התקשורת מתנמנמת
אלמלא התעקש השופט המחוזי משה דרורי להציג את מועמדותו לעליון; אלמלא התעקש לשלוח לנשיאה ביניש מבחר מפסקי הדין שלו וניסה שוב ושוב להתקבל אצלה לפגישה; אלמלא נדחה על-ידיה בנימוק שרשימת המועמדים לעליון סגורה; אלמלא התחלפה הממשלה ועימה שוּנה מבנה והרכב הוועדה למינוי שופטים; אלמלא תוגבר גוש הימין בוועדה וכלל, לצד השר החדש גלעד ארדן, גם את הח"כים דוד רותם (ישראל-ביתנו) ואורי אריאל (האיחוד-הלאומי); אלמלא ביקש גוש הימין בוועדה לבסס רשימה לעומתית של מועמדים, דתיים השופטים ברוח המשפט היהודי; אלמלא צורף דרורי לרשימה המחודשת בהמלצתו של אורי אריאל, שהכיר מקרוב את פסיקתו בעניין נועם פדרמן – לא היה עו"ד איל רוזובסקי מתעורר לפעולה ומציף את העיתונות מחדש בפסק הדין השערורייתי של דרורי בתיק "מדינת ישראל נגד 'פלוני'" (או כפי שיכונה בתקשורת "האברך הדורס"), ולא היתה נחשפת היצירה המונומנטלית (323 עמודים, 74,648 מלות פלפול מלומד) שתכליתה למנוע הרשעת בחור שדרס את שומרת החניון שניסתה למנוע ממנו להסתלק במכוניתו בלי לשלם, בנימוק שהלה הגיש את מועמדותו לכהונת דיין.
מי שעילעל בפסק הדין, כמו שעשה בוודאי השר ארדן עצמו, לא היה יכול שלא להסיר את תמיכתו מן המועמדות של דרורי לבית-המשפט העליון. התגובה הציבורית החריפה, שגרמה לדרורי למשוך את מועמדותו, היא הישג לכל מי שמאמין בפסיקה שפויה, יעילה ונבונה – הישג של הרגע האחרון ממש.
ועם זאת, השאלה איך זה שהמערכת העיתונאית לא עלתה על התיק הזה מיד עם פרסום פסק הדין בו, ב-8 בספטמבר 2008 (33 חודשים לאחר הגשת כתב האישום), צריכה להטריד.
סיפור פסק הדין הזה פוספס לחלוטין, לא מפני שלא פורסם, אלא דווקא מפני שפורסם ולא עורר כל הד. ב-12 בספטמבר 2008, שלושה ימים לאחר פרסום פסק הדין, הביא נועם שרביט ב"גלובס" את עיקרי הפרשה: "רב דרס קופאית והפקיר אותה, אך לא הורשע כדי לא לפגוע במינויו לדיין [...] בפסק דין בן כ-300 עמודים נמנע השופט משה דרורי מהרשעתו בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה והפקרה לאחר פגיעה".
השופט משה דרורי (צילום: פלאש 90)
הפרסום לא עורר את התקשורת להמשיך לעסוק בנושא. ובכל זאת, נמצא מי שלא נתן לידיעה להיעלם מיד: איל רוזובסקי, עורך-דין ושותף במשרד צלרמאייר-פילוסוף, הפועל בהתנדבות למען הקהילה האתיופית, שלח מאמר תגובה חריף, שפורסם בעמודי הדעות של "מעריב" ב-25 בספטמבר, כשבועיים לאחר פרסום פסק הדין: "תוצאת פסק הדין מקוממת. הנאשם דרס במודע את המאבטחת, המשיך לנסוע כשהיא שרועה על מכסה המנוע, ראה אותה עפה לכביש ונחבלת בראשה וברח בלי להגיש לה עזרה. אדם כזה צריך להיות מורשע בדין. אדם כזה צריך להיענש על עבירתו. אדם כזה לא ראוי להיות דיין".
רוזובסקי הוא יו"ר עמותת טבקה ("עושה צדק" באמהרית), המספקת בין השאר שירותי הכוונה, העצמה וייעוץ משפטי לעולי אתיופיה. בשנת 2003 התלונן רוזובסקי בפני היועץ המשפטי לממשלה נגד פרקליטות מחוז המרכז, שהשתמשה בכתב הגנה נגד תביעת פיצויים של הורים אתיופים שילדם לא התקבל לבית-ספר במשפט "לאתיופים כשירויות לימודית ירודות". הפרקליטה "הצעירה יחסית", שהיתה אחראית לניסוח הפוגע, ננזפה.
