לפני ארבעה חודשים התפטר גנרל דייוויד פטריאוס מתפקיד ראש ה-CIA האמריקאי לאחר שנחשף כי ניהל פרשת אהבים מחוץ לנישואים. ההתפטרות נגרמה ונומקה בשל עצם העובדה הזו: רומן מן הצד שהיה לפטריאוס עם פולה ברודוויל, כותבת הביוגרפיה שלו, שהוסתר, כמובן, מאשתו, בתו של גנרל נערץ כשלעצמו. על-פי הצופן המוסרי המוצהר במרחב הציבורי האמריקאי, ניאוף הוא מעשה חמור שעונשו בצדו: הקריירה של פטריאוס נקטעה באחת, והשאיפות שיוחסו לו להתמודד בעתיד על תפקיד הנשיא נגדעו או לפחות הוכנסו למקפיא.
פטריאוס לא היה לבד. כתבה שפורסמה בהקשר להתפטרותו ב"ניו-יורק טיימס" ציטטה ספר שכותרתו "מין נשיאותי, מהאבות המייסדים ועד ביל קלינטון", שכלל את הממצא הבא: לכשליש מהנשיאים האמריקאים היו מאהבות. ביניהם היו נשיאים אהובים שהנציחו את תהילתם בדברי ימיה של ארצות-הברית, כמו פרנקלין דלאנו רוזבלט, דווייט אייזנהאואר, ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון.
ואם לפני 50 ו-60 שנה נשמרו הרומנים הנשיאותיים בסוד, הרי התיאבון המיני הגדול של קנדי וג'ונסון היה ידוע לתקשורת האמריקאית, אך היא נמנעה מלדווח עליו. רק ביל קלינטון נאלץ לחשוף את ערוותו ברבים – מהלך כפוי שלא הצליח לקפד את כהונתו וגם לא להקטין את הפופולריות שלו בארצו ובעולם.
שר החינוך גדעון סער, ינואר 2012 (צילום: גדעון מרקוביץ)
אישי ציבור אמריקאים אחרים, כמו המועמדים לנשיאות גרי הארט וג'ון אדוארדס, נאלצו לפרוש מהמירוץ, או מהחיים הציבוריים בכלל, לאחר שנחשפה בגידתם ברעיותיהם. בדרך כלל מנומקת הסנקציה הזו לא כל-כך במעשה הניאוף עצמו כמו בשקרים שמשמיעים הגברים שנתפסו בקלקלתם כדי לכסות את מערומיהם.
התקשורת הישראלית נוהגת באופן שונה לחלוטין בעניינים אלה. היא אינה מדווחת כלל על רומנים מן הצד של אנשי ציבור, שהיא יודעת עליהם. ההסבר המקובל: אין זה מתפקידה לחדור לתחום צנעת הפרט של מנהיגי המדינה כל עוד אין לכך נגיעה ישירה לניהול ענייניה. על-פי המוסכמה המקובלת, הארץ מלאה בבגידות על רקע רומנטי, ואין, לכן, הצדקה להיטפל לפוליטיקאים דווקא המקיימים זוגיות כפולה או משולשת.
ביסוד התפיסה הזו עומדת ההנחה, גם אם במובלע, שניאוף אינו התנהלות בלתי מוסרית, אלא נוהג רווח, ושמכל מקום, אין להשליך ממערכות יחסים אינטימיות שמנהל פוליטיקאי במקביל על אמינותו הציבורית ועל תפקודו בזירה הפוליטית. ומי שמעז לטעון כי יושר אינו ניתן לחלוקה, ומי שבוגד בבת זוגו (או בוגדת בבן זוגה) מועד לרמות ולהוליך שולל גם בענייני ציבור, נחשב למתחסד וצבוע.
ההתנהגות המיוחסת ביממה האחרונה לגדעון סער חורגת לכאורה מתחום הדיון האמור: שמו של שר החינוך נקשר לקיום יחסי מין שיש בהם לכאורה מימד פלילי. אחת הטענות המוטחות כלפיו היא שאחת הצעירות שעימה היה לו סטוץ היא קטינה, והשנייה שאחת מאהובותיו היתה עובדת הכפופה לו. סער מכחיש מכל וכל את ההאשמות החמורות הללו ותולה אותן בעלילה פוליטית מרושעת שנרקמה נגדו כדי לטרפד את מינויו לשר בממשלה הבאה ולחסל את הקריירה הציבורית הנאה שבנה עד כה.
בתוקפם של טיעונים אלה עמל סער בשבועות האחרונים לצמצם ככל יכולתו דיווחים בכלי התקשורת על הטענות האמורות, שבאו בין השאר לידי ביטוי במכתב, שהתחזה להיות כאילו נחתם על-ידי אחת מעובדות לשכתו, ושהופנה כביכול לראש הממשלה. מאמציו של סער הצליחו באופן מרשים למדי: התקשורת המסורתית כמעט שלא עסקה בפרשה הזו, לבד מאזכורים ספורים, לקוניים, ב"מעריב", ב"גלובס" וב"הארץ".
נאמנה למסורתה, גרסה התקשורת הישראלית שאין זה מעניינה להציץ למיטתו של שר החינוך ולשתף בממצאיה את הציבור. יתרה מכך, היא קיבלה את טיעונו שחרושת השמועות על התנהלותו המינית, ובראש וראשונה המכתב שכביכול כתבה עובדת לשכתו, הם פברוק אחד גדול שעלול לגרום לו נזק הרסני על לא עוול בכפו. לפיכך נמנעו כלי התקשורת המרכזיים, עיתונים, רדיו וטלוויזיה, מלדווח על הטענות הללו. עד שאמש ניתנה להם עילה ראויה להציף את הפרשה: היועץ המשפטי החליט לבדוק את הטענות, בכלל זה את מהימנות המכתב המיוחס לעובדת.
בחוכמה שלאחר מעשה, ניתן לקבוע כי התקשורת טעתה בשיקול דעתה במקרה הזה. ההתנהגות המיוחסת לגדעון סער חורגת מהמקרים המקובלים של ניהול רומנים מחוץ לנישואים שבהם מעורבים אנשי ציבור. הטענות הנשמעות כלפיו משיקות לכאורה לתחום הפלילי, ולכן היה על התקשורת לשתף בהן את הציבור. זאת ועוד, במצב שנוצר נקלע סער למלכוד של נסחט שמרחף מעל ראשו איום בלתי פוסק של חשיפה מביכה. הוא אינו יכול לתפקד כראוי כשהוא אפוף זמזום של יתושים ארסיים המסוגלים לעקוץ אותו בכל רגע. היה זה מעניינו לפרוץ את המצור הזה. אך גם אם העדיף סער להמשיך בשגרת יומו (מתוך תקווה שענני הסערה יחלפו?), היה זה מתפקידה של התקשורת להביא לידיעת הציבור את המתרחש.
ככל שההחלטה קשה – שהרי מול עיני העורכים והכתבים עמדה האפשרות שמדובר בעלילת זדון ושסער זכאי שחייו הפרטיים יישארו בדלת אמותיו – היה עליהם ליזום דיווחים המביאים לידיעת הציבור את המתרחש. המימד הציבורי של הפרשה הזו גובר על צנעת הפרט. ייתכן שהתקשורת המסורתית נפלה קורבן לקיבעון שהיא מייחסת לממסד: היא התעלמה מהתפוצה הרחבה של הפרשה ברשת. מה שמתפרסם בבלוגים, באתרים וביתר הפורמטים המקוונים הופך ממילא לנחלת הכלל.