קריית-ים רוצה להיות קופנהגן הישראלית. לא שהתגלתה בה בתולת ים מחוץ למדפי חנויות הצעצועים, אבל פרס של מיליונים כבר הוקצה למי שימצא אחת. מתברר כי ראש העירייה, שמואל סיסו, שהציע את הפרס כבדיחה, החל להאמין לעצמו והוא כבר מגבש חזון עירוני, מה יעשה בכספי הפרס אם יזכה בו ואיך יהפוך את "חוף הבתולה", כפי שייקרא (אם החרדים לא יעשו בעיות), למרכז בילוי, "כדי לשמר את האגדה כאחד מסמליה של העיר" ("מעריב", אתמול).
אגדת בתולת הים המקומית היא בת יממה בערך. מישהו, אולי יחצן ויראלי, נשבע שראה בתולת ים, ובעקבותיו נשבעים עוד עשרות. זהו. להנס כריסטיאן אנדרסן נדרשו 700 שנה של רצף תרבותי כדי לכתוב את "בת הים הקטנה", ורק 38 שנה לאחר מותו, כשספרי האגדות שחיבר היו לאבן יסוד בתרבות המערב, הוצב הפסל הצנוע של הדמות החביבה בנמל קופנהגן והיה לאייקון של עירו.
עכשיו גם עיריית קריית-ים זקוקה לסמל עירוני חדש, וכיוון שהכל אפשרי, אין סיבה שאת הפרבר שליד בתי-הזיקוק לא תקשט עוד בת ים קטנה ותשדרג את הסביבה, ממש כמו שפסלו המוזהב של אלביס משדרג את תחנת הדלק של נווה-אילן, מי זוכר למה.
סקופר, אבל לא ממש מפותח
אם הבלוגר עומרי חיון ייגש לדלפק ויזמין בירה, עדיין יבקשו ממנו להציג תעודת זהות. אולי זה מה שעושה אותו רגיש לשאלת גילו המדויק של הזמר עומר אדם (ששיקר כדי להסתיר את העובדה שהוא בן פחות מ-16, הגיל המינימלי הנדרש ממתמודד ב"כוכב נולד"). מי כמו נער מתבגר מבין משהו בנסיונות לזייף את הגיל כלפי מעלה? ולמה להתפלא על שבפרויקט "כתב נולד" הוא עלה לשלב הבא? הרי מדובר בכתב נוער שכותב על נוער, למען נוער.
למרות הבדלי הגיל הקטנים שביניהם, הבלוגר החושף הוא בן דורו של הזמר הנחשף, העושה איתו אותו מסלול, במגמה המקבילה. עומרי ועומר הם שני צעירים שרוצים לקצר דרך ולהתפרסם מה שיותר מהר. ככה זה, איפה שיש כוכב, יש כתב – לפעמים מפרגן, לפעמים קוטל – ושניהם כמהים לאהבת ההמונים ותלויים זה בזה לא פחות מראש הממשלה ובעל הטור הבכיר. אלה ואלה חייבים לפרסם ולהתפרסם.
עומרי ועומר לא עיצבו כך את העולם. העולם הזה עוצב למענם, והם רק משחקים על המתקנים שכבר קיימים בו. אלפי בני נוער מתרוצצים בגן המשחקים הזה, מקשקשים מהרהורי לבם. מעטים מהם מנסים לנצל את ההזדמנות שנותנת להם הרשת לקפיצת דרך.
פסל בתולת הים הקטנה בקופנהגן. לחצו להגדלה (צילום: Marrion Zetta, רשיון cc)
עומרי חיון קפץ. יש בו רעב, יש לו שאיפה, הוא נער חרוץ שצבר כמה שנות ניסיון בבלוגרייה ואפילו פיתח טכניקת איסוף יעילה. הוא נודניק. מסתובב בשטח, באתרי צילומים, נטפל לכל מי שרק אפשר. יש לו, כנראה, הכישרון להיראות לא מזיק, כזה שבא לך לעשות לו טובה, לתת לו משהו. הוא יודע להתקרב, לגרום לבני שיחו להרגיש נוח, לגרום להם לפרוף כפתור בשריון שהם עוטים על עצמם – ואז לעקוץ. יש כמה עיתונאים חשובים שזו בדיוק ההתנהלות שהביאה אותם עד הלום.
