קמע שנכתב כביכול בכתב עברי קדום, והתגלה לפי הפרסומים "במזבח יהושע בשומרון", חושף בעיקר את מערומיה של התקשורת הישראלית בסיקור ממצאים ארכיאולוגיים מעבר לקו הירוק. כשכלי התקשורת עוסקים בתגליות בגבולות ישראל, הם מנסים - ולפעמים אפילו מצליחים - לצלול לעומק המחלוקות האקדמיות. אבל כשהדברים קורים מעבר לקו, הם מתפתים לפרסם טענות מופרכות, שביסוסן המדעי מוטל בספק, ולא שואלים שאלות.

לפחות ארבע כתבות פורסמו על הקמע הזה בשבועיים האחרונים, ב-ynet, "מקור ראשון", ערוץ 7 ו"ישראל היום". כולן הוכתרו בכותרות שתיארו את הממצא כתגלית מרגשת, עדות נוספת לזיהוי האתר בהר עיבל כ"מזבח יהושע". כל הכתבות סיפרו על התכונה העיקרית של הקמע שמוכיחה כביכול שהתקיים באתר פולחן יהודי: על אחד מצדדיו חרוט ראש פר, שמציין, לפי הידיעות, את האות א' בכתב עברי קדום.

הדמיון בין הידיעות לא מפתיע, כי מלבד הכותרות וכותרות המשנה, הן הועתקו כמעט מילה במילה מהודעה לעיתונות של דוברות המועצה האזורית שומרון. בדיקה זריזה של ההודעה היתה מאפשרת לעיתונאים להפריד בין העובדות המדעיות ובין המסרים הפוליטיים והאידיאולוגיים, ולהציל אותם מטעויות מביכות.

האם הסימן שמצויר על הקמע הוא בכלל "כתב עברי קדום"? המחקר הארכיאולוגי חולק על מסקנה זו. מרבית צורות הכתב שהתפתחו באלף השני לפנה"ס באזור זה - וביניהן העברית - התפתחו מכתב המכונה כתב פרוטו-כנעני, ששימש את העמים שחיו בכנען באותה עת. בכתב זה האות א' אכן צוירה כראש פר. דווקא בכתב העברי הקדום צוירה האות א' באופן סכמטי יותר. כלל לא ברור אפוא שראש הפר מאפשר לקשור את הקמע לפעילות דתית של שבטי ישראל, ולמען האמת הסבירות לכך נמוכה.

העובדה שעל צדו השני של הקמע מופיעה חריטה של פרח הלוטוס מגבירה את הספקות בדבר זיהויו היהודי. לוטוס היה פרח בעל חשיבות סמלית ודתית דווקא בעולם המצרי

זאת ועוד, העובדה שעל צדו השני של הקמע מופיעה חריטה של פרח הלוטוס מגבירה את הספקות באשר למסקנה החד-משמעית של מנסחי ההודעה לעיתונות. לוטוס היה פרח בעל חשיבות סמלית ודתית דווקא בעולם המצרי.

מלבד העובדה שאין על הקמע סמלים יהודיים מובהקים, כל הכתבות מספרות לנו, בעקבות ההודעה לעיתונות, שהקמיע נמצא בתוך עפר שהוצא מהאתר לפני יותר משלושים שנה. נשאלת השאלה: האם אפשר ללמוד על אופיו של אתר שלם מתוך פריט בודד שהתגלה בנסיבות בעייתיות כאלה?

בשנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב כיצד פוגעים שודדי העתיקות בארכיאולוגיה. הנזק המרכזי שגורמים השודדים נובע מניתוק הממצאים מהאתר המקורי, דבר שמונע מהארכיאולוגים ללמוד מתוכם על השכבה שבה הם נמצאו. אבל זה למעשה מה שעשו אותם חוקרים אשר, לפי ההודעה, גילו את הקמע בערימות עפר שהוצאו מהר עיבל בשנות ה-80 ונשמרו "במקום בטוח".

