בדצמבר 1951 החלו מגיעות לישראל ידיעות על מגעים הנערכים בחשאי בין ישראל לגרמניה על הסכם פיצויים. לאחר שהמגעים החשאיים הוכיחו כי הצד הגרמני רציני, החליט בן גוריון כי בנושא כה נפיץ אין לו ברירה אלא לבקש את הסכמת הכנסת. נציגי מפא"י פנו ליו"ר הכנסת וביקשו לכנס את המליאה כדי לקבל אישור לפתיחת משא ומתן עם גרמניה.
הדיון נקבע ל-7 בינואר 1952. ברח' מזא"ה שבלב תל אביב התכנסו לישיבת חירום חברי המערכת המיתולוגית של "מעריב". רובם היו ילידי מרכז ומזרח אירופה שאיבדו בני משפחה וחברים, קצתם היו בעצמם עדים לתופת. בראש השולחן ישב עורך "מעריב" עזריאל קרליבך - העיתונאי המשפיע ביותר באותה תקופה.
קרליבך, ראש העיתון הנפוץ במדינה שנתן את הטון בשוק התקשורת באותם ימים, היה אחוז סערת רגשות. כבן לאחת המשפחות היהודיות הוותיקות והמיוחסות בגרמניה שלפני עליית הנאצים, וכמי שעם עלות הנאצים לשלטון הוכרז כבוגד מסוכן ונהפך לאדם נרדף וחסר כל במולדתו - קרליבך החליט לעשות הכל כדי למנוע את המגעים. ההבנה במערכת "מעריב" היתה כי אל מול נחישותו של בן גוריון, לא יועילו הפעם מאמרי מערכת וכותרות זועקות. יש לנקוט צעד שמעולם לא נעשה בעיתונות העברית.
ביום רביעי, 2 בינואר 1952, חמישה ימים לפני פתיחת הדיון בכנסת, הכריז "מעריב" בכותרתו הראשית: "מציעים לבדוק דעת הקהל על המו"מ עם גרמניה". מתחת לכותרת נימק העיתון את ההצעה: "כאשר נבחרו בסוף יולי צירי הכנסת הזאת, עדיין לא עמדה השאלה הגרמנית על הפרק כלל. היא לא הוזכרה בשום מצע של אחת המפלגות. היא לא הייתה לנושא במו"מ על הרכבת הממשלה. היא לא נכללה בקווי-היסוד לפעולת הממשלה. ועל-כן רבים מבין הצירים מרגישים כי לא קיבלו ייפוי כח מפורש מידי בוחריהם להכריע בשמם בשאלה, הנוגעת נגיעה נפשית עמוקה לכל אחד ואחד מהם, והם תמהים לדעת מה רצונו האמתי של האזרח בישראל".
שער "מעריב", 2.1.1952 (צילום: משה פוקסמן-שע"ל)
במקביל לכותרות והמאמרים גויסו כל משאבי העיתון ועובדיו למשימה הבלתי אפשרית של סיכול יוזמת המגעים עם גרמניה. בית הדפוס ייצר עשרות קלפיות, ומפיצי העיתון שלחו אותן לקיוסקים ברחבי הארץ. גלויות מיוחדות, שדמי המשלוח שלהם שולמו מראש, הודפסו עם הכתובת של בית "מעריב". על מנת להעניק למבצע נופך ממלכתי גייס קרליבך את השופט המחוזי ירוחם פיליפ קורנגרין ואת רואה החשבון הבכיר שלום פרושנסקי, כדי שיפקחו על ספירת הקולות.
מרגע זה ואילך הוקדשו כותרות העיתון אך ורק לקידום ה"מבדק", והמאמרים דרבנו את הקוראים להשתתף בו. "במידה שיראה כאן ערנות לעניין ובגרות אזרחית ממושמעת", נכתב באחד מהם, "ובמידה שתגדל ההשתתפות, כן יגדל משקל דברו" (של האזרח).
ב-4 בינואר 1952, שלושה ימים לפני תחילת הדיון בכנסת, יצאה מהדורת סוף השבוע של "מעריב" בכותרת ענקית: "מהיום מצביעים במבדק". העורך פנה לקוראי העיתון: "כל מי שנוטל לידו את הגיליון הזה יכול להביע דרכו את השקפתו על שאלת יחסינו עם גרמניה. וכל שיכול לעשות זאת - מתבקש לעשות".
