חנות הספרים של מדבולי, אחת הוותיקות והידועות בקאהיר, לא התכוננה להתנפלות ה"ספרותית" שפקדה אותה. "כל העותקים של ’פרוטוקולים של זקני ציון’ נעלמו בבת-אחת מן המדפים", סיפר בעל החנות, שהוא גם שותף בהוצאת ספרים הנושאת את שמו. ידידים מצרים מספרים שגם בדוכנים בפינות הרחובות, שהפכו זה מכבר לחנויות ספרים קטנות, קשה מאוד למצוא את "הפרוטוקולים". הסיבה: סדרת הטלוויזיה המצרית "פרש ללא סוס", שמבוססת על "הפרוטוקולים" ואשר שודרה במהלך חודש הרמדאן, הפכה את הספרים לרבי-מכר.
את הסדרה כתב וביים השחקן והבמאי המצרי מוחמד סובחי (בשיתוף עם הסופר המצרי מוחמד בגדאדי), איש התיאטרון המצרי, שביים בעבר הצגות מוצלחות כמו "מאמא אמריקה", שבה תקף בחריפות הן את החברה המצרית על חלומה האמריקאי והן את התרבות האמריקאית. סובחי, שנטל לעצמו את התפקיד הראשי בסדרה, סיפר בראיונות לעיתונות המצרית כי כל שאיפתו היתה להראות את תולדות הסכסוך הערבי-ציוני מנקודת מבט ערבית בתקופה שבה התגבש, לדעתו, הסכסוך, במאות ה-18 וה-19. "אין לסדרה שום קשר עם ’הפרוטוקולים של זקני ציון’", הוא הבהיר, ושר ההסברה המצרי, ספואת א-שריף, שממונה בין היתר על אישורן של סדרות בטלוויזיה, התקומם נגד מי שתקף את הסדרה מנימוקים של אנטישמיות ופגיעה בדת היהודית. "מדובר בחופש הביטוי וחופש היצירה האמנותית, ואין לאיש סמכות להתערב בחופש זה", הסביר השר. "על-פי חוקתנו ודרכנו איננו יכולים לפרסם דבר-מה שפוגע בדתות אחרות, וזוהי שטות להאשים את מצרים באנטישמיות".
שטות או לא, הסדרה מנסה להציג את הסכסוך הישראלי-ערבי כמאבק נגד ההגמוניה הציונית בעולם והמזימה הציונית הבינלאומית, אשר נישלה את הערבים בכלל, ואת הפלסטינים בפרט, מאדמותיהם. מוחמד סובחי איננו רק שחקן או בימאי, הוא איש דעתן אשר כמו אדוארד סעיד, יידה גם הוא אבן לאומית מאבני לבנון נגד ישראל מעבר לגדר הגבול. הוא גם מקורב מאוד לסדאם חוסיין, ובביקורו האחרון בעיראק לפני כשלושה חודשים תרם לסדאם עותק מתסריט הסדרה יחד עם עותק של מחזהו הקודם, "מאמא אמריקה".
אבל לא אישיותו של סובחי או תוכנה של הסדרה הפכו אותה לסערה במצרים. תכנים אנטישמיים לרוב אפשר למצוא בספרות המצרית ובעיתונות היומית ואין ב"פרש ללא ראש" משום חידוש בתחום הזה. המהומה קמה אחרי מה שעיתונאים מצרים כינו "התערבות ישראלית, ציונית ואמריקאית בענייניה הפנימיים של מצרים ושל היצירה האמנותית בה". ביום אחד הפך "פרש ללא ראש" לאייקון לאומי, סמל לעמידה האיתנה של האינטליגנציה המצרית נגד התוקפנות הזרה.
"היכן היו כל הארגונים הציוניים האמריקאיים אשר הטרור מתחנך על ברכיהן, כאשר הרוצח ג’ון שטיין (ברוך גולדשטיין צ"ב) נשא את נשקו והמטיר באש את המתפללים הפלסטינים במערת המכפלה? היכן הם היו כאשר הכנופיות הישראליות תקפו את כנסיית המולד בבית-לחם והרסו את כל הפריטים הארכיאולוגיים שהיו בה?", תקף הפובליציסט פואד פוואז מעל דפי העיתון המצרי "אלוופד". לשון אחר, אם הציונים רוצים להילחם במצרים דרך היצירה הספרותית שלה, אפשר לענות להם דרך מדיניות ישראל בשטחים. בקרב הזה, יודעים האינטלקטואלים המצרים הרשמיים, ידם תהיה על העליונה.