מי מבטיח לנו שבמשך שלושים שנה ערמות עפר אלו לא הופרעו? ומדוע הוחלט רק כעת לבדוק אותן? מי שלא רוצה להטיל ספק, לא שואל שאלות כאלה. ההודעה לעיתונות אומרת על כך כדלקמן: "לאחר שנים ארוכות, פותחו האמצעים המתאימים לניפוי העפר". אנחנו משוכנעים שהמסננת הגיעה לאזורנו כבר לפני שלושים שנה.

הקו הירוק הדק

כדי להבין מה גורם לכלי התקשורת ליפול בפחים כאלה, צריך לומר כמה מילים על נסיבות הסיקור של הארכיאולוגיה משני צדי הקו הירוק.

אף שהארכיאולוגים ממעטים לעסוק במה שקורה "כאן ועכשיו", אייטמים בנושאי ארכיאולוגיה מופיעים כמעט בכל שבוע בעיתונים ובאתרי החדשות. בגבולות ישראל, היוזמה לפרסומים באה בדרך כלל מרשות העתיקות ומהאוניברסיטאות. הסיקור לרוב אינו מעמיק וסובל מהטיות לאומיות, אבל מאחר שהוא מבוסס על הודעות של גופים שעוסקים בארכיאולוגיה באופן מקצועי, כלי התקשורת לפחות מנסים להציג את הממצאים בשפה מקצועית.

יתר על כן, כשהמחקרים נוגעים ב"סלע קיומנו", כשהם מערערים או מאששים אמיתות שלמדנו בשיעורי התנ"ך והמורשת כגון מציאותה ההיסטורית של ממלכת דוד ושלמה - הסיקור נוטה להעמיק יותר. הוא חושף בפני הציבור הישראלי עולם אקדמי תוסס שבו מוצגות פרשנויות שונות לממצאים, ומשקף בפניו את הדיאלוג המתקיים בקהילה הארכיאולוגית.

ויכוחים מקצועיים, כגון המחלוקת בין פרופ' ישראל פינקלשטיין ופרופ' יוסי גורפינקל, מספקים דרמה, מתח וטוויסטים בעלילה. הם מאפשרים לכתבים להרטיב את הסוגיות האקדמיות היבשות, ולהגיש לקוראים כתבות מגזין מעמיקות שמציגות תיאוריות מתחרות ופורשות את טענות שני הצדדים. אמנם, הסיקור נוטה להתעלם מתקופות לא-יהודיות בהיסטוריה המקומית, אבל כאשר התקשורת בוחרת לעסוק בארכיאולוגיה ברצינות, היא מפגינה כבוד לנושא והבנה שארכיאולוגיה היא בעיקרה שדה מחקר פרשני.

יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, במסיבת עיתונאים של מועצת ישע, 6.1.2022 (צילום: יונתן זינדל)

כמו דברים רבים אחרים, גם זה מפסיק כשחוצים את קו הירוק. סיקור הארכיאולוגיה בגדה המערבית רדוד במקרה הטוב, ורדוד, מגמתי ופוליטי במקרה הרווח. אפשר שהסיבה היא שמשני צידי הקו פועלות מערכות חוקים שונות, שמשליכות גם על אופן המחקר. בעוד שבתוך ישראל נעשות החפירות בידי האוניברסיטאות ורשות העתיקות, שמעוניינות להפיץ ידע ולעורר שיח ציבורי, האחראי העיקרי לחפירות מעבר לקו הירוק הוא קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי.

לפי החוק הבינלאומי, כל חפירה בגדה המערבית אסורה אלא אם כן היא נועדה לשרת את צורכי האוכלוסייה הכבושה, למשל לאפשר בניית תשתיות. לפחות להלכה, זו גם מטרת פעילותו של קמ"ט ארכיאולוגיה. בשל המגבלה הזו נמנעים ארכיאולוגים רבים מביצוע חפירות מעבר לקו הירוק. אל הריק נכנסים גופים שהקימו המתנחלים, שמנצלים את הארכיאולוגיה למימוש מטרות פוליטיות - בין השאר באמצעות ההודעות שהם שולחים לעיתונאים.

