שישה שבועות היה לעיראק כוכב טלוויזיה בינלאומי: מוחמד סעיד א-סחאף, שר ההסברה שלה שמדי יום התחרה בעמיתיו האמריקאי והבריטי בהפצת המידע "האמיתי". קטלוג ביטויי א-סחאף הפך לשם דבר בזכות הכינויים המיתולוגיים שבהם כינה את כוחות הקואליציה, כינויים שאף יודעי ערבית מומחים התקשו לעמוד על מקורותיהם. תרגום סימולטני של דבריו היה לתעשייה יום-יומית ברשתות המערביות, ועיתונאים ערבים חרדו מפני כעסו.
על עיתונאי ערבי אחד הוא איים כי יגרום לפיטוריו ועל אחר בפגיעה גופנית. את תחנת סי.אן.אן ו"אלג’זירה" הוא סילק מכיסוי האירועים בעיראק משום שגילו "חוסר אובייקטיביות", ועיתונאים מערביים הוא כינה בשמות פרטיים. רק עם סיום המלחמה והיעלמותו, התרסקה דמותו והפכה לבדיחה. "איך קרה שכל העיתונות, הערבית והמערבית, נצמדה לאיש הזה, שתתה בצמא כל מלה שאמר, התייחסה אליו ברצינות תהומית, ביקשה מיד תגובות מן הצד האמריקאי ובסוף הסתבר שהוא אפילו אינו מבוקש", תמה באוזני עיתונאי לבנוני ששהה בתקופת המלחמה בעיראק. "מילא העיתונות המערבית שאיננה מכירה את הדוברים הערבים, אבל אנחנו, שאמונים היטב על השקרים שמנסים כל החיים למכור לנו? הרי אנחנו אמורים להיות מומחים בשפת השקר".
הפרק הבא בסאגה של א-סחאף נגול לאחר שהשתחרר מחקירתו. חשבון האמת והשקר עמו נשכח באחת והחל המרוץ הגדול על הראיון הבלעדי. על-פי ידיעות שלא אושרו, שפורסמו בכלי התקשורת הערביים, זכתה בראיון תחנת "אלערבייה" משום שהסכימה לשלם לא-סחאף 200 אלף דולר. "אלג’זירה" לא היתה מוכנה לשלם סכום גבוה כל-כך וכך גם תחנות אחרות. מנהל "אלערבייה", תחנת לוויין חדשה שהחלה לפעול שבועות ספורים לפני המלחמה וזכתה לפופולריות גבוהה מאוד בזכות הכיסוי המקצועי שלה, מכחיש ששולם סכום כלשהו וטוען כי הראיון ניתן בחינם. א-סחאף, בין אם קיבל כסף ובין אם לאו, שיקר גם הפעם. הוא כמעט שלא השיב על אף שאלה, רק עשה לקידום עתידי של ספר הזכרונות שלו.
"איזו תרומה עיתונאית העניק לנו הראיון עם א-סחאף", שואל העיתונאי הלבנוני, "במיוחד אחרי שנחשפו שקריו". שבועות ספורים אחר-כך, בסוף יולי, התנהל מו"מ דומה עם ררד ורנא, בנותיו של סדאם חוסיין. כמה שילמה להן גם במקרה זה תחנת "אלערבייה" - עדיין לא ידוע. ההערכה היא שבמקרה הזה היו גם אינטרסים פוליטיים או נקמנות תקשורתית אשר הכריעו בעד מסירת הבלעדיות לרשת הזאת ולא לרשת "אלג’זירה". בפרשנות מרומזת כתב העיתון "אלחיאת" כי לא סביר שרק כסף שיחק כאן תפקיד, וכי מי שנתן הסכמתו למעברן של הבנות לירדן הוא זה שקבע באיזה ערוץ טלוויזיה יופיעו. הרמז הוא, כמובן, לממשל האמריקאי.
