יו"ר דירקטוריון שידורי קשת, דרורית ורטהיים, הודיעה בשבוע האחרון על פרישתה מכהונת היו"ר ודירקטורית בחברה. נסיבות הפרישה לא הובררו, אולם ברור שלא מדובר בחילופים שקטים וענייניים.
כבר מהודעתה של ורטהיים עצמה ניכר שמאחורי הקלעים התרחשו אירועים בעייתיים. לצד הסופרלטיבים המקובלים, ורטהיים מסרה כי "זה לא סוד שיש פערים ערכיים שונים, שמאתגרים את עולם התקשורת המודרני ואת חברת קשת בפרט", והוסיפה: "האתגרים הללו מחייבים בירור יסודי וניהולי עמוק ומתמשך והם עתידים לפקוד את קברניטי הערוץ לעתים תכופות".
אם הרמזים היו דקים מדי, הוסיפה וכתבה ורטהיים כי "קשת תמשיך להיות ערוץ התקשורת המוביל של ישראל. עם העוצמה האדירה הזאת חייבת לבוא אחריות רבה, מצפן וגם, על אף שינוי הזמנים, מצפון". לפי הפרסומים בעיתונות, ברקע מרחף סכסוך משפחתי בין האחים דרורית ודודי ורטהיים, וטענות של דרורית ורטהיים ליחס לעומתי מצד הדירקטורים שמונו על ידי אחיה.
ורטהיים ואחיה, דודי, הם בעלי השליטה בקשת, לאחר שהשליטה בה הועברה אליהם מאביהם, מוזי ורטהיים המנוח, באמצעות שרשרת ההחזקות המשפחתית בקוקה קולה ישראל (החברה המרכזית למשקאות, או בשמה העדכני: החברה המרכזית למכירות והפצה). מי שקיבל את מרבית ההחזקות הוא דודי (63 אחוזים), בעוד אחותו נותרה עם היתרה. על פי הדיווחים העיתונאיים, בהסדרי החלוקה נקבע כי דרורית היא זו שתכהן כיו"ר החברה, בעוד אחיה הוא המשפיע העיקרי על התנהלות החברה בהיותו בעל השליטה בחברה המחזיקה את עיקר המניות בקשת.
אולם בניגוד לקביעתה של ורטהיים, הסיפור המלא דווקא כן נשאר בגדר סוד. מדוע סבורה היו"רית היוצאת של קשת כי החברה זקוקה להשתלת מצפון? ומהם הפערים הערכיים שהביאו אותה לעזוב את התפקיד אחרי עשור? קשת, כמו גם קוקה קולה ישראל, הן חברות פרטיות ואינן מחויבות בדיווח לציבור על אירועים מהותיים ומשמעותיים הנוגעים אליהן, גם לא בכל הקשור בסיום תפקידם של חברי הדירקטוריון ובראשם היו"ר. הציבור נותר עם רמזים בלבד.
הערפל הזה מעורר חוסר נוחות מיוחדת כשזוכרים שקשת היא חברת תקשורת מובילה, ולא סתם מובילה אלא השחקן הדומיננטי כיום בתחום הברודקאסט והשידורים בעברית, שבבעלותה המלאה חברת החדשות הפופולרית בישראל (בעלת רייטינג כפול מהמתחרה המסחרית השנייה) ושני אתרי חדשות (N12 ו-mako) בצמרת האתרים הנצפים. לקשת גם פעילויות מסחריות נוספות על פעילותה בתחום התקשורת, שבגינן נרשמו לה בשנה האחרונה רווחים יפים - לפי הדיווחים העיתונאיים. שוב - גם את שורת הרווח שלה והרכבו לא נוכל לדעת לאשורם.
המחוקק סבר שלחברות שמניותיהן או אגרות החוב שלהן נסחרות בבורסה ישנה מחויבות לאפשר למשקיעים לכלכל את צעדיהם על סמך מידע עובדתי, מפורט ועדכני. לכן נקבעו חובות דיווח על אירועים שונים, כמו חילופי מנהלים בכירים. תקנה 34(א) לתקנות תקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), תש"ל-1970, עוסקת בשינויים ביחס לנושאי משרה בכירה בתאגיד ציבורי:
"חדל דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, נושא המשרה הבכיר ביותר בתחום הכספים או כל ממלא תפקיד כאמור גם אם תואר משרתו שונה, לכהן בתפקידו בתאגיד, יפורטו שמו, התפקיד שממנו הוא פורש, תאריך פרישתו, האם ימשיך להיות בעל ענין או נושא משרה בכירה בתאגיד לאחר פרישתו ופירוט בקשר לכך וכן, לפי מיטב ידיעת התאגיד, אחד משניים אלה: (1) שהפרישה אינה כרוכה בנסיבות שיש להביאן לידיעת המחזיקים בניירות ערך של התאגיד; (2) שהפרישה כרוכה בנסיבות כאמור, תוך פירוטן".
