מופע אחדות יוצא דופן התרחש בכנסת ישראל ביום רביעי האחרון (12.1), בדיון בהצעת חוק בקריאה טרומית שהוגשה על-ידי חברי-הכנסת שרן השכל (תקווה-חדשה) ויבגני סובה (ישראל-ביתנו) בסוף אוקטובר 2021.
ההצעה הצליחה להתבלט כחריגה בנוף המאבקים היומיומי בכנסת. אי של הסכמה. מלבד שני חברי-הכנסת מהקואליציה שהניחו אותה על שולחן הכנסת נוספו עליה כחותמים גם יעקב אשר (יהדות-התורה), גילה גמליאל (ליכוד), יעקב מרגי (ש"ס), צחי הנגבי (ליכוד), קרן ברק (ליכוד), מירב בן-ארי (יש עתיד), עידית סילמן (יו"ר הקואליציה, ימינה) ורות וסרמן-לנדה (כחול-לבן).
אחדות הלבבות נמשכה גם בהצבעה: 32 חברי-כנסת תמכו בהצעה, שהועברה לדיון בוועדת הכלכלה – אף אחד לא התנגד או נמנע. מהליכוד עד הרשימה המשותפת, מש"ס ועד מרצ.
הצעת החוק שאחראית להרמוניה החקיקתית הזו התברכה בשם ארוך – הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון – הארכת תקופות הזיכיון לשידורי רדיו אזורי), התשפ"ב 2021 – אך מדובר בהצעת חוק פשוטה וקצרה למדי. כל כולה באה לתקן סעיף בחוק הרשות השנייה, כך שבסעיף 35(א), העוסק, כפי שניחשתם, בהארכת תקופות הזיכיון לשידורי רדיו אזורי, ייכתב "לארבע תקופות נוספות" במקום "לשלוש תקופות נוספות", והרשות השנייה תוכל להאריך שוב, בפעם הרביעית, את זכיונות תחנות הרדיו האזורי במקום לצאת למכרז כנדרש.
אלי עזור, הבעלים של כמה תחנות רדיו אזורי (צילום: מרים אלסטר)
אגב, הוראות אותו סעיף 35(א) משאירות בידי הרשות שיקול דעת ברור בנוגע להארכת הזיכיון, בלי קשר למספר התקופות המותרות בחוק. לפי אותו סעיף שהצעת החוק רוצה לתקן, הרשות השנייה צריכה להביא בחשבון שיקולים מגוונים (טכנולוגיים, כלכליים ותוכניים) ומחויבת גם לבדוק את עמידת בעל הזיכיון בחובותיו ואת ההפרות שצבר. מכאן ששינוי מלה אחת באותו סעיף כלל לא מבטיח את הארכת הזכיונות. זאת בהינתן, כמובן, שהרשות היא גוף מקצועי ועצמאי. הנחה שמנסחי הצעת החוק אולי לא מניחים אותה.
למה לא רשיונות?
אבל למה כל זה בכלל נחוץ? תחת פיקוח הרשות השנייה נמצאות 17 תחנות רדיו אזורי בשיטת הזכיונות, לעומת רשיונות הנהוגים כיום בשוק הטלוויזיה. מה ההבדל בין זיכיון לרישיון? בתמצית לא ממצה, אפשר להגיד שהזיכיון היא זכות מעין מכרזית הניתנת באופן מוגבל ולתקופה מוגדרת לספק שירות מסוים או להשתמש במשאב ציבורי מוגבל (במקרה הזה, תדרי השידור).
במשטר של רשיונות, לעומת זאת, בדרך כלל מדובר בעמידה בתנאי סף קבועים המאפשרת למבקש לקבל רישיון לביצוע פעולה או לפעול בענף מסוים המפוקח על-ידי נותן הרישיון. תקופות הרישיון גם ארוכות יותר מאלו הזיכיון: 15 שנים לרישיון בטלוויזיה, לעומת ארבע שנים לתקופת זיכיון אחת ברדיו.
מדוע שלא יעבור גם שוק הרדיו לשיטה של רשיונות קבע? אחת הסיבות למשטר הזכיונות היא מצוקת תדרים. עם צמיחתו של רדיו דיגיטלי ושידור מקוון ועם התעצמות שוק הפודקאסטים והאזנה במגוון פלטפורמות שאינן מקלטי רדיו בשידור בזמן אמת, ההצדקה הזאת נחלשת.
בניין גלי-צה"ל (צילום מקורי: פלאש 90)
בנוסף, מבנה שוק הרדיו הנוכחי בישראל, חרף ריבוי השחקנים (לכאורה, ועל כך בהמשך), הוא שוק עקום, בעיקר משום שאין בו תחרות ברמה הארצית. שני הגופים היחידים המפעילים תחנות ארציות בישראל הם גופים ציבוריים: גלי-צה"ל (גל"צ וגלגל"צ) ותאגיד השידור הישראלי (כאן ב', כאן תרבות, רדיו רק"ע, 88FM וכאן ערבית). מעבר לרשיונות יכול להסדיר גם את העיוות הזה.