רוזובסקי הכיר היטב את פסק הדין שחיבר דרורי והדגיש את האופן שבו כופף השופט בכל דרך את הצדק המתבקש כדי להוציא את הנאשם ללא הרשעה. בין היתר התייחס לדרך המתנשאת שבה תיאר השופט את הנפגעת האתיופית, כמי שיצאה נשכרת מדריסתה היא. "כמה אדנות יש בגישת בית-המשפט", כתב אז רוזובסקי ב"מעריב". "כמה שחצנות יש בגישת בית-המשפט, הסבור כי נכונותו להקשיב למאבטחת שינתה לעַד (ובאופן דרמטי) את חייה. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?".
אבל גם מאמרו של רוזובסקי לא הצליח לעורר בסתיו שעבר עניין – וכלי תקשורת אחרים לא הלכו בעקבותיו. הרי בסך-הכל מדובר בשופט מחוזי עם רקורד של פסקי דין מוזרים.
התקשורת ניעורה
שמו של דרורי חזר לתודעה הציבורית רק ב-22 ביוני 2009, בעקבות צירוף מועמדותו, יחד עם שני שופטים אחרים ועורך-דין אחד, לכהן בבית-המשפט העליון.
רות סיני היא הראשונה שדיווחה, עם פרסום שמות המועמדים החדשים לעליון, על פסק הדין המשונה של דרורי ב"כלכליסט", תחת הכותרת: "פרשת הקופאית האתיופית, האברך והשופט הרחום", וכותרת המשנה: "שופט המחוזי משה דרורי נמנע מלהרשיע אברך שדרס במודע קופאית בחניון, כדי לא לפגוע בסיכויי הנאשם להתמנות לבית-הדין הרבני. עוד קבע: 'הפרשה היטיבה עם הנפגעת'". רק 158 תגובות הופיעו באתר "כלכליסט" לידיעה, אבל הפעם, על רקע המועמדות לעליון, הידיעה נפוצה ונפלה על קרקע תחוחה.
כך, למשל, הבלוגר נמרוד אבישר (סטודנט לפילוסופיה ותקשורת באוניברסיטה העברית, שנה ד') קרא את סיני ושיגר ל-164 העוקבים אחריו את הטוויט: "הא! משה דרורי פאקינג מועמד לעליון! האיש שבטוח שרמב"ם הוא חלק מספר החוקים מועמד לעליון!". אבישר פירסם בו ביום פוסט חריף בנושא, בבלוג שלו. בין השאר הזכיר את מכתבי ההמלצה של הרב הראשי הספרדי שלמה עמאר – "נו, ההוא שלא שמע מהסלון" – והשר אלי ישי, המבקשים להקל עם הנאשם.
נגה זוראיש, הקופאית שנדרסה (צילום: קובי גדעון)
אבל מי שסייע לפרשה להגיע לראש סדר היום היה נחום ברנע, בטורו במוסף לשבת של "ידיעות" (26.6.09). מתברר כי רוזובסקי הבלתי נלאה הסב את תשומת לבו של ברנע לפרשה, ברנע שמע, השתכנע, הביא את עיקרי דבריו של רוזובסקי והוסיף עליהם את ההקשר הפוליטי: "לאחר ש[אורי] אריאל נבחר הוא התחייב חגיגית שינהג באופן ממלכתי ויימנע מלבחור שופטים על-פי זיקתם הפוליטית. עבר שבוע בקושי, ואריאל, יחד עם רותם וארדן, הגישו רשימה של ארבעה מועמדים לבית-המשפט העליון. הארבעה חובשי כיפות וקרובים לציבור המתנחלים. שלושה מהם גרים ביו"ש. במקרה הרע זאת התחלה של השתלטות פוליטית על העליון. במקרה הטוב זוהי פרוטקציה סקטוריאלית", כתב ברנע.
