עלי להקדים ולומר: לא ראיתי את השידור המדובר, בעיקר בגלל רתיעה נפשית, אך בעניין זה אני בחברה טובה. הרוב המכריע של המתדיינים בנושא בתקשורת הודו, כי לא היו מסוגלים לראות אותו, וכי די היה להם בתקצירים ששודרו לפני התוכנית "שישים דקות" ואחריה, בתוכניות האירוח השונות ובאינטרנט, כדי להביע עליו דעה. גם אני הסתפקתי בקטעים הללו, שכן הבעיות העולות ממנו נוגעות לעיקרון, ולא לפרטים.
מדובר בדילמה הקלאסית, מהסוג שמציגים לסטודנטים לתקשורת ולשוליות עורכים: מה תעשה אם יובא לפניכם חומר נפץ, פצצה של ממש, סקופ מארץ הסקופים, שיצית ויכוח ציבורי נוקב בשאלות הקשות ביותר, ויבטיח צפייה והקשבה. אלא שלא אתם הפקתם או צילמתם את החומר, אלא הנוגעים בדבר, שלהם יש אג'נדה משלהם, והם לא נרתעים מלעבור על החוק. סוגיית המתת החסד מזכירה לנו דיונים בתנועת-הנוער בנוסח "רצח מתוך רחמים -- בעד או נגד". אלא שכאן היה זה האיש עצמו, הדוקטור ג'ק קוורקיאן, שנודע בכינוי "דוקטור מוות", משום המערכה הנמרצת שהוא מנהל כבר כמה שנים לאפשר לחולים במחלות סופניות להחליט בעצמם מתי נגדשה הסאה וטוב מותם מחייהם, וכיצד. הוא פרסם ספרים ובהם הוראות, או המלצות, על שיטות שונות להתאבדות, וסייע לכמה וכמה מחוליו -- מאה ועשרים, ליתר דיוק -- לשים קץ לחייהם.
אלא שהפעם הוא חרג מהנורמה שהוא עצמו קבע, היינו, שהחולה הוא שיחליט ויבצע. הפעם הוא עצמו הזריק לתומאס יאק את זריקת המוות. יאק היה חולה בשלבים סופיים של מחלת לו גריג, ועל-פי עדותו ועדות אשתו, היה נתון בסבל בל יתואר, עד כדי כך שלא היה מסוגל לעשות זאת בעצמו. ראשו של האיש נשמט לאחור. "הרגת אותו?", שאל מייק ואלאס את קוורקיאן לאחר שצפו יחד בקלטת הווידיאו. "כן", השיב קוורקיאן והוסיף: "אבל זו הריגה, לא רצח. בחברה החושבת עצמה לנאורה, זה לא יכול להיחשב פשע". בני משפחת יאק הודו לקוורקיאן והדגישו, כי לדעתם אין מדובר ברצח, אלא במעשה חסד. אשתו גם הוסיפה וסיפרה, שבעלה היה אדם פרטי מאוד, שלא רצה להכביד על איש ולהוסיף על סבלו. אך האיש הפרטי הזה גויס, בלא התנגדות, למערכה הציבורית של הד"ר קוורקיאן, שתיעד את המעשה ואת רגעיו האחרונים של החולה במצלמת וידיאו. צוות הצילום, ולא המשפחה, ניצבו לצד מיטתו בעת מותו.
ג'ק קוורקיאן אינו דמות אלמונית. הוא הִרבה להופיע בטלוויזיה, עד שהפך לסיפור ישן ולעוס. הפעם, הקלטת בידו, הוא היה בטוח שהם יקשיבו. ובכל זאת, כמה רשתות דחו את פניותיו. לבסוף הוא פנה למייק ואלאס, איש סי.בי.אס, וגם זה הסתייג, עד שהחליט לפגוש אותו, עמד על הפצצה שבקלטת והכין כתבה. מפיק "שישים דקות", דון יואיט, דחה את הרעיון על הסף -- "שוב קוורקיאן?" -- עד שראה את התוצר הסופי, שהיה שילוב של הקלטת והראיון, והתלהב. בראיון לוואלאס -- עיתונאי עתיר מוניטין וסקופים, אך גם כמה מבצעים מעוררי מחלוקת מן הבחינה האתית -- אמר קוורקיאן, כי ביקש לתעד את המעשה ולשדר אותו, כדי לעורר את הוויכוח הציבורי ולאלץ את השלטונות להכריע בסוגיית המתת החסד. "הם יהיו חייבים להעמיד אותי לדין, ואז הנושא יעלה לדיון", אמר. לא היה לו ספק שלא יימצא חבר מושבעים אחד, במיוחד במדינתו, מישיגן, שימצא אותו אשם ברצח, וכך לא יהיה מנוס מלשנות את החוק. ואם ירשיעו אותו וישלחו אותו לכלא, כפי שעשו כבר בעבר, הוא ירעיב עצמו למוות.