כדי לסייע לקוראים בהחלטה הוגשו להם שני מאמרים: האחד בעד ההסכם, שכתב ח"כ הרברט פרדר מהמפלגה הפרוגרסיבית, והאחר מאמר חריף נגדו - מאת העורך עזריאל קרליבך עצמו
לצורך המבצע התבקשו הקוראים למלא את הגלויות המיוחדות שצורפו לעיתון, שאותן יכלו להטיל בכל אחת מחמישים קלפיות שהוצבו בקיוסקים נבחרים בחיפה, בתל אביב, בירושלים, בפתח תקוה וברמת גן. לחלופין יכלו המשתתפים לשלוח את הגלויות באחד מסניפי הדואר ברחבי הארץ. כדי לסייע לקוראים בהחלטה הוגשו להם שני מאמרים - האחד בעד הסכם השילומים, מאת ח"כ הרברט פרדר מהמפלגה הפרוגרסיבית, והאחר, מאמר חריף נגד ההסכם שכתב עזריאל קרליבך עצמו.
במערכת "מעריב" רווחה האמונה כי התוצאות במשאל תהיינה מובהקות: אמירה חד-משמעית נגד המשא ומתן עם גרמניה, שתגרום לחברי הכנסת המתנדנדים לאזור אומץ ולהצביע נגד הצעתו של בן גוריון.
ב-6 בינואר, יום לפני הדיון בכנסת, הופיעה בעמוד הראשון של "מעריב" תמונה של אזרח מצביע בקלפי המבדק, וכותרת גדולה הודיעה שהאפשרות להצביע תינעל בחצות. ההיענות הפתיעה אף את אנשי "מעריב". שטף הגלויות חצה את עשרת אלפים המשתתפים. בשל הקושי בספירת המוני הקולות נאלץ העיתון למהר ולהודיע ביום פתיחת הדיון בכנסת כי מספירת מחצית הקולות עולה כי 80% מהמצביעים מתנגדים ליחסים עם גרמניה. מתחת לידיעה נדפסה תמונה של מלאכת הספירה.
ידיעה על "מבדק" דעת הקהל על המגעים עם גרמניה להסכם שילומים. מתוך שער "מעריב", 6.1.1952 (צילום: משה פוקסמן-שע"ל)
אלא שביום הדיון חל אירוע שאותו לא צפו ב"מעריב": הפגנת מחאה שנערכה מול הכנסת יצאה מכלל שליטה. אלפי מפגינים עלו על הכנסת וניסו למנוע בגופם מחברי הכנסת לקבל את ההחלטה; מטחי אבנים ניפצו את שמשות הבניין; חברי כנסת נפגעו מהגז המדמיע שחדר פנימה. בסוף הערב נמנו מאות עצורים ועשרות פצועים מקרב המפגינים והשוטרים. הפגנות אלו נפלו כפרי בשל לידי דוד בן גוריון, שהיה אשף בעיצוב תודעת המונים.
מיד בתום ההפגנה הסוערת השתנה השיח הציבורי. הדיון בנוגע למשא ומתן עם גרמניה פינה את מקומו לטענות על ניסיון של פורעי ימין לחסל את הדמוקרטיה הישראלית. תוצאות הסקר ש"מעריב" כה עמל עליו איבדו כל רלוונטיות. ביום שפורסמו תוצאות הסקר, יום רביעי 9 בינואר, כבר נדחקה הפרשה לעמוד הרביעי והאחרון של העיתון. עם זאת, הכותרת בעמוד סיפרה על "השתתפות ערה ללא דוגמה או תקדים".
מתוך 12,200 איש שהצביעו ביום אחד, כך דיווח "מעריב", 79.7% התנגדו למגעים ורק 19.5% תמכו בהם. אבל בעוד עיתון הערב נוחת בקיוסקים ברחבי הארץ, הכריעו חברי הכנסת בירושלים ברוב של 61 מול 50 בזכות משא ומתן עם גרמניה. שוב יצאה ההיסטוריה לדרך במסלול מקביל - ואולי אף סותר - לדעת הקהל הישראלית.
ד"ר משה פוקסמן-שעל הוא מרצה וחוקר בחוג לפוליטיקה ותקשורת של המכללה האקדמית הדסה