רעיונות שהשתעשעו בהם לאחרונה שר הביטחון ושר התקשורת בנוגע להפרטת גל"צ לא קודמו, בין השאר בגלל התנגדות עזה של בעלי הזכיונות לרדיו אזורי, שהבינו מה יכולה להיות השפעת מהלך כזה על העסקים שלהם. אותם בעלי זכיונות מעדיפים גם לשמר את המצב הקיים, של זכיונות במקום רשיונות, לדחוק את הקץ ולקבל תקופת זיכיון נוספת, בטיעונים על אובדן הכנסות מתמשך ומשבר כלכלי בריאותי חריף.
את ההסברים האלה בדיוק סיפק באורח פלא מעל דוכן הכנסת יבגני סובה, אחד ממגישי הצעת החוק.
חזית אחידה
"מי שחתום על החוק הזה זה חברי-הכנסת מכל הקשת הפוליטית, מכל מפלגות הבית", פתח סובה את נאומו, "מדובר בחוק שעוסק בעתידו של הרדיו הישראלי, הרדיו האזורי, למעשה, והעתיד שלו, מה שנקרא, לוט בערפל. בשנים האחרונות חלו תמורות מרחיקות לכת בתחום המדיה והפרסום כתוצאה מהאופי הדינמי של שוק התקשורת". סובה הזכיר את כניסתן של פייסבוק וגוגל לתחום הפרסום והמדיה, את זמינותם של תכנים דיגיטליים ואת המגמה העולמית של ביטול שידורי ה-FM.
"עכשיו, מה שאנחנו רואים, בינתיים, שתחנות הרדיו האזוריות מתמודדות עם תחרות גדלה והולכת מצד תאגידי הענק הדיגיטליים, לצד המשך התחרות מול תחנות רדיו ארציות וגופים נוספים בתחום התקשורת, הנוגסים כולם נתחים גדלים והולכים בעוגת הפרסום המוגבלת. לכך מצטרף המשבר הכלכלי, וכולנו ראינו מה קורה במשבר הכלכלי, כאשר הנתח של הפרסום ירד ובכך פוגע בתחנות האלה".
ח"כ יבגני סובה במליאת הכנסת בעת הדיון על החוק להארכת תקופות הזיכיון של תחנות הרדיו האזוריות, 12.1.2022 (צילום מסך)
לכן, המשיך חבר-הכנסת סובה, ראוי לאפשר להאריך לתחנות הרדיו האזורי את תקופת הזיכיון בפעם הרביעית, "לסייע להן קודם כל בתקופת המשבר". "אני חושב", סיכם סובה, "שכולנו רוצים שבסך הכל אנשים לא יפוטרו ממקומות העבודה ושהתחנות שנפגעו קשה מהירידה בהכנסות מפרסום ימשיכו לפעול. כפי שאמרתי, אני שמח שיש הסכמה רחבה בבית הזה".
כמו שאומרים אצלנו, בעלי התחנות לא יכלו לכתוב את זה טוב יותר. בשלב זה קרא מספסלי המליאה אופיר אקוניס (הליכוד), מי שהיה פעם אחד מהשרים שעברו תחת שרביטו של נתניהו במשרד התקשורת: "השתכנענו". את עמדת הממשלה בקשר להצעת החוק הביאה השרה איילת שקד, שחזרה בקצרה על הסברו של סובה וסיכמה: "אנחנו תומכים בהצעת החוק".
השרה איילת שקד במליאת הכנסת בעת הדיון על החוק להארכת תקופות הזיכיון של תחנות הרדיו האזוריות, 12.1.2022 (צילום מסך)
אידיליה – כאילו האופוזיציה והקואליציה לא נלחמות דרך קבע במליאה עד זוב דם ורוק. מה או מי הצליחו לגבש חזית רחבה ואחידה כזו של תמיכה בתחנות הרדיו האזוריות, מפעיליהן ובעליהן? אולי בשורות הבאות ובחלק משמם של המעורבים טמונה התשובה.
מאחורי האידיליה
מי שנדמה לו כי תחת משטר הזכיונות פועלות המוני תחנות (17 במספר, כאמור) בתחרות עזה כל-כך שמסתכמת לכדי אווירת משבר ומאבק בלתי פוסק על עוגת פרסום שהולכת ומצטמצמת מתעלם מחלקים רלבנטיים וחשובים בסיפור. אמנם מדובר על מספר רב יחסית של תחנות, אבל תחרות – לא ממש.