קוורקיאן השיג את מטרתו מכל בחינה שהיא. הנושא עלה לדיון במלוא חריפותו, וגם שלטונות התביעה לא יכלו עוד לעמוד מן הצד, ואחרי שני ימי היסוסים נאלצו להגיש נגדו תביעה, בידיעה כי בכך הם משחקים לידיו. זה לאחר שהוציאו צו שאילץ את סי.בי.אס להעביר לידיהם את הקלטת, "משום שזה היה רכושו של קוורקיאן, ולא הרכוש שלנו, והוא לא התנגד", דברי דון יואיט, המפיק, וזה הכפיל את המעורבות של סי.בי.אס בפרשה, משני צדי המתרס. מדווחים, ובעצם הדיווח הופכים לגורם בסיפור.
"שישים דקות" היא תוכנית הדגל של הרשת, תוכנית עתירת הישגים ויוקרה מהסוג שבעולם כולו היו מתגאים בה, וכולם שואפים לחקות. כיצד התקבלה שם ההחלטה לשדר משדר תעמולה שהפיקו אנשים הנוגעים בדבר, ומה זה אומר על העיקרון שהם אמורים לדווח על המתרחש, לפי מיטב שיפוטם, ולא להתגייס למערכה זו או אחרת? יואיט וואלאס עמדו מאחורי ההחלטה בכל התוקף. "סימן ההיכר של 'שישים דקות' הוא עיסוק בנושאים סבוכים ומעוררי מחלוקת בצורה הגונה ואחראית, והדיווח הזה נגע בלב לבו של דיון לאומי חשוב", אמרו, "ובכך הענקנו שירות ציבורי יקר-ערך".
על אמירה זו קמו חולקים רבים. רון סטארק, מומחה להיסטוריה של הטלוויזיה, הגדיר את השידור "פורנוגרפיה". "אינני מופתע מכך שהטלוויזיה עשתה זאת, משום שהיום הטלוויזיה מסוגלת לכול. אך העובדה ש'שישים דקות' חצתה את הגבול חשובה מאוד". ומארווין קאלב, בעבר עיתונאי של סי.בי.אס והיום ראש מרכז שורנסטיין לחקר העיתונות, הפוליטיקה והמדיניות הציבורית באוניברסיטת הרווארד, אמר כי "הצד המחריד שבמוות הפך למעין בידור חדשותי. 'שישים דקות' קבעה סטנדרטים, ואם אלה הסטנדרטים החדשים -- אלוהים, אנחנו בצרות". ה"בוסטון גלוב" פרסם מאמר מערכת על "שישים דקות של חרפה", וכינה את ההתמקדות בפרטי הפרטים של המוות "מעשה ברברי", שמעיד על הצורך לקבוע גבולות. וה"ניו-יורק טיימס" הצטרף בשורה של מאמרי מערכת ואופ-אד, שבהם היה קולם של התומכים במעשה ובשידור בטל בשישים. רק במדורי המכתבים למערכת ניתן לקוראים מן השורה להביע את דעתם, והרוב המכריע שלהם תומך בקוורקיאן ומקווה שבבוא העת, אם וכאשר, יימצא לידו מישהו שיעניק לו את החסד הזה. גם סקרי דעת-קהל שנערכו למחרת השידור העידו, כי רוב הצופים תומכים בשינויי חקיקה שיסדירו את המתת החסד ויכבדו את זכותו של אדם להחליט כיצד ומתי. גם הפעם, כנראה, יש נתק גמור בין דעת הקהל לבין מי שמתיימרים לדעת מה הקהל חושב, ומה הוא צריך לחשוב.
נחזור לשידור: כמה תחנות הקשורות לסי.בי.אס ויתרו על שידור התוכנית. פיטר ג'נינגס, איש אי.בי.סי, גנח ונאנח ולבסוף הודה, כי אילו הובא לפניו החומר, היה מתלבט מאוד, אך הוא מבין בהחלט את החלטת עמיתיו בסי.בי.אס לשדרו: "הרפובליקה האמריקאית מעולם לא נפגעה כתוצאה מחשיפה של נושא כלשהו לדיון". הווארד קורץ, מבקר התקשורת של ה"וושינגטון פוסט" והסי.אן.אן, מצא דווקא נקודת זכות בכך, שסי.בי.אס שידרו קטע שלא הם עצמם צילמו ביוזמתם, ואמר כי הדבר יצר את הרושם שמדובר בכיסוי של אירוע חדשותי לגיטימי. האיגוד לחירות האזרח בארצות-הברית פרסם הודעה, שעל פיה אין בשידור משום עבירה על החוק.