הפעם ניעורה התקשורת כולה להסתער על הפרשה. לנוכח החשיפה המחודשת, חזר בו השר ארדן מתמיכתו בדרורי, דרורי הסיר את מועמדותו, ובעליון החלו לדון בערעור הפרקליטות בתיק. אגב, לא "גלובס" ולא "מעריב" הזכירו את מעורבותם הקודמת בנושא. האם מתוך מבוכה, או פשוט מפני שהאופן הרפה שבו טיפלו בכך לא הותיר חותם כלשהו במערכות העיתונים ואיש לא זכר את אשר פורסם?
יאיר אטינגר ותומר זרחין הוסיפו ב"הארץ" פרטים (14.7.09) בעניין מליצי היושר. התברר כי כבר כשהובא האברך הדורס להארכת מעצרו, בינואר 2006, קיבל שופט המעצרים התורן מכתב מהרב ראובן אלבז, ראש ישיבת אור-החיים, ששיבח את העציר על הישגיו בלימודים, על תרומתו לחבריו ועל סיועו בארגוני צדקה וחסד. זאת, עוד לפני מכתביהם של הרב הראשי לישראל שלמה עמאר ויו"ר ש"ס השר אלי ישי. בשנים האחרונות מקיים הרב עמאר שיעור תורה קבוע בהיכל-שלמה בירושלים, המיועד למשפטנים בכירים. אטינגר וזרחין מציינים כי בין המשתתפים הקבועים בשיעור היה בשנים האחרונות השופט דרורי.
השניים גם מזכירים כי "בזמן שדרורי חתם על פסק הדין בפרשת הדריסה, בספטמבר 2008, הוא לא ידע שכמה מאות מטרים מהאולם שלו, בבית-משפט השלום בבירה, מתנהל הליך פלילי אחר נגד אותו האברך, באשמת גניבה". מתברר כי האברך נתפס באוגוסט 2005 גונב עגלת מצרכים בשווי 612 שקל מסופרמרקט בירושלים. רק בערעור בפרשת הדריסה הוצג לראשונה כתב האישום בעניין הגניבה.
כמה תמיהות, ובקשה לעתיד
כיוון שכתבים לענייני משפט אינם יכולים להשתלט על המספר העצום של המשפטים המתנהלים בתחומם, הם משתמשים בכלי עזר שיסייעו בידם להחליט במה להתמקד. עיון ברשימת המשפטים היומית מציף לפעמים דמות שיש בה עניין ציבורי, ולפעמים יש בנושא עצמו כדי ללכוד תשומת לב. כיוון שהפגיעה הגופנית בקופאית לא היתה חמורה במיוחד, נותר משפט האברך בעל ערך עיתונאי נמוך, וספק אם הנושא היה עולה לוללא הוצגה מועמדותו של דרורי לעליון ועקשנותו של איל רוזובסקי. לעתים קרובות מתודרך הכתב לענייני משפט על-ידי מי מהצדדים – בא כוח או נציגי גורם לוביסטי. במקרה הזה לא היה גורם מתדרך, לא הפרקליטות ולא בא כוחו של האברך; במקרה זה הועילו דווקא קשריה הטובים של מי שהיתה במשך שנים כתבת "הארץ" לעניינים חברתיים, רות סיני, עם גופים כמו עמותת טבקה, שגרמו לה לבחור להתייחס לנושא ב"כלכליסט".
כמה אפיונים ייחודיים הוסיפו עניין לתיק, ובראשם העובדה שפסק הדין זכה לתשומת לב בלתי שגרתית מצד השופט המחוזי. השופט דרורי ידוע ככותב פסקי דין כבדים – ומעטים – אבל פסיקת ההגות שחיבר, בהיקף של עבודת דוקטורט, היא חריגה. ייתכן שאילו היה שופט עצל מטפל בתיק, מגיע לפסיקה דומה ומנמקה על פני עמודים אחדים, היה הדבר נתפס כרשלנות שמקורה בלחץ עבודה. אבל דרורי התחפר כה עמוק בהיבט העקרוני, עד שממש הזמין את הביקורת שתכה בראשו, וזו איחרה, אך לבסוף הגיעה.
נקודה נוספת היא מעורבות הדרגים הפוליטיים – הן בוועדה למינוי שופטים, שבחירת מועמדיה מציבה שתי אג'נדות זו מול זו, והן במעורבות אישים כאלי ישי והרב עמאר, שהנאשם הוא "משלהם". דרורי כבר סימן עצמו כשופט פרובוקטיבי כאשר דחה בנובמבר 2008 את ערעור המדינה, שביקשה שלא לאפשר לנועם פדרמן להתגורר בחוותו ביו"ש בגלל האירועים האלימים שבהם היה מעורב, תוך שהוא מדמה את המקרה למקבילה מטפורית ליקום שבין סדום ועמורה ובין מחנות ההסגר שהקימו האמריקאים לאזרחיהם היפנים במלחמת העולם השנייה.
