הציפייה הבסיסית מעיתונאים חוקרים היא שיצללו אל מעמקי התחקיר שעל סדר יומם ויעלו בידם כמה שיותר מידע חדש, חשוב ומעניין – בלי מורא, בלי משוא פנים ובלי לעשות הנחות למושאי הסיקור. אבל מה קורה כשמושאי הסיקור האלה לא מגלים התנגדות, ופשוט מתיישבים לראיון? האם כשעיתונאי חוקר ניגש לראיין אישיות רמת דרג מצופה ממנו להשתמש באותם כלים המשמשים אותו לתחקירים, או שראוי ואף רצוי להפגין גישה רכה יותר?
אילנה דיין הציגה את גישתה בנושא באירוע שערך בחודש שעבר החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, בהנחיית נחום ברנע. הדוגמה הבולטת של דיין היתה ראיון מעורר הדים שקיימה בחודש יוני השנה עם יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר. כהן, המוצג בתקשורת כבעל אספירציות פוליטיות, העניק ל"עובדה" את הראיון הראשון שלו לאחר פרישתו.
ברקע לראיון עמדה ביקורת ציבורית לגבי יחסיו של כהן עם בנימין נתניהו, טענות על פרסום פעולות של המוסד לצרכים תדמיתיים וחשיפה של גידי וייץ ב"הארץ" על כך שג'יימס פאקר, איש מפתח בפרשת "תיק 1000", נתן לכהן 20 אלף דולר במזומן. דיין אמנם שאלה את כהן גם שאלות קשות, אבל לאחר השידור ספגה ביקורת שלפיה המרואיין הצליח למנף את הבימה היוקרתית להכשרת השטח לכניסה עתידית לפוליטיקה.
"את חושבת שיוסי כהן יצא נשכר מהראיון הזה?", שאל אותה ברנע במפגש בחיפה.
"אני חושבת שזה תלוי בקבוצת ההתייחסות. האנשים שבמידה מסוימת הוא מכוון אליהם, קרי מתפקדי הליכוד – הם ראו ראש מוסד עם סכין בין השיניים, יצירתי, תכמן, מוכשר, 'דוגמן'", השיבה דיין. "ולעומת זה, אנשים כמוני וכמוך שרואים גם את הצדדים הפחות מוארים שלו – אז הצדדים הפחות מוארים קיבלו איזשהו זרקור כשם שהצדדים היותר מוארים קיבלו זרקור".
"הם בונים, וינרוט ואיזנקוט, על זה שכתוצאה ממערכת של יחסי אמון שנוצרת במשך שנים – ראיון הוא לפעמים תוצאה של עבודה של שנים – אני כן אהיה קשובה. אני יודעת שיש דברים שהאיש הזה הקדיש להם באמת את חייו, ואני אתן לזה משקל"
קצת קודם לכן סיפרה דיין על האופן שבו השתמשה ברגש כדי למסגר מרואיינים, והדגימה באמצעות הראיון עם ראש המוסד בדימוס. "כשאתה עושה ראיון עם מישהו, נגיד יוסי כהן, אתה אומר לו: אני אשאל את השאלות הקשות. אני אשאל על פאקר, על הקשרים שלך עם נתניהו, אני אשאל אם היית פוליטי במידה מסוימת. אבל כשזה מגיע לחדר העריכה ויש דיון על השאלה האם את הדיאלוג שלי עם יוסי כהן על הילד הפגוע שלו נשים לקראת סוף הכתבה כך שיישאר טעם אנושי וסנטימנטלי – אז אני אעשה את זה", אמרה.
"קודם כל כי זה נכון, כי הוא באמת גידל ילד פגוע, כי הוא באמת מסור לו. כי זה באמת חלק מהסיפור שלו", נימקה, והוסיפה: "כי יוסי כהן הוא לא עבריין, והוא לא מישהו שאני מתייחסת אליו כמושא של תחקיר. אז יש פה באלאנס. יש הרבה מנופים לשחק איתם. זה מה שאני יכולה להציע. אני אשאל את השאלות הקשות... [אבל] תגיד לי אם יש משהו שהוא בנפשך, משהו שאתה רוצה שישודר וחס חלילה לא יישאר על רצפת חדר העריכה".
"אבל את לא תראי להם, לעולם לא תערבי אותם בתהליך העריכה", העיר ברנע.
"אנחנו אוהבים להגיד שאנחנו לא סינמה סיטי, אבל גם את זה יש אחרים שעושים", השיבה דיין. "אז תשאל, למה שהוא יבוא אלי? כי הם בונים, וינרוט ואיזנקוט, על זה שכתוצאה ממערכת של יחסי אמון שנוצרת במשך שנים – ראיון הוא לפעמים תוצאה של עבודה של שנים – אני כן אהיה קשובה. אני יודעת שיש דברים שהאיש הזה הקדיש להם באמת את חייו, ואני אתן לזה משקל. אבל לעולם לא על חשבון הדברים שמבחינה עיתונאית קריטי שנתעסק בהם. ולפעמים גם מבחינה טלוויזיונית יש משהו שעובד יותר טוב או פחות טוב".