איור: בתיה קולטון
"יש לי הרבה ביקורת על הראיונות הללו, ובמיוחד על זה שהתקיים עם בנותיו של סדאם", אומר לכותב שורות אלו חוקר תקשורת ירדני באוניברסיטת עמאן. "לאיזה סיפור אנושי יכולנו לצפות מהן אחרי שכולנו מכירים והסתרנו די בהצלחה את מידת אכזריותו של סדאם? אבל אני רואה בכך שלב חשוב בהתפתחות התקשורת הערבית. פתאום תחנות הלוויין נקלעות למרדף הרייטינג. זהו מרדף טוב שיחייב אותן לתת יותר מידע, מהר יותר ואמין יותר. חשוב לא פחות, מי שיכול לשלם מאתיים אלף דולר לא-סחאף יוכל לשלם יותר לעיתונאים שלו וגם לדרוש מהם יותר. אולי המלחמה הזאת לא היטיבה עם תיאור האמת ולא חיסלה את תרבות השקר, אבל היא קידמה את העיתונות הערבית אל מרחב חדש".
"תרבות השקר" הופכת לנושא הדיון החשוב ביותר המתפתח בכלי התקשורת הערביים כתחילתו של חשבון נפש תקשורתי אחרי המלחמה נגד עיראק. אחד מסימניו הבולטים הוא, למשל, סקר שקיימה רשת "אלג’זירה" באתר האינטרנט שלה, ובאמצעותו ביקשה לדעת אם הציבור סבור שהרשתות הערביות מעודדות את המשך תנועת ההתנגדות העיראקית ואת ההתקפות על הכוחות האמריקאיים. האשמה כזאת הופנתה אל הרשתות הערביות, בעיקר על-ידי פקידים אמריקאים, אשר בתסכולם על המשך הפיגועים במטרות אמריקאיות קבעו כי הרשתות הערביות מפיחות רוח חיים בהתנגדות.
לסקר אין אמנם אחיזה מדעית ואין לדעת מי השתתף בו, אבל התוצאה מעניינת: 54 אחוזים מן המשתתפים - וההנחה היא כי מדובר בדוברי ערבית ואזרחים ערבים - סברו כי תחנות הלוויין הערביות אינן מעודדות את ההתקוממות. 42 אחוזים סברו כי אכן יש ממש בטענה. "הם שכחו לשאול שאלה אחת", קובע חוקר התקשורת הירדני, "הם לא שאלו אם זה בסדר לעודד את ההתקוממות או לא. על השאלה הזאת הם היו בוודאי מקבלים תשובות עוד יותר מעניינות. עכשיו הם נותרו עם הממצא שמיעוט גדול מקהל הצופים מטיל בהם דופי. אבל עצם הצורך של תחנה לוויינית לשאול את הציבור ולהתרגש מעמדותיו, או מהתקפות עליה, היא סימן מעודד נוסף. לפתע יש משמעות לדעת הקהל ולא רק למשטרים שמממנים את פעילותן של תחנות הטלוויזיה".
פרופ’ השאם שראבי, ראש המכון ללימודים פלסטיניים בוושינגטון ואחד מהוגי הדעות הערבים החשובים, קובע כי התחנות הערביות גרמו לשינוי משמעותי "בהעברת המציאות האמיתית אל הצופים". "האם יש דבר כזה, מציאות אמיתית", תוהה איש שיחי, העיתונאי מלבנון. "כל אחד מאיתנו רואה מציאות משלו, כולנו מכירים את התיאוריות על אובייקטיביות-סובייקטיביות בתקשורת, האם מתכוון שראבי שלא העתקנו מדברי הממשלות שלנו, שפעלנו כמו הרשתות האמריקאיות? במקצועיות? ומהי אותה מקצועיות כאשר הרשתות האמריקאיות עצמן מבוקרות על חוסר מקצועיות במלחמה הזאת, על כך שעיתונאיהן, לעומת העיתונאים הערבים, היו צמודים לכלי הנשק האמריקאיים, לחיילים ולשדה הקרב ולא לאזרחים ולערים כמונו?".