אפשר להניח שבפסיקתו זו כבש דרורי את לבו של אורי אריאל (כדי לראות עד כמה פוליטית היא בחירתו של דרורי אפשר לעיין ב"תחקיר" המתפרסם ב"ארץ ישראל שלנו", אתר "המטה העולמי להצלת העם והארץ", שכותרתו: "כיצד הפך דרורי, חובש כיפה ושופט שנמנע מהנוהַג להחמיר עם אנשי ימין, משופט מוערך בקרב גורמי מקצוע לשק החבטות של עיתונאים שמאלנים". ברשימת הפעילים והתומכים באתר מוזכר מי אם לא ח"כ אורי אריאל).
את הפספוס בזיהוי הפרשה אפשר לזקוף במידת מה גם לחובתם של הכתבים לענייני מפלגות. בגלל הדרגים הגבוהים שהיו מעורבים בו, ניתן היה לצפות שהפרשה תצוץ על מסכי הרדאר של כתב הבקי בנעשה בש"ס או ברבנות.
ויש תמיהה שמעורר צו איסור הפרסום. ניתן היה לצפות כי סקרנותו של כתב תתעורר למקרא זיהוי הנאשם כ"פלוני". מי שידו קלה בנימוקיו לבקשת חיסיון מעורר בדרך כלל את יצר הציד של העיתונאים: לפתוח את מה שסגור, לתהות לפשר החיסיון. אלא שגם העובדה הזו לא עוררה איש.
בעיון בפסק הדין קל לגלות את מטרתה – השערורייתית – של ההחלטה למנוע פרסום: "מטרת אי-ההרשעה הינה, בין היתר, לאפשר לנאשם להציג מועמדותו כדיין בבית-הדין הרבני, ולצורך כך מן הראוי כי פסק זה יפורסם כאשר שמו של הנאשם אינו מפורסם (וכך אורה בסיום פסק דיני)", כתב דרורי בפסיקתו (עמ' 208, סעיף 330). קביעה זו מזמינה בדיקה מקיפה, נוסף לבדיקה שראוי שכל עיתון יערוך לפסיקותיו של מועמד לשפיטה בהרכב בכיר. בחברה פתוחה, לא רק הוועדה למינוי שופטים צריכה לאשר מועמד, אלא גם העיתונות ובאמצעותה הציבור כולו.
שלא כמנהגם, העיתונים לא מיהרו לדרוש צווים להסרת איסור הפרסום, והיו להם טיעונים חזקים לכך: הם הסתפקו בהמתנה לתוצאות הערעור, שעימן, במקרה של הפיכת פסק הדין, היתה מתבטלת החלטה זו. בינתיים ניצלו את הזמן שנותר כדי להרחיב את ידיעותיהם על גיבורי הפרשה.
"האמת היא שבתחום המשפט אין דבר יותר פוליטי מדעותיו של השופט דרורי", כתב ברנע בטורו שבוע לאחר מכן (3.7.09)." ייתכן שיש לדעות כמו שלו מקום בבית-המשפט העליון, ולו בתור קוריוז, אבל במחוזי, כשהוא יושב לבד לפסוק בגורלם של בני-אדם, הן מהוות בעיה של ממש. דרורי יכול להיות חבר-כנסת, עורך-דין, דיין רבני או פרופסור. משהו דפוק בשיטה שהופכת אדם כמוהו לשופט".
ברנע ערך, לדבריו, בירור שטחי עם מאיר שטרית, שהיה שר המשפטים וראש הוועדה למינוי שופטים, בשנת 2001, כשאושרה מועמדותו של דרורי לבית-המשפט המחוזי. שטרית אומר שבמקרה שלו לא היתה עסקה: "למיטב זכרונו, כולם בירכו על המינוי".
זאת צריכה להיות עכשיו המשימה של תחקירני העיתונות: לבדוק את תהליך בחירת המועמדים והדיון עליהם בוועדה ההיא. האם טעו חבריה בשיפוטם עד כדי כך, או שמא בחשה יד פוליטית גם שם?