאמנם אינן משבשות במיוחד את היכולת להבין את הידיעה, אך מעידות על סטנדרטים נמוכים והיעדר פיקוח איכותי. טעויות שכיחות נוספות הן טעויות במספרים, שמקורן בחישוב או בפירוש לא מדויק (למשל החלפת מיליונים במיליארדים) אבל עלולות להשפיע על הטענה המרכזית בידיעה.
אבל לא מעטות גם שגיאות עובדתיות מהותיות, ואפילו דיווחים על מקרים שלמים שלא היו. בחלקם אשם הנוהג של מערכות התקשורת להכין מראש כותרות אלטרנטיביות שיאפשרו להגיב במהירות לתרחישים שונים. בפברואר 2003, למשל, פורסמה ב-ynet ידיעה מביכה על "נחיתתו בשלום" של אילן רמון ז"ל במעבורת קולומביה זמן קצר לפני הנחיתה המשוערת, בבחינת נבואה שלא הגשימה את עצמה. ב-ynet הסבירו אחר כך כי מדובר בידיעה שהוכנה מראש, והודיעו שהעורך פוטר. אף שהידיעה שהתה באתר דקה אחת, גולש זריז הספיק לשמור צילום מסך שלה - והנזק לאתר כבר נעשה.
מסחור האתוס העיתונאי
לדעתו של פז, אחד הגורמים המרכזיים לטעויות, לאי הדיוקים, למחדלים ולכישלונות בסיקור אירועים, לנבואות שמתבררות כחסרות בסיס ואף להפצת סיפורים שקריים – נעוץ בתהליכי המסחור והריכוזיות בתקשורת. הסביבה התקשורתית משתנה תדיר, פחות יציבה ובטוחה, ומציעה פחות ביטחון תעסוקתי. התחרות הפרועה גורמת למסחור האתוס העיתונאי, כפופה לשיקולים כלכליים, מביאה לקיצוץ בעלויות הייצור ובהון האנושי, מחלישה את מעמדם של הכתבים וגורמת לפשרות בסטנדרטים אתיים ומקצועיים.
ניתוח הודעות התיקון שערך פז מראה שאת מרבית הטעויות, 69.6%, אפשר לתלות בכתב החתום על הידיעה. הגורם השני לחוסר הדיוק, 20.8%, הוא העורך האחראי לטיפול בידיעה טרם פרסומה. ב-3% מהמקרים ניתן לזהות אחריות משותפת של הכתב והעורך. רק 3.1% מהטעויות מיוחסות לעיתון כארגון.
לדעת העיתונאים שראיין פז, הסיבות העיקריות לטעויות בדיווח הן שיקולי תחרות, מהירות ורדיפה אחר רייטינג. 83.2% מהמשיבים נקבו בהסבר הזה. 70% מהם הודו שהם מונעים יותר מדי מתחרות ופחות משיקולים אתיים. 93% אמרו כי לא נדרשו על ידי הממונים לעיין בכללי האתיקה לצורך התמודדות עם דילמות אתיות בשטח. פז טוען שגם הציבור עצמו חש שאמצעי התקשורת מונחים יתר על המידה על ידי רדיפה אחרי סקופים.
"הכוח שבידי כלי התקשורת עלול להיות גם חרב פיפיות מבחינת העיתונאים המועסקים בהם", אומר פז, "שכן הם מוצאים את עצמם בין שני צבתות: האחד, תחרות שזוכה לרוח גבית עזה מצד מנהליהם, התובעים, בצדק, סיפורים בלעדיים כדי להקדים את מתחריהם; השני, להימנע במקביל מליפול למלכודת הטעויות, שעלולה להסב נזקים, לעתים כבדים, למושאי הפרסום".
לדבריו, האתוס העיתונאי, ששימש מצפן אולטימטיבי למו"לים, עורכים ועיתונאים, גווע וגוסס בים של אילוצים כלכליים וכוחות השוק. הסביבה התקשורתית מאופיינת בכניסה מהירה של טכנולוגיות חדשות מהמרחב המקוון, המטלטלות בעוצמה את מפת התקשורת כולה. זו מציאות המשמשת חממה לטעויות רבות בהרבה ממה שעיתונאים מוכנים להודות.
"מעריב" מדווח שהבדרנית עדי אשכנזי תפסה גנבים (9.2.2009), ומתקן למחרת שמדובר באישה אחרת באותו שם (צילום: אורי פז)
אי הדיוקים והדיווחים השגויים נוטים להחריף, לפי המחקר, על רקע אירועים אלימים - מצב חירום, מלחמות, מבצעים צבאיים רחבי היקף ופיגועי טרור - שכן אז גוברת התחרות בין כלי התקשורת. זריזות עיתונאית בזירות המדממות באה לעתים קרובות על חשבון הדיוק בסיקור. התוצאה היא הנמכת הסטנדרטים של הדיווח יותר מאשר בימי שגרה.
בראיונות שקיים פז טען אבי משולם, העורך הראשי לשעבר של "מעריב" ו"וואלה", כי הסיבה העיקרית לטעויות היא היקפי העבודה הגדולים, שאינם דומים כלל לאלה שלפני 20 או 30 שנה. "מייצרים הרבה יותר עם הרבה פחות אנשים, שאינם בעלי אותו רוחב כתפיים איכותי. הם פחות מיומנים ופחות מקצועיים".