אלא שלא רק בעיית הלגיטימיות של מעשהו של קוורקיאן מטרידה. גם עצם השידור לפרטי הפרטים של מותו של אדם. בעיצומם של הדיונים על האפשרות להעביר בשידור ישיר הוצאות להורג, בא השידור של סי.בי.אס לאחר שמר יאק הובא לקבורה ותמו טקסי האבל. צריך כנראה להודות על חסדים קטנים. בתקופה שבה תמונות של מוות, לרוב אלים ומחריד, ממלאות את המסכים יום-יום, עלתה במלוא חריפותה השאלה, אם יש צורך בתמונות שכאלה כדי להדגיש את חומרת הוויכוח על המתת החסד. לאנשי סי.בי.אס אין ספק, כי אלמלא הצילומים, לא היה מתעורר הדיון במלוא העוצמה. אגב, דון יואיט אומר כי היה מסרב לשדר הוצאות להורג, ואילו מייק ואלאס אומר כי היה עושה זאת, אך לא בשידור ישיר -- "כי לפעמים יש תקלות וזה לא נעים" -- אלא במסגרת כתבה על נושא עונש המוות. לפני ארבע שנים שודר ברחבי העולם משדר הולנדי המתעד המתת חסד. אלא שבהולנד הנוהג הזה חוקי, ורגע המוות עצמו לא שודר. רשת אי.בי.סי, ששידרה את התוכנית בארצות-הברית, ציינה כי "מתוך כבוד לצופים שלנו, החלטנו שלא להראות את רגע המוות".
"זו לא שאלה של מניעים ואתיקה, אלא של טוב טעם", אמר דין מילס, דיקן בית-הספר לעיתונות של אוניברסיטת מיסורי. טוב טעם הוא מצרך נדיר יותר ויותר בטלוויזיה האמריקאית, בפרט בסוף חודש נובמבר, הידוע כחודש ה"Sweeps", שבו קובעים המפרסמים את תעריפי הפרסומות שלהם על-פי אחוזי הצפייה לעונה הבאה. כל שלוש הרשתות הגדולות בצרות, שיעורי הצפייה שלהן יורדים בעקומה חדה לטובת ערוצי הכבלים, סי.בי.אס ירדה למקום השלישי מבין השלוש, והתחרות פרועה למדי. כל האמצעים כשרים, ואחרי שהסקס הפך לעסקה משפטית-פוליטית הנמתחת כמסטיק, אפשר תמיד לחזור למוות ולייסורים שהולכים טוב, כידוע.
סקרי דעת הקהל העידו כי אנשי "שישים דקות" ידעו מה הם עושים. לא פחות מ-22 מיליון איש צפו במשדר, הקהל הגדול ביותר שהתוכנית הצליחה למשוך בכל העונה. התוכנית הגיעה למקום הרביעי, אחרי "ER", "חברים" ו"פרייזר". בתחרות על ה-Sweeps הושג תיקו על קו המטרה ממש, ואנשי הכספים של סי.בי.אס יכלו לנשום לרווחה לקראת העונה הבאה. וזה למרות שאנשי הרשת הצהירו כמובן חזור והצהר, שלא שיקולי רייטינג הנחו אותם, וכי הם הביאו את הכתבה לשידור ברגע שהיא היתה מוכנה, ולא על פי שום שיקול אחר. דון יואיט אומר כי אף אחד מדברי הביקורת על המשדר אינו מטריד אותו, פרט לטענה שהוא נעשה לצורכי רייטינג. ובכלל, התוכנית ששודרה שבוע לאחר מכן זכתה לרייטינג גבוה אף יותר. ולהצדקת השידור הוא שולף גליונות של שלושת שבועוני החדשות החשובים שיצאו אחרי השידור שלו -- "טיים", "ניוזוויק" ו"יו.אס ניוז אנד וורלד ריפורט" -- כולם פרסמו כתבות שער על הנושא. "זה מוכיח שצדקנו, ושהצלחנו במשימה -- הנושא עלה לדיון". גם סוגיית הרייטינג מורכבת יותר מכפי שנדמה: "כל העיתונים הגדולים והמכובדים הם בעלי תחנות טלוויזיה, והוסיפו ושידרו תוכניות אירוח ודיבור אינסופיות על הנושא, בשבוע ה-Sweeps. זו צביעות מצדם לדבר על רייטינג, כשהם נהנים ממנו בעצמם".