מוזי ורטהיים בדיווח על הלווייתו, ספטמבר 2016 (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ 2)
ההצדקה לפירוט היא ההשפעה האפשרית על עסקי התאגיד ותקינות פעילותו. האם לא ראוי לבחון החלת חובות דיווח מוגברות על תאגידים בתחומי חברה וכלכלה רגישים, שתחום פעילותם מוסדר ברשיון או בזכיון, גם אם אינן נסחרות בבורסה? כבר כיום מחייבות הוראות סעיף 9.9 ברשיון השידורים של קשת ורשת, קבלת אישור מראש למינוי או החלפה של דירקטורים, אלא שמה שנבדק במסגרת ההחלפה הן רק שאלות של כשירות והרכב הדירקטוריון ולא נסיבות שהביאו לפרישה או להחלפת דירקטור.
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שהיא הרגולטור המפקח על הערוצים המסחריים, נמנעת באופן עקבי מבדיקות יזומות של התנהלות הדירקטוריונים של המורשים לשידורים, יחסי הכוחות בהם ותקינות פעולתם – כמו גם אופן קבלת ההחלטות בהתאם לדין. בהיצמדה לחוק הרשות השניה, לא פעם נזנחות הוראות של חוק החברות שאולי ניתן היה באמצעותן לשמור ולנתב את הממשל התאגידי התקין אצל המורשים לשידורים ולמנוע תקלות לא רצויות, ככל שהן קורות.
באופן כללי וגם במנותק מהמקרה הנוכחי, ככל שהחלטות לגבי חברה אינן מתקבלות במוסדותיה ובהתאם לתקנונה אלא נכפות מבחוץ על ידי בעל שליטה, ראוי שהדבר ייבדק ובמקרים המתאימים תפעל הרשות לתיקון הפגמים גם באמצעות פניה לבית המשפט. אמנם, יכולים להתעורר ספקות או קשיים ביחס למעמדה של הרשות השנייה בחברה שאין לה בה החזקות, אבל העובדה כי המורשה לשידורים מחזיק ביחד עם הרשות את מניות ההנהלה של חברת החדשות, יכולה להוות את אחד העוגנים לבחינת תקינות התנהלות של אותו מורשה.
תקשורת ומדיה הם תחומי עיסוק שהמוצר והשירות שהם מספקים אינו מוחשי וקשה להגדרה ולתפיסה. הם גם תחומים שיש אינטרס ציבורי לנקוט בהם במשנה זהירות ולהגביר את השמירה על עקרונות הגנת הצרכן
כללי הרשות השניה מחייבים גם מינוי של דירקטורים עצמאיים לדירקטוריונים של המורשים לשידורים. כלל 10 לכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (הליכים ותנאים לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה), תשע"ב-2011 קובע שמספר הדירקטורים העצמאיים יהיה כזה: אם מכהנים עד 7 דירקטורים – אחד מהם יהיה דירקטור עצמאי, אם מכהנים בין 8 ל-12 דירקטורים – שניים מתוכם יהיו דירקטורים עצמאיים, ומתוך כל 4 דירקטורים נוספים ימונה דירקטור עצמאי נוסף; עוד נקבע שם שכוח ההצבעה בדירקטוריון או בגוף מקביל (להלן – דירקטוריון) של הדירקטורים העצמאיים לא יפחת מיחס מספרם למספר כלל הדירקטורים המכהנים בדירקטוריון באותה עת. גם ההוראות האלה מצביעות על הצורך בהתנהלות מיוחדת של גופי התקשורת מנקודת ראותם של המחוקק ומחוקק המשנה.
תקשורת ומדיה הם תחומי עיסוק שהמוצר והשירות שהם מספקים אינו מוחשי וקשה להגדרה ולתפיסה. הם גם תחומים שיש אינטרס ציבורי לנקוט בהם במשנה זהירות ולהגביר את השמירה על עקרונות הגנת הצרכן. האינטרס הזה מתגבר כשאנחנו עוסקים בליבת המוצר האינפורמטיבי של חדשות ואקטואליה או בקהלי יעד רגישים יותר כמו ילדים למשל.
לכן הגיעה העת, בצד העמקת פתרונות מבניים של הגדלת מספר הדירקטורים הבלתי תלויים או אפילו הפיכת כל הדירקטוריון לכזה המורכב מנציגים מקצועיים וחסרי זיקה עסקית לבעלי השליטה, גם להגביר את חובות הדיווח של תאגידי תקשורת. אולי אז נדע יותר על המתרחש מאחורי המסך, ולא נצטרך להסתפק בהודעות צופנות סוד.