מי מעביר יותר "אמת" ואיזו אמת הוא מעביר? "אני זוכר שעמית ברשת אמריקאית גדולה סיפר לי שיום אחד התבקש לראיין קבוצת אינטלקטואלים מפקיסטן על המדיניות האמריקאית באפגניסטן", סיפר הפובליציסט הפלסטיני ח’אלד אלחרוב. "הוא זימן קבוצה של ידידים שהכיר, אנשי רוח, גלוחי זקן, שידעו לדבר היטב ובנחת. המפיקה האמריקאית ביקשה ממנו להחליף את צוות המרואיינים. תביא לנו, היא אמרה, אנשים כועסים ובעלי זקנים, הם מובנים יותר לקהל שלנו. אבל גם התחנות שלנו חוטאות ביצירת אמת", קובע חרוב. כך, למשל, הן העצימו את מידת ההתנגדות העיראקית במקום שלא היתה והקטינו את מידת האכזריות של סדאם חוסיין הם כמעט יצרו אגדה עיראקית חדשה".
מנגד, החשבון שעושים מבקרים ערבים עם התקשורת שלהם היא כמעט תמיד אפולוגטית. היא גורסת שנוכח הסטריאוטיפים שבאמצעותם מציגה התקשורת המערבית את הערבים, אין לתקשורת הערבית, ובמיוחד זאת החופשית יחסית, אלא "לאזן" במשהו את התמונה.
"נכון, העיתונות הערבית לא העבירה את מה שהיא אמורה להעביר", מאשים המבקר הסורי מוחמד עלי אלאתאסי, במאמר נוקב בעיתון הלבנוני "א-נהאר". "ראינו פצועים ולא ידענו את שמותיהם, ראינו צרחות ולא ידענו למה, סיפרו לנו על כאב ללא הקשר, והרי העיתונאים שלנו אינם זקוקים למתורגמנים כמו עמיתיהם המערביים, הם יכולים לספר את האמת במלואה, מדוע נשבו בדפוסי העבודה של התקשורת המערבית?... האם היא צריכה להיות קנה-המידה למקצועיות?", ומיד באה ביקורתו על התקשורת המערבית: "הם (המערביים צ"ב) לא הסתפקו בתיאור פשעיו של סדאם חוסיין כלפי עמו, היה עליהם להעצים את גודל דמותו הדיקטטורית, לצלם כל פינה וכל ברז מוזהב בארמונותיו. הם היו צריכים לצלם את הביזה הגדולה ואת ההתנפלות של עניי עיראק על שיירות המזון, כך הם יכלו להשלים בתמונה ובקול את דמותו של הערבי בעיני המערב. שודד, עלי באבא, חסר עקרונות. הם הציגו בפירוט תמונות היסטוריות של נפגעי ההתקפות הכימיות של סדאם בחלאבג’ה הכורדית, אבל לא את תמונותיהם של פצועי המלחמה הזאת על-ידי פצצות אמריקאיות... נדמה שהמערב הלבן סיים את אוסף פשעיו בשואה באירופה ואינו יכול לקבל את הרעיון שהוא מסוגל לבצע פשעים נוספים". ומכאן המסקנה המתבקשת: התקשורת הערבית על כל פגמיה רק תיקנה במשהו את מה שהתקשורת המערבית החסירה, ואין לבוא אליה בטענה על סילוף "האמת".
"זו בדיוק התפיסה שנגדה אני מתקומם", אומר החוקר הירדני. "עמדתו של אלאתאסי מטילה על העיתונות הערבית עול לאומי כל-ערבי. מזרח מול מערב, התגייסות אינטלקטואלית שאמורה לעמוד כחומה בצורה נגד האוריינטליזם של התקשורת המערבית. בכך אין עמדתו של אלאתאסי שונה מעמדתם של משטרים ערביים אשר דורשים נאמנות למשטר, ואחר-כך, אם נשאר מקום, גם לאמת".
הפולמוס הזה, שרק החל, מסמן שלב חשוב בהתפתחותה של התקשורת הערבית. אם עד מלחמת המפרץ הראשונה תחנות לווייניות היו "חפץ מערבי" שאין בו שימוש מקומי, ואחרי מלחמת המפרץ נרכש ה"חפץ" הזה באזור והפך לערבי, באה מלחמת המפרץ השנייה ופתחה מרחב שיח חדש בתקשורת הערבית: גבולותיה של המקצועיות.
צבי בראל הוא הפרשן לענייני ערבים של "הארץ"
גיליון 46, ספטמבר 2003