במבט ראשון קשה למצוא קשר בין הדמוקרטיה של כיכר העיר ביוון העתיקה, בדמות חבורת גברים נשואי פנים בגלימות לבנות, המנהלים דיונים פילוסופיים על העיר והמדינה, ובין ההמולה התקשורתית חובקת העולם של עידן האינטרנט בפתח המאה ה-21. ובכל זאת יש מי שמשוכנע כי יש קשר הדוק בין השניים, וכי לצד שלל מונחי האינטרנט, אי-מייל (דואר אלקטרוני, או בקיצור העברי המעודכן דואל), אי-קומרס (מסחר אלקטרוני) וכו' אפשר לדבר כמעט באותה נשימה גם על אי-דימוקרסי – דמוקרטיה אלקטרונית, מונח חדש יחסית בעולם הווירטואלי.
קברניטי הבי.בי.סי, חברת השידור הציבורי בבריטניה, יחד עם חוקרים מן האקדמיה בתחומי מדע המדינה והתקשורת, כמו גם מומחי טכנולוגיה, מעלים את הסברה כי יש קשר הדוק בין הרעיונות הקדומים של הדמוקרטיה נוסח יוון ובין האינטרנט. שיתוף פעולה בין גורמים אלה הוליד את אתר האינטרנט BBC Talking Point, שהוא חלק מן האתר הנרחב של הבי.בי.סי, אחד הגדולים שבין האתרים באירופה.
הבי.בי.סי לא הסתפק בהקמת אתר תקשורת רגיל באינטרנט, כפי שעושים מאז אמצע שנות התשעים מרבית ארגוני התקשורת הגדולים בעולם. מתכנני האתר הבריטי ביקשו לשים דגש מיוחד על הקשר הדו-סטרי בין האתר ובין צרכני התקשורת: הגולשים לא רק מקבלים מידע, אלא גם מוזמנים לספק אותו. הם מוזמנים להביע את דעתם בכל נושא ולהעלות נושאים על סדר-היום. לצד הבי.בי.סי יש עוד שורה של אתרי תקשורת גדולים, כדוגמת זה של רשת הטלוויזיה האמריקאית בכבלים סי.אן.אן, המבקשים לנצל את היכולת לקיים קשר הדדי, אינטראקטיבי בין האתר לגולשים.
איור: אורית עריף
האם יש קשר בין הדרך שבה מיישמים באתר הבי.בי.סי ובאתרים אחרים את טכנולוגיות התקשורת החדישות ובין הרעיונות הקלאסיים של הדמוקרטיה? חלוציו של המדיום החדש טוענים בהחלטיות שאכן קיים קשר הדוק בין השניים.
בבסיסה של הדמוקרטיה המודרנית, הם מסבירים, עומדים היחסים המורכבים בין הציבור, המצביע ובוחר את נציגיו, ובין הנציגים או המייצגים – שהם האליטה השלטת. מידת הצלחתם או כשלונם של יחסים אלה תלויה בקיום זרימה הדדית מתמדת של מידע: המייצגים הנבחרים חייבים לדעת מה חושבים האזרחים, מה מעסיק ומטריד אותם, כדי שיוכלו לענות על צורכי הציבור; האזרחים, מצדם, זקוקים למידע על מעשיהם של הנבחרים ועל הדרך שבה פעולות הנבחרים משפיעות על חיי הציבור.
זרימה סדירה מעין זו של מידע אפשרית רק בתנאים שבהם קיימים ערוצי תקשורת דו-סטריים בין נבחרים לבוחרים, בין מייצגים למיוצגים. אמצעי התקשורת המסורתיים מתאפיינים בעיקרם בקשר חד-סטרי בין האליטה השלטת ובין ציבור הבוחרים. סדר-היום הפוליטי נקבע במידה רבה על-ידי קבוצה קטנה ומצומצמת, המורכבת מפוליטיקאים ועיתונאים, שיש ביניהם תלות הדדית.
התפתחותן המהירה של טכנולוגיות המחשב השפיעה לא מעט על המערכת הפוליטית בעולם המערבי. כבר בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים החלו מפלגות וגופים פוליטיים שונים להשתמש במאגרי מידע ממוחשבים, בין היתר כדי לדלות מידע דמוגרפי על ציבור הבוחרים, לאתר מצביעים נאמנים, "קולות צפים" וכדומה. אך זו היתה רק ההתחלה.
בעשור האחרון של המאה העשרים נכנס לתמונה גורם חדש – האינטרנט. סטיבן קולמן, חוקר באוניברסיטת לונדון ויועץ לבית-הנבחרים הבריטי ולבי.בי.סי בנושא הדמוקרטיה האלקטרונית, סבור שחשיבותו של האינטרנט לפוליטיקה של שנות התשעים דומה לזו של הטלוויזיה בשנות השישים.
קולמן מדגיש כי האינטרנט, בהיותו אמצעי אינטראקטיבי המאפשר קבלת מידע והעברתו ללא צורך במיומנויות מיוחדות ובמשאבים כלכליים גדולים, יכול להשפיע הרבה יותר מהעיתונות המסורתית, הכתובה והאלקטרונית, על הדמוקרטיזציה של התהליכים הפוליטיים. האינטרנט מאפשר לאזרחים לקבל מידע על-פי בחירתם ולהגיב למידע המתקבל ללא הגבלת זמן וללא תלות במקום. בכך מתאפשר קיומו של מרחב ציבורי, שעד לכניסת האינטרנט התקיים בתיאוריה בלבד.