התשתית הנפשית והאינטלקטואלית של הזמרים בני העשרה וכתבי הנוער שרודפים אחריהם היא כבר עניין אחר. הם מייצגים את הכמיהה להתפרסם בצורתה הגולמית, נטולת עכבות, קצרת רוח, ללא כל עידון או ציפוי. הם שרים לא חשוב מה או כותבים לא חשוב על מה. "הטוקבקים שמקללים אותי זה לא כיף גדול", אומר עומרי על מעריציו המאוכזבים של עומר בראיון ל"ידיעות אחרונות" (9.8.09), "אבל זה מוזר לי, כי הם לא מכירים אותי, ומה נותן להם את הזכות לכתוב עלי כאלה דברים?". סקופר, אבל לא ממש מפותח.
במקרה הטוב "מריו ארמנדו לבנדיירה הישראלי"
דבריו של עומרי מזכירים את מופע הווידיאו הנעלב של בלוגר הרכילות האמריקאי פרז הילטון, לאחר שהותקף פיזית בטורונטו וגילה שגם לו יש קווים אדומים: "אני אוהב לכתוב על הדרמה בחיים של אחרים; אני לא רוצה דרמה בחיים שלי", אמר הילטון, שדווקא נהנה להשתמש במלים שהורגות, בעוד שמכות הן בעיניו חציית קו אדום.
אבל בלוגר כמו הילטון, שהמוטו שלו הוא I've built my brand on being a bitch, לא באמת מתכוון לעורר רחמים, והמונולוג הבכייני בן 12 הדקות שנתן בבלוג הווידיאו שלו, שבו צפו יותר ממיליון גולשים, הוא חלק מהצגה גדולה של חדשות הסלבס שהוא מריץ (עם שני עוזרים בלבד) מאז 2004. תעשייה מתוחכמת של מידע פולשני בנימה יצירתית, ארסית, משעשעת ומסוגננת.
עומרי הקטן שלנו רחוק מלהיות "פרז הילטון הישראלי" כפי שבתולת הים של קריית-ים רחוקה מזו של אנדרסן. הכותרת שנתן "מעריב" לראיון עם עומרי חיון מבטאת משאלת לב ולא מציאות.
ראיון עם הבלוגר עומרי חיון ב"ידיעות אחרונות" (למעלה) וב"מעריב"
בלי לזלזל במהומה שחולל (סקופ אחד שפגע במטרה וסקופ שני שהתפוצץ בפניו), עכשיו, כשהריח לא רק את ניחוח התהילה אלא גם את צריבת הכישלון, ייאלץ עומרי חיון לזנוח את התמימות הילדותית שהביאה אותו עד הלום, להכיר במפת הכוחות ולתמרן מולה.
עד עכשיו לא היה מדובר ביותר מכתב נסער שניצל את אלמוניותו כדי להביא כמה סיפורים מן הסצינה. עד עכשיו עומרי חיון הוא במקרה הטוב "מריו ארמנדו לבנדיירה הישראלי" – מה שהיה פרז הילטון לפני שהפך עצמו למותג. בינתיים לא נראה שחיון מסוגל לברוא את עצמו ככוכב רב-תחומי חדש. הוא נראה ונשמע ככל נער טרום-גיוס; בסיסי, עילג, נטול סגנון – והוא אפילו לא שינה את שמו.
אבל העיתונות המודפסת מבוהלת כנראה במידה כזו, שהיא מוכנה להכריז על כל כוכב לרגע כעל "פרז הילטון הישראלי". ועדיין, למרות אובדן הביטחון העצמי שלה, היא זו שמכתירה את גיבורי הרשת אחרי שעשו מעשה שנגע בעולם "האמיתי".
"רוצים תהילה? ובכן, לתהילה יש מחיר, וזה המקום שבו תתחילו לשלם – בזיעה", אמרה בשנות השמונים דבי אלן, שגילמה את המורה האגדית בבית-הספר לריקוד ב"תהילה". היום, בטעות, נוצר רושם שאפשר לקבל תהילה באשראי ולסלק את החוב בתשלומים. אבל ברוב המקרים יתברר שהתהילה חמקמקת, ומי שרוצה לנכס אותה לעצמו יצטרך להזיע בכל יום מחדש כדי להצדיק את הציפיות שתולה בו הקהל, המכור לריגושים. קיצורי דרך יש רק על שולחן העבודה.