איור: מירה פרידמן
תקיפת הציונות היא עניין שמאחד את העיתונות המצרית משמאל ומימין, דתית וחילונית, של הממשלה ושל האופוזיציה. תוכנה של הסדרה כבר לא עניין איש, לאחר ששידורה הותקף בעיתונות הבינלאומית. הקולות הרפים במצרים שביקשו להסירה משום שאיננה מבטאת "אמת היסטורית" לא יכלו לשנות את הזרם השוטף. בעיני האינטלקטואלים המצרים כבר לא דובר בסדרה אלא במלחמת תרבות. מה שנתפס כמתקפה ציונית-אמריקאית נגד היצירה המצרית רק שימש הוכחה ניצחת לאמיתות תוכנה של הסדרה: מזימה בינלאומית-ציונית להכתיב למצרים את תוכני לאומיותה.
אם בתוך מצרים ההתגייסות היתה כמעט מלאה, לא כך כאשר קוראים את העיתונות הערבית הבינלאומית. כאן שוב מסתבר שלאינטקלטואלים ערבים מזומנות שתי במות ויכוח: האחת היא העיתונות המקומית, שבה יכולים פובליציסטים לנהל ויכוחים רק במסגרת הקווים הלאומיים האדומים כפי שהם מוכתבים על-ידי הקומיסרים של התרבות: שר ההסברה, שר התרבות והצנזורים הדתיים. מי שאינו מוכן להתכווץ בתוך אותם קווים, יתקשה למצוא דרך להתבטא. הבימה השנייה, החופשית הרבה יותר, מצויה בעיתונות הערבית הבינלאומית. עיתונים כמו "אלחיאת" או "אלקודס אלערבי", שיוצאים לאור בלונדון, או "א-שרק אלאוסט" בפריס, כבולים אמנם באינטרסים כלכליים של בעליהם ובקשריהם של אלה בעיקר אל בית המלוכה הסעודי, אבל חופש הביטוי בהם גמיש בהרבה. במיוחד בכל הנוגע למדינות ערביות ששמן אינו סעודיה.
כך, למשל, אפשר היה למצוא שתי ביקורות ענייניות למהומת "פרש ללא ראש" בעיתון "אלחיאת". האחת של אבראהים אלעריס, מבקר הקולנוע הפלסטיני החשוב שמתגורר בפריס ומפרסם את מאמריו בכמה עיתונים ערביים בעולם, והשנייה של הסופר והמחזאי המצרי עלי סאלם. שניהם אינם מתייחסים לתוכן הסדרה או לפרשנות התיאטרלית של האירועים, אלא לאתוס הלאומי שהיא יצרה. "האם אנחנו באמת זקוקים ליצירות מפוקפקות כאלה כדי להפוך אותן ליצירות אמנות שבאמצעותן ’נלמד’ (המרכאות במקור) את הדורות הבאים ואת דעת הקהל? האמת היא שבתוך המשברים והלחצים שבהם אנו נתונים, רק זה היה חסר לנו. לא היה חסר ל’מוניטין’ שלנו בדעת הקהל העולמית זולת הפרק החדש הזה של הפיגור הרעיוני והאמנותי כדי להשלים את התמונה... ואולי הדברים שאמר עמית מצרי אשר גינה את היצירה הזאת עוד לפני שהגיעה לאוזניה של התעמולה הציונית יכולים לשמש סיום נאות לדברים: האם אין בהתנהגות הישראלית הנפשעת, תחת שלטון שרון, די כדי להאשימה, עד שאנחנו נאלצים להרחיק אל עבר רחוק, אשר יודע מי שצריך לדעת, שעצם שליפתו ממזבלות ההיסטוריה שאליהן הושלך הוא ניצחון מוסרי גדול לפושטי העור השרוניים".
למבקר פלסטיני אין בעיה לכתוב כדברים האלה. הוא איננו מחויב ל"רוח האחווה" המצרית. קל וחומר כאשר סדרה מצרית "גוזלת" ממנו, או מן העם הפלסטיני, את ההווה המר. ייצוג הסכסוך דרך המאבק בציונות במאות הקודמות הוא, מבחינתו, לא יותר מאשר נבירה ב"מזבלות ההיסטוריה". המאבק עכשיו שונה והוא זקוק לייצוג שונה ממה שיוצר מצרי יכול להפיק או ממה שהוא רשאי להפיק בשמם של הפלסטינים.
לסופר המצרי עלי סאלם יש פרשנות אחרת. מצרית. גם הוא יכול היה לפרסם את דבריו רק מעל דפי העיתון "אלחיאת", משום שבמצרים לא רק תוכן דבריו היה סותר את "הקו" שנוקטים עיתונאי אגודת העיתונאים, אלא גם משום שעלי סאלם הוא בד אדום. שוחר שלום, שצפצף על אגודת העיתונאים שרצתה לחקור אותו כדי לסלקו משורותיה משום שהתיר למחזותיו להיות מושמעים בפסטיבל מספרי סיפורים בישראל. עלי סאלם הודיע כי הוא בעצמו מתפטר מן האגודה, אחרי שבית-משפט לענייני עיתונות קבע שהאגודה נהגה שלא כדין כאשר פיטרה אותו משורותיה לפני שקיימה חקירה בעניינו.