פרופ' צבי רייך, מומחה לתקשורת מאוניברסיטת בן גוריון ובעבר רכז הכתבים ב"ידיעות אחרונות", אמר לפז כי העיתונות מועדת לטעות בגלל צירוף של כמה אילוצים: "לוח זמנים לחוץ ומומחיות מוגבלת של כתבים בנושאי הסיקור. אבל גם עקב הזנה ממקורות אינטרסנטיים".
העיתונאי ברק רביד הצביע על סיבה נוספת לטעויות: "כמעט בכל כלי התקשורת בישראל אין מסורת של ייחוס המידע למקור. לעתים קרובות המקור מזין את הכתב ב'מידע בשם הכתב', פרקטיקה פסולה בעיני, ולכן קל יותר להטעות את הקוראים במידע שאינו נכון או מדויק. מכאן שהכתב מתבסס על מקור אחד בלבד, מציג את המידע כעובדה, לא מסייג את הדיווח ומקור, שאין לו אחריות כלפי הפרסום, פשוט מכשיל את הכתב".
"למה שנכפיש את עצמנו?"
מה שמחריף את השחיקה באחריות אמצעי התקשורת לדיווחים ואת הקושי ביישום כללי האתיקה, כותב פז, הוא המבנה הריכוזי של שוק התקשורת והבעלות הצולבת. פז נסמך על מרכז המחקר של הכנסת, שקבע ב-2013 כי ריכוזיות גבוהה מדי בשוק התקשורת עלולה לגרום, בין היתר, לעיוות בסיקור החדשותי ובהכרח גם לפגיעה בדיוק החדשותי. מחקר של חברת מקינזי קבע ב-2013 כי היחלשות התקשורת בשנים האחרונות הפכה אותה לתלויה יותר ויותר בבעלי השליטה, בבעלי הון, בפוליטיקאים ובמפרסמים, ולכן קיימת אפשרות לפגיעה באיכות העבודה העיתונאית.
פז סוקר במחקר כמה מודלים של פיקוח ובקרה עצמיים בענף התקשורת. אחד מהם הוא מועצת עיתונות כמו זו הפועלת כיום בישראל. הקמתו של גוף וולונטרי כזה היא תולדה של לחצים מצד גורמים במערכת הפוליטית והציבורית, המאיימים בחקיקה שתגביל את העיתונות אם זו לא תדע לרסן את עצמה. הקמת המועצה באה לבלום התערבות ממשלתית בתפקודה השוטף של התקשורת.
אלא שכמעט כל מועצות העיתונות בעולם, כולל בישראל, מעדיפות לנקוט בגישה פסיבית: גוף המשמש רק או בעיקר ככתובת שאליה הציבור יכול לפנות בתלונות על אמצעי התקשורת, להבדיל מגוף אקטיבי, מעין "כלב שמירה על כלב השמירה", הפועל לאיתור יזום של תקלות אתיות בכלי התקשורת. פה ושם מצליחה מועצת העיתונות, על ידי פרסום החלטותיה והודעותיה, למנוע נזק באמצעות נביחות רמות, שכן כוח של ממש אין בידה.
אורי פז (צילום: יהודה שגב)
מודל פיקוח שני הוא מוסד האומבודסמן. נושא תפקיד זה, בדרך כלל עיתונאי ותיק ובעל ניסיון, משמש כתובת לתלונות של קוראים ושל גורמים הרואים עצמם נפגעים מפרסומים בכלי התקשורת. הוא מורשה לקיים תחקירים ובירורים פנימיים לבחינת עבודתם של כתבים ועורכים. האיש מקבל ומעריך את התלונות ומוצא פתרונות כדי לנטרל מתחים בין העיתונות לקוראים.
עבור הציבור הרחב, פנייה לאומבודסמן היא חלופה נוחה להגשת תביעה משפטית: העלות מינימלית, המטפל הוא איש מקצוע הקרוב למקבלי ההחלטות בעיתון. "מעריב" היה העיתון הראשון שהנהיג את תפקיד האומבודסמן, כשמינה לתפקיד ב-1985 את גבריאל שטרסמן. אלא שעוצמתו הלכה ודעכה, שכן על רקע התחרות בין מו"ל העיתון נמרודי לבין "ידיעות אחרונות", היו ב"מעריב" שטענו: למה אנחנו צריכים להכפיש את עצמנו בטעויות? האפקטיביות של אומבודסמנים נחשבת נמוכה, ואין להם אפשרות ממשית להשפיע על הארגון שהם מבקרים.
פז סבור כי באמצעות חינוך, הדרכה, הכשרה והשתלמות מקצועית ניתן לטפל בבעיות אתיות, ובפרט למנוע או לצמצם טעויות, בין שמקורן בטעות אנוש ובין בליקוי מערכתי. "למערכת העיתון (או האתר) תפקיד מרכזי בתיקון הדיווחים הכושלים על ידי תיקונה של תת-התרבות של התחמקות מאחריות לטעויות ומהחובה לתקנן", הוא טוען. "פרסום תיקון או התנצלות על דיווח שגוי אינו הצהרה על כישלון העיתון, אלא מגביר את אמינותו".