בתקשורת הישראלית, בעקבות כלי תקשורת מכובדים כמו ה"ניו-יורק טיימס", מדווחים לאחרונה על פריסת "כוחות שמירת שלום" בקזחסטן מטעם "ארגון האמנה לביטחון משותף", ברית צבאית בהובלת רוסיה. כוחות שמירת שלום נועדו לפקח על הסכמי שלום או להגן על אוכלוסייה אזרחית, אבל כאן מדובר במקרה שונה לחלוטין: מדובר ביחידות קרביות, רוסיות ברובן המוחלט, שהגיעו כדי לסייע לשלטון רודני של מדינת חסות לדכא מחאה אזרחית.
את ההתערבות בקזחסטן אפשר כמובן לראות באור חיובי, כדרך למנוע ממדינה אסטרטגית להתדרדר לאנרכיה, דבר שיכה גלים בזירה הגלובלית כולה ולא יועיל לאף אחד. אבל אין צורך להשתמש בשם המוטעה "כוחות שמירת שלום" רק מפני שהקרמלין החליט למתג אותם באופן כזה.
המשבר בקזחסטן הוא האחרון בשורת משברים שהתקשורת העולמית מסקרת במזרח-אירופה, בקווקז ובמרכז-אסיה - אותו אזור שמכונה, במונח בעייתי נוסף, "המרחב הפוסט-סובייטי". בסיקור האירועים האלה, שבדרך כלל סובבים סביב עימותים בין רוסיה לשכנותיה או קשורים בהתערבות של רוסיה בפוליטיקה הפנימית שלהן, כלי התקשורת נוטים לאמץ את הטרמינולוגיה הרוסית.
השימוש האוטומטי בטרמינולוגיה הרוסית בולט גם בסיקור המשבר הנוכחי בגבול אוקראינה. רוסיה ריכזה מעל מאה אלף חיילים סביב גבולות שכנתה במה שנראה כמו הכנה להתקפה עליה. אבל אף שרוסיה פלשה לאוקראינה בשנת 2014 והמלחמה מתנהלת ברציפות מאז, עיתונאים רבים מדווחים על האפשרות ל"פתיחת מלחמה" או ל"פלישה", כאילו מדובר בדבר חדש.
גם המלחמה שמתנהלת מאז 2014 מתוארת בתקשורת המערבית במונחים בעייתיים הלקוחים ברובם מהמילון של הקרמלין. כך למשל המונח המקובל "בדלנים פרו-רוסים". במחוזות לוהאנסק ודונייצק, כמו גם בשאר מחוזות מזרח-אוקראינה, מעולם לא הייתה תנועה בדלנית. מן הסתם, היו וישנם אנשים עם השקפות בדלניות ופרו-רוסיות, אך שום מאבק בדלני לא התקיים שם לפני כניסתם של חיילים, שכירי חרב, נשק, ציוד וכסף מרוסיה. הכוח הרוסי, שארגן סביבו מיליציות מקומיות, השתלט על כמחצית משטחם של שני המחוזות (ולא על "מזרח אוקראינה", מדינת ענק שמורכבת מ-24 מחוזות) והקים שתי ישויות בשם "הרפובליקה העממית של לוגאנסק/דונייצק".
"בדלנים", "מרד", "כוחות שלום", "אכיפת חוק": כותרות בתקשורת הישראלית על המשבר בקזחסטן, ינואר 2022 (צילומי מסך)
רוסיה הרשמית טוענת שמדובר ב"מלחמת אזרחים" ומכחישה מעורבות בה, מעבר למשלוח "סיוע הומניטרי". הטענות האלה לא נלקחות ברצינות אפילו על ידי הממסד הרוסי עצמו. ראשי "הרפובליקות העצמאיות" קיבלו כרטיסי חבר במפלגת השלטון "רוסיה המאוחדת"; מנהיגי המבצע מתרברבים בגלוי במעשיהם בראיונות בתקשורת הרוסית; ועם כל הכבוד - טנקים, תותחים וסוללות טילי קרקע-אוויר כמו זאת שהפילה מטוס מלזי והרגה את נוסעיו הם לא נשק שנקנה בחנויות ספורט מקומיות, כמו שנטען בזמנו.
אף שברור וידוע לכולם שהכוחות ב"רפובליקות" נשמעים לפיקוד רוסי, אם הם לא רוסיים ממש, התקשורת הבינלאומית ממשיכה בעקשנות לכנות אותם "בדלנים פרו-רוסים" או "מורדים", במקום לקרוא לילד בשמו: כוחות פרוקסי רוסיים. יש כלי תקשורת שאפילו מגדילים לעשות ומדבררים את התעמולה של הקרמלין על "מלחמת אזרחים" בין אוקראינים ל"רוסים אתניים".