סאלם סבור שכל פרשת "פרש ללא סוס" - ושוב ללא קשר לתוכן או לסוגה שהיא מייצגת - איננה אלא "יצירת מלחמה במקום מלחמה". "מצרים סובלת עכשיו ממצב של אהבה אלימה מצדם של סופרים, אמנים ופוליטיקאים, אהבה אשר גורמת לה טרדה רבה. ...אם יש מעלה טובה לסדרה ’פרש ללא סוס’ הרי שהיא מצויה בכך שהיא מגלמת בבירור, באופן ראוי, את כל מה שמצב של מלחמה רעיונית בהעדר מלחמה יכול להציג. זהו, רבותי, שלב של פרשים ללא סוסים. אלה פרשים שכשלו למצוא סוסים ראויים לרכב עליהם או שנכשלו ברכיבתם". וכך, כאשר אין מלחמה, אומר סאלם, הדבר שנדרשים לו המצרים הוא לאהוב את מצרים בכל לבבם, גם אם אהבה זו מזיקה למצרים.
סאלם ואלעריס אינם יכולים, כמובן, לעמוד מול פרץ הפטריוטיות שסחף את מצרים מול "ההתקפה המשולבת, הציונית-אמריקאית, נגד האמנות המצרית", כפי שנכתב ב"אלאהראם". כי מעתה "פרש ללא סוס" איננה רק עוד סדרת טלוויזיה לחודש הרמדאן, בידור לילי קבוע שהכתיבה עליו היא רק בטורי ביקורת הטלוויזיה זו סדרה המצטרפת בגאון אל שורת סמלי העמידה האיתנה האחרים: הביקורת נגד ההתקפה על עיראק, דחיית תנאי הבנק העולמי למצרים בתמורה להענקת הלוואות, דחיית הביקורת המערבית, ובמיוחד האמריקאית, על מצב זכויותיהם של הקופטים במצרים ועוד שורה של נושאים שמחזירים לזיכרון המצרי המתוכנת היטב את תולדות השלטון הזר.
בנייתו של הזיכרון הזה נתונה, מטבע הדברים, בידיו של השלטון אשר טורח להקיף את עצמו בחומה של אינטלקטואלים מסורים, הכפופים לסדרה של חוקים וצווים שבהם נקבעים גבולותיו האפשריים של השיח על הזיכרון. זו הסיבה ששר ההסברה המצרי הגדיר את הסדרה כ"סדרה לאומית במאה אחוזים" ולא כסדרה היסטורית. כי על סדרה היסטורית אפשר להתווכח, להביא ראיות סותרות, לבחון את העובדות, כלומר היא איננה נתונה באופן בלעדי בידיו של השלטון. סדרה לאומית היא עניין אחר. כאן יש בעל בית אחד.
לאלה יש עוד נדבך קטן אחד: המאבק על חופש הביטוי האמנותי. דווקא בתחום זה ראויים האינטלקטואלים המצרים לשבח על תעוזת לחימתם - ללא הישגים מרובים - נגד הכבלים על חופש הביטוי. עיתונאים מצרים נשפטו ונכלאו על חריגה מן הכללים, וסופרים מחו בקול נגד מגבלות הצנזורה. אבל גם בתחום זה שרטט "פרש ללא סוס" את קו הגבול. חופש הביטוי הוא ערך עליון כאשר מדובר במאבק לאומי נגד אויב זר הוא הופך לסחבה כאשר העניין נוגע למאבק ההישרדות של סופרים ואמנים בתוך המעגל הפנימי, המצרי.
בסוף חודש נובמבר, ימים אחדים לפני שהסתיימה הקרנתה של הסדרה וזמן קצר אחרי ששר ההסברה המצרי שב והניף אל על את דגל חופש הביטוי, מנע הוא עצמו את כניסתו של כתב-העת הספרותי הלבנוני "אלאדאב" למצרים. הסיבה: הגיליון האחרון של "אלאדאב" עסק כולו במגבלות הצנזורה במצרים. כצפוי, תגובתה הרועמת של אגודת העיתונאים המצרים נגד הצעד הזה אפילו לא הגיעה לכדי לחישה.
צבי בראל הוא הפרשן לענייני המזרח התיכון של "הארץ"
גיליון 42, ינואר 2003