ראשית, בכל מה שקשור למפרסמים מקומיים ולא בעלי פריסה ארצית, מדובר לרוב במשק סגור, שכן מטיבו של הרדיו האזורי ברוב האזורים לא פועלת יותר מתחנה אחת או שתיים, והדברים נכונים שבעתיים לגבי התחנות המשדרות לקהלים מאופיינים (הציבור החרדי והערבי למשל, על תתי-החלוקות ביניהם).
בנוסף, כמה מהתחנות מוחזקות על-ידי גורמים זהים. 103FM (רדיו ללא הפסקה), אקו 99 וצפון ללא הפסקה נמצאות כולן בשליטת אלי עזור (השולט בכלי תקשורת נוספים כמו "מעריב", "וואלה" וערוצי הספורט של חברת צ'רלטון). התחנות רדיוס ורדיו לב המדינה נשלטות על-ידי דוד בן-בסט. גם ברדיו דרום, רדיו חיפה, גלי-ישראל ורדיו תל-אביב (102FM) ניתן למצוא חפיפה בזהות הבעלים השונים.
דוד בן-בסט, הבעלים של תחנות הרדיו רדיוס ורדיו לב המדינה (צילום מסך)
הדבר מוביל לכך שכמה מהתוכניות המובילות משודרות בסינדיקציה בתחנות שונות, ומשליך גם על תמונת המשאבים המושקעים על-ידי אותה תחנה ותשומות הייצור לדקת שידור. מכאן שתמונת הפיזור והקושי אינה בדיוק כפי שמציירים אותה בעלי הזכיונות וחברי-הכנסת שיצאו לעזרתם.
יש עוד משהו מרכזי שצריך לזכור ולהביא בחשבון. אם התלונות על נרפותה של הרשות השנייה והיעדר אכיפה מספיקה בקשר לשידורי הטלוויזיה נדמות כרבות, הרי שלגבי שידורי הרדיו כבר מזמן התייאשו המבקרים מלהקים קול זעקה. כמות ההפרות בשידורי הרדיו ומידת ההשפעה המסחרית על תוכן השידורים עצמם, שבין הפסקות הפרסומת הרבות, היא גבוהה ועל בסיס יומיומי. להפרות כאלה יש כמובן משמעות כלכלית, אגב זעקות השבר על משבר.
נוסף על המתכונים הישנים של שיתוף פעולה מסחרי, חסויות, הטמעת תוכן פרסומי בשידורים ואייטמים שמתחפשים להיות דיווח או חדשות אך למעשה הם קידום מכירות לכל דבר ועניין, נולדו גם טריקים חדשים שניתן לגייס לטובת שורת הרווח. קחו למשל את הפטנט של ימי שידור מרוכזים מאתרים ומשרדים של חברות מסחריות בשילוב בלתי פוסק של המותג המסחרי וקידום פעילותו ותדמיתו. ברדיו תל-אביב, למשל, זה קורה לא מעט.
אחרי שפירקנו את המצב למרכיביו, נראה שיציאה למכרז ושינוי השיטה הם הדבר הנכון לעשותו, ולהארכת תקופת הזיכיון אין ממש נימוקים משמעותיים ואמיתיים
ובכלל, נסיבות כלכליות משתנות או קשות אינן כשלעצמן סיבה להארכת זיכיון. סיום ההיתר המכרזי שקיבלו השחקנים הנוכחיים ויציאה להליך מכרזי חדש, היא נקודת ריענון ושיפור תנאים. ככל שהשוק אינו אטרקטיבי ומציב תנאים קשים, הרי שלא תהיה התעניינות רבה במכרז כזה והשחקנים החדשים שהשקיעו כבר את ההשקעות הכבדות, המהוות את חסם הכניסה המשמעותי לשוק, ישובו ויזכו בזיכיון.
התעשייה, גם אם יתחלפו בה שחקנים, תצטרך להעסיק עובדים בתפקידים דומים ובהיקף דומה, כך שכפי שהיה בעבר בחילופי זכיינים, לאו דווקא בתחום התקשורת, נראה קליטה של עובדים קיימים במקומות חדשים וייתכן אף שתתקיים תחרות על העסקת כוח האדם הטוב מתוכם. כך שגם האיום הקבוע בדמות גלי אבטלה ומפוטרים לא ממש מחזיק מים.
אחרי שפירקנו את המצב למרכיביו, נראה שיציאה למכרז ושינוי השיטה הם הדבר הנכון לעשותו, ולהארכת תקופת הזיכיון אין ממש נימוקים משמעותיים ואמיתיים. מדוע אפוא כשאנחנו מרכיבים אותו בחזרה מתקבלת התוצאה המופלאה של הצעת חוק חוצת מפלגות וסיעות – שכולה תמיכה באנשי עסקים חזקים, שעסקיהם מפירים באופן שיטתי את הוראות הרגולציה החלות על התחום ומנצלים את חולשת הרגולטור המופקד עליהם? אנשי עסקים החולשים על המשאב יקר הערך ביותר עבור פוליטיקאי: זמן שידור. למישהו יש רעיון?