עוד סיבה להבדלים בסיקור משני עברי הקו הוא שהכתבים אינם אותם כתבים. בתוך הקו הירוק נתון סיקור הארכיאולוגיה בידי כתבי מדע, כתבי מגזין, ולעיתים נדירות אפילו כתבי ארכיאולוגיה. מעבר לו, המסקרים הם בדרך כלל כתבי השטחים, שהארכיאולוגיה אינה תחום מומחיותם. את כתבות העומק מחליפות כתבות חדשותיות, והתחקיר - אם נעשה - מתמקד בהווה הפוליטי ולא בתיאוריות הארכיאולוגיות.

קרדום לחפור בו

לפעמים נראה שהידיעות המגיעות אלינו מהגדה המערבית גובלות בפרודיה. כזו היא הידיעה על ה"קמע העברי העתיק מהמזבח בשומרון". שימו לב שהמסננת ששימשה כביכול לחשוף את הקמע בעפר מופיעה גם בתמונה שצורפה לידיעה, שבה ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, בוחן את הממצא. אולי כאן נמצא פתרון השאלה שהעלינו: מדוע רק עכשיו הוחלט לנפות את העפר שהוצא מהר עיבל לפני שלושים שנה?

נדמה לנו שהתשובה טמונה לא בין קירות המזבח, ולא בין הממצאים שהוצאו מעפר החפירה, אלא בכך שההודעה על שריד ארכיאולוגי הופצה לעיתונאים בידי גוף פוליטי כמו המועצה האזורית שומרון, ולא מוסד ארכיאולוגי מקצועי.

חוקרים רבים חולקים היום על זיהוי האתר עם מזבח יהושע, אבל ההודעה לעיתונות לא מצטטת אותם אלא רק מספרת שפעם, בעבר, "היתה אסכולה של ארכיאולוגים מכחישי המקרא" שהטילו ספק בזיהוי

החוקר היחיד המצוטט בכתבות, צבי קניגסברג, סייע בשעתו לפרופ' אדם זרטל בחפירת האתר בהר עיבל. מאז הוא מקדיש את עיקר מרצו לקידום התפיסה המזהה את האתר כמזבח יהושע. חוקרים רבים חולקים היום על פרשנותם של זרטל וקניגסברג, אבל ההודעה לעיתונות לא מצטטת את עמדתם. היא מספרת רק שפעם, בעבר, "היתה אסכולה של ארכיאולוגים מכחישי המקרא" שהטילו ספק בזיהוי. נראה שאף אחד מהעיתונאים שפרסמו את הידיעה לא טרח לבדוק את הדברים בעצמו.

אגב, גוף חדשות נוסף שהדהד את הידיעה על הקמע ה"עברי" היה אתר לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ). מתברר שגם לעורכי האתר לא הגיעו עדיין כלי הסינון החדשניים שהשיג קניגסברג. מה גרם למוסד המופקד על תיאום התקשורת בין ממשלת ישראל לעיתונות הזרה לפרסם דווקא סיפור מפוקפק שמציג ארכיאולוגיה גרועה?

למרבה המזל, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, הדיווח שעלה לאוויר באתר לע"מ לא תורגם לאנגלית. הידיעה הבלתי ביקורתית על הקמע העברי הקדום נגישה, לעת עתה לפחות, רק בכתב עברי מודרני.

אורי ארליך הוא הדובר ורכז הניו-מדיה של ארגון עמק שווה, העוסק בין השאר בשמירה על אתרי עתיקות כנכס ציבורי השייך לכל הקהילות והעמים. ד"ר חמי שיף הוא חוקר בארגון