החוקר הבריטי שותף לתקוותם של חלוצי המדיום החדש, הסבורים שהטכנולוגיה הממוחשבת תפיח חיים חדשים בעקרונות הדמוקרטיה המוקדמים. הוא מזהיר, עם זאת, כי הטכנולוגיה עצמה איננה יכולה לשמש תחליף למהות, וכי מימוש התחזיות האופטימיות מותנה בקיומם של לפחות שני גורמים חשובים.
הראשון הוא עקרון הנגישות. לפי שעה רק מיעוטם של אזרחי העולם מחוברים לאינטרנט. משמעות הדבר היא שהשליטה על המידע, גם ברשת החדישה, נמצאת כפי שהיה בעבר בידי מיעוט, זה המסוגל לרכוש מחשב ומיומן דיו כדי לעשות בו שימוש. במצב הדברים הנוכחי רוב הצרכנים עדיין נשארים פסיבים: הם מקבלים אמנם מידע, אך אינם מסוגלים לשלוט על תוכנו.
הגורם השני קשור לאנרכיה המאפיינת את אוטוסטרדת המידע. המדיום החדש, בניגוד למדיה המסורתיים, מתאפיין בהעדר שליטה ופיקוח. בשנים האחרונות נוצר הרושם שהמצב עשוי להשתנות. מהתבוננות בהיסטוריה של אמצעי התקשורת ניתן להצביע על מגמה שבה כל מדיום חדש שואל מאפיינים ומבנים מאלה שקדמו לו: בעיתונים הראשונים פורסמו בעיקר נאומים שנישאו בכינוסים פוליטיים, שידוריהם הראשונים של הרדיו ושל הטלוויזיה דמו מאוד למגזינים מודפסים ולהצגות תיאטרון. היום אתרי החדשות הפופולריים ביותר הם אלו הנראים ומתפקדים כמו עיתונים, תחנות רדיו ורשתות טלוויזיה. במקביל יש אתרים המספקים חדשות בנושאים פוליטיים, כדוגמת האתר של הבי.בי.סי, ומנוהלים על-ידי גופי שידור גדולים ומערכות עיתונים מבוססות. במקרים רבים משמשים אתרים אלה גם "פחי זבל וירטואליים", שאליהם נזרקים חומרים שברוב המקרים אינם ראויים לשידור או להדפסה.
בתנאים הקיימים נשאלת השאלה, אם תרומתו של המדיום החדש לשיח הפוליטי-דמוקרטי אכן גדול כל-כך כפי שצפו קולמן וחוקרים אחרים. מהתבוננות במתפרסם באתר החדש של הבי.בי.סי מתחזקת התחושה שהתשובה לשאלה זו אינה חד-משמעית. האתר אמנם מזמין את הגולש להעלות נושאים לסדר-היום ולהגיב על המידע המפורסם, אך ההודעות המגיעות מן הציבור ממוינות בקפידה – על-ידי אותה קבוצת עיתונאים מסורתית, האחראית גם על שידורי הרדיו והטלוויזיה של הרשת. כך, למשל, הודעות או תגובות המנוסחות בשפה גסה או מעליבה נמחקות מהרשת ואינן מתפרסמות באתר. אך תהליך הסינון איננו מתמקד רק בסגנון, אלא גם בתכנים. לא כל מה שמבקשים האזרחים לומר זוכה להפצה: מסרים הנתפסים כבעלי אופי גזעני או נחשדים ככאלה נמחקים מיד.
המצב באתרים האינטראקטיביים האחרים, כמו למשל באתר של סי.אן.אן, אינו שונה בהרבה. טכנולוגיה אינטראקטיבית מאפשרת אמנם לקיים דו-שיח פוליטי רב-צדדי, אך אינה מייצרת אותו. שיח דמוקרטי כזה מתקיים כחלק מתרבות פוליטית. המדיום החדש אמנם מציע מרחב ציבורי וירטואלי הנחוץ ומתאים לקיומו של שיח כזה, אבל בניגוד לתוכנות המאפשרות את המדיום החדש, תרבות אינה ניתנת לרכישה.
וכך, מהתבוננות בנעשה בענף בשנה הראשונה של האלף השלישי נוצר הרושם שהמדיום החדש אינו שונה בהרבה מהישן: אתרי החדשות הפופולריים יותר הם אלו המנוהלים על-ידי גופי תקשורת ותיקים, רובם אינם אינטראקטיביים, והבודדים שכן עונים על הגדרה זו מציגים אך ורק מידע שעובד וסונן בידי קבוצת עיתונאים מצומצמת.
נכון לעכשיו ניתן להעריך שאם לא תשתנה מגמה זו, יהיה אמצעי התקשורת החדש, למרות התקוות הרבות שתלו בו, דומה לישנים: תקשורת להמונים ולא תקשורת המונים.
תמר אשורי כותבת את הדוקטורט שלה ב-London School of Economics
גיליון 26, מאי 2000