אף שידוע לכולם שהכוחות ב"רפובליקות" נשמעים לפיקוד רוסי, אם הם לא רוסיים ממש, התקשורת ממשיכה לכנות אותם "בדלנים פרו-רוסים" או "מורדים", במקום לקרוא לילד בשמו: כוחות פרוקסי רוסיים
אין גבול אתני ברור בין אוקראינה לרוסיה, כפי שאין גבול כזה בבלארוס. הגבולות הם היסטוריים, לשוניים ובעיקר פוליטיים. רוב האוקראינים יודעים רוסית, ועבור כ-40% מהם הרוסית, ולא האוקראינית, היא שפתם העיקרית. הקרמלין קושר בין השימוש בשפה הרוסית להשקפה פוליטית פרו-רוסית. אך כפי שאפשר ללמוד מתוצאות הבחירות (שבאוקראינה, בשונה מרוסיה וממדינות אחרות במרחב, מתנהלות בהגינות יחסית ומובילות לחילופי שלטון) כמו גם משלל סקרי דעת קהל - הכוחות הפרו-רוסיים הגלויים במדינה (לא כולל השטחים שנכבשו בידי רוסיה) מונים כ-10% מציבור המצביעים בלבד. עליהם אפשר להוסיף כ-15% בעלי נטיות פרו-רוסיות מתונות יותר.
אבל גם כאן חשוב לא להתבלבל: בעלי דעות כאלה היו רוצים בהתחממות היחסים עם רוסיה, אבל אין זה אומר בהכרח שהם ישמחו להיכבש בידי רוסיה או שיקבלו את הטנקים הרוסיים בברכה. רוב דוברי הרוסית באוקראינה הם דו-לשוניים, רואים את עצמם כאוקראינים ופטריוטים של ארצם. הם אינם מיעוט אתני מובחן, ובוודאי לא מיעוט אתני שמנהל מאבק בדלני או מלחמת אזרחים עם קבוצת הרוב. למעשה, רוסית היא השפה העיקרית בשוחות של צבא אוקראינה בקו החזית. באוקראינה איש לא חושב שיש כאן משהו מוזר, אבל לתקשורת המערבית שאינה בקיאה בנושא קל למכור סיפורים שקריים.
האיום הרוסי הנוכחי והרחבת הפלישה לאוקראינה נובע, לטענת רוסיה, מ"התרחבות נאט"ו מזרחה". אלא שמדינות במזרח-אירופה, בקווקז ובבלקן ביקשו להצטרף לנאט"ו. זאת הייתה החלטה שלהן, והיא גם הוכיחה את עצמה, כי אלו מהן שהצליחו בכך לא סבלו מפלישה רוסית לשטחן, בעוד אלו שנכשלו נפלשו. השימוש בביטוי כמו "התרחבות נאט"ו מזרחה" שולל ממדינות כמו אוקראינה וגיאורגיה את ה"אייג'נסי" שלהן, כאילו אין מדובר בהחלטה ריבונית שלהן אלא בהשתלטות מבחוץ. גם זה נראטיב רוסי מובהק שלא רואה בהן "מדינות אמיתיות".
לפני כמה חודשים, לדוגמה, התפרסם מאמר היסטורי בחתימתו של ולדימיר פוטין שתורגם גם לאנגלית ולאוקראינית, שסוקר את ההיסטוריה של המרחב מהמאה התשיעית עד היום. לפי המאמר, כל המופעים האותנטיים של זהות אוקראינית שאפו לאחד אותה עם רוסיה, ואילו כל המופעים שלא רצו בזאת היו מזימות מערביות נכלוליות, מזה מאות שנים.
כוחות רוסיים בדרכם לקזחסטן, ינואר 2022 (צילום מסך מערוץ היוטיוב של חדשות כאן)
האימוץ הכמעט-אוטומטי של הטרמינולוגיה הרוסית לגבי האזור אכן קשור להיותו של הנראטיב ההיסטורי הרוסי בבחינת מובן מאליו גם במערב. זהו נראטיב שרואה את הארצות שנכללו בברית המועצות ובאימפריה הרוסית לפניה כלא הרבה יותר מפריפריה של המרחב הרוסי, ולא ארצות עם זהות וסיפור משלהן. הטמעת הנראטיב קשורה להיסטוריה אינטלקטואלית שקצרה היריעה מלתאר אותה, אבל בשורה התחתונה: רוב המומחים בתחום אינם מטפלים באוקראינה, בבלארוס, בגיאורגיה, בארמניה, במולדובה ובמדינות אחרות באזור כישויות לעצמן, אלא רק כפרק ב"לימודים רוסיים".
על כל פנים, סוכנויות הידיעות הבינלאומיות נוטות לסקר את כל המרחב העצום והמגוון הזה ממשרדים במוסקבה. אופי הסיקור, בלי קשר לעמדותיהם או לכוונותיהם הטובות של העיתונאים, נוטה להיות בהתאם - בין משום שקשה לעיתונאים שגרים במוסקבה להימנע מנקודת מבט רוסו-צנטרית, ובין משום שהם נדרשים להיזהר בדבריהם כדי לשמור על חופש הפעולה שלהם.
סיקור כזה הוא לא רק מוטעה, בלתי הוגן ומוטה לטובת רוסיה, אלא גם מסוכן, שכן הוא משפיע על קובעי המדיניות. אמנם לא מתפקידם של עיתונאים להתייצב מאחורי מדיניות כזאת או אחרת, אבל מתפקידם לצייר תמונה מהימנה של המציאות. תמונה מעוותת מייצרת בהכרח החלטות מעוותות; ובמקרה הזה, החלטות כאלה עולות לעתים קרובות בחיי אדם.
שלום בוגוסלבסקי הוא בלוגר ומדריך ומארגן טיולים במזרח אירופה