ועוד הערה ראויה לציון של יואיט: "ברגע זה, כשאנחנו מדברים בטלוויזיה, עושים רופאים רבים את מה שעשה קוורקיאן, אך בחדרי חדרים, בחשאי. קוורקיאן התעקש להעלות את זה אל הבימה, ומבחינה זו אולי אפילו עשה לו שירות דוב". ומייק ואלאס סיפר, שהוא ואשתו חתמו על "צוואה בחיים" שמטרתה להבטיח שבבוא העת, יוכלו לשלוט גם באופן צאתם מהעולם הזה.
ועוד משהו: באותה שעה שסי.בי.אס הקרינה את רגעיו האחרונים של האדון יאק, שידרה אי.בי.סי גרסה מודרנית לסרטו הקלאסי של היצ'קוק "חלון אחורי", שאת תפקידו של ג'ים סטיוארט, שבמקור תקוע מול החלון בגלל שבר ברגליו, מילא בו לא אחר מאשר כריסטופר ריב, שמנסה במאמצים הירואיים להתגבר על פציעה שהפכה אותו למשותק מצווארו ומטה, ואפילו כדי לדבר הוא נדרש למכשירים מיוחדים. ריב העלה את בעייתם של המשותקים על סדר היום, הוא מגייס תרומות למחקר ולמכשירים, והפך לדמות מעוררת הערצה. אך הופעתו בסרט עוררה אי-נוחות מרובה ותגובות מעורבות מצד צופים. אחד מהם כתב לאחת מאינספור התוכניות האינטראקטיביות בערוצים הרבים, שהקרנת הסרט הזה, והדגשת ההירואיות שבחיים-בכל-מחיר, תרמה לוויכוח יותר מהחשיפה למותו היזום של מר יאק.
כעבור יומיים החזירה אי.בי.סי מנה, אולי בלי דעת, אולי באירוניה: הסדרה הפופולרית ביותר, NYPD, נדרשה להיפרד מהבלש בובי סימון, לאחר שהשחקן ג'ימי סמיתס הודיע כי לא יחדש את החוזה שלו. מפיקי הסדרה, האדונים בוצ'קו ומילץ', ידועים בנכונותם להסתכן ולא לשחק על-פי הכללים של סדרות הסבון האמריקאיות, לא להעביר את סימון לתחנת משטרה אחרת, משם יפקוד מעת לעת את התחנה הישנה ויוכל להיות שחקן אורח, וגם לא להשאיר פתח לעתיד מעורפל. הם החליט לחתוך, בקשיחות לא אופיינית למדיום, וסידרו לסימון מחלת לב, שאפילו השתלה אינה מצילה אותו ממנה.
פרק הפרידה מסימון-סמיתס הפך לאירוע מתמשך, שגם ערוצים אחרים הצטרפו אליו, ובמשך תשעים דקות תמימות היו הצופים חשופים לכל חרחור וגניחה של הבלש האהוב. הוא רמז לרופא שלו שיעדיף להסתלק בשקט, בלי טיפולים מיותרים, והרופא הטוב דאג לחסוך ממנו ניתוח נוסף. חבריו באו להיפרד ממנו, אשתו דיאן אחזה בידו, הכומר העניק לו מחילה -- שום פרט לא נחסך. אך כפי שכתב ה"ניו-יורק טיימס", תודה לאל שג'ימי סמיתס עוד יחזור אלינו בתפקידים אחרים, וכמובן, תודה לאל על השידורים החוזרים של הסדרה. בובי סימון מת באי.בי.סי וממשיך לעצור פושעים בערוצים מקבילים, באותה שעה ממש, כאילו לא אירע דבר. כמו שהטלוויזיה אוהבת. ואם חשבתי לרגע שרק אני הבחנתי בהקשר המוזר, ואולי אני מוציאה את דיבת הטלוויזיה האמריקאית רעה, בא לארי קינג וחזר והוכיח, שאין גבול. בראיון עם מייק ואלאס ודון יואיט, הוא אכן שאל אותם על ההבדל בין השידור של קוורקיאן ל"מותו" של בובי סימון. ויואיט הזכיר בלי שום היסוס ואפילו בלי לכחכח, ששם זו היתה סימולציה של מוות, בידי שחקן, ולא הדבר האמיתי, שהם הראו.
אז אין גבולות, ושום ראיון נוקב עם מייק ואלאס ושום שירות למטרה נעלה לא יכולים לשנות את הטשטוש המזופזפ הזה שבין החדשות לבידור, בין הפרטי לפומבי. בעידן של מין אוראלי מפורש ביותר על סדר-היום הלאומי לא נותר עוד רגע, ולו גם הקשה ביותר בחייו של אדם ושל בני משפחתו, שאינו הופך למצרך עובר לסוחר -- פוליטי, בידורי, אידיאולוגי, או מה שלא יהיה.
כרמית גיא, סטנפורד
גיליון 18, ינואר 1999