הרמטכ"ל והג'ינג'י עם המפתח ל-D9
בחלק אחר של הדיון עסקה דיין בדילמה: האם לשדר דברים שמרואיין אמר און-רקורד – אבל בטעות או בקלות דעת? האם המעשה הראוי במקרים כאלה הוא לשדר את האמירות, בידיעה שהן עלולות להביך את המרואיין – או שמא ראוי ללכת לקראתו ולהציג לצופים גרסה מחושבת ומשופצת שלו? האפשרות השנייה קורצת במיוחד במקרים שבהם המראיין מקווה לטפח את המרואיין כמקור עיתונאי שיסייע לו גם בעתיד.
דיין שיתפה את באי המפגש בהתלבטות שעלתה בעת עריכת הראיון עם יוסי כהן. בפתח הראיון, כהן דיבר על המיומנויות המבצעיות שלו והסביר שיש לו שליטה מוחלטת ברגשות שהוא מציג – לטענתו, הוא יכול לבכות, לצחוק או להביע כעס בכל רגע לפי הצורך. "אתה מסתכל על כל האירוע מהצד. אתה כאילו לא שם", פִרשנה אותו דיין, וכהן אישר: "נכון. כמו שאני עושה כרגע". כשדיין שאלה אותו אם התכוון למה שזה עתה אמר, כהן מיד חזר בו והכחיש באלגנטיות.
ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, מתוך הראיון עם אילנה דיין (צילום מסך מתוך אתר mako)
"אילו יוסי היה מבקש ממני להוריד בעריכה את הקטע הזה שבו הוא כאילו נחשף, הייתי אומרת לו: 'בשום אופן לא'. אבל הייתי גם משכנעת אותו שבסוף זה חינני", אמרה דיין. "היחס שלי אליו יהיה שונה מהיחס, לדוגמה, לבתו של דכנר (עד המדינה המנוח בפרשת הולילנד; ר"נ) או לאם שכולה. הוא מתוחכם, הוא ערמומי, הוא בא עם כוח. אז אני לא צריכה לעשות לו הנחות".
במקרה של כהן ניכר שפליטת הפה, אם בכלל היתה פליטת פה, אינה מהסוג שאמור להביך מרואיין. במקרה אחר, מובהק יותר, דיין החליטה לחתוך החוצה פליטת פה שלא רק עשויה היתה להביך מרואיין בכיר ונחשק – אלא ייתכן שגם סיפקה הצצה אל תפיסת המציאות שלו.
זה קרה במהלך מלחמת לבנון השנייה, כשריאיינה את הרמטכ"ל דאז דן חלוץ. "שאלתי אותו את השאלה שתמיד שואלים רמטכ"ל, 'מה הרגע הכי קשה שהיה לך עד עכשיו במלחמה', והוא, בטיפשות, בטעות, אמר 'כשכאבה לי הבטן', מתוך היהירות הרגילה שלו. אמרתי לו: 'חלוץ, אני אשאל את זה שוב', ואז הוא הבין שהוא צריך להגיד שזה הרגע שבו מודיעים לו על ההרוגים והנפגעים". את הקטע הזה החליטה דיין לא לשדר. "לא השארתי את השאלה והתשובה הראשונות", אמרה. "אז אולי מישהו אחר כן היה משאיר את זה, בשביל להביך אותו. אני חשבתי שאין צורך".
"היחס שלי ליוסי כהן יהיה שונה מהיחס, לדוגמה, לבתו של דכנר או לאם שכולה. הוא מתוחכם, הוא ערמומי, הוא בא עם כוח. אז אני לא צריכה לעשות לו הנחות"
דיין כבר דיברה על התקרית הזאת בעבר. בראיון ל"גלובס" מ-2015 היא סיפרה שבתום הראיון עם חלוץ "אנשי הרמטכ"ל" לחצו עליה להסיר את התקרית המביכה. דיין, כאמור, נעתרה.
לדבריה, נציגיו של חלוץ, יהיו מי שיהיו, ביקשו ממנה לגנוז גם קטע שבו הוא נשאל על ועדת החקירה שתוקם אחרי המלחמה והשיב לה תשובה זחוחה באנגלית: "I really don't care". את הקטע הזה סירבה לחתוך. "הוא אמר ככה, הוא דיבר ככה, הוא בחר את המלים האלה", הסבירה. במקרה הזה, אמרה דיין, זיהתה את החשיבות העיתונאית של האמירה – זכותו של הציבור הישראלי לדעת שהרמטכ"ל שלו מתייחס בזלזול לאפשרות שיידרש לתת דין וחשבון על תפקודו.
בהמשך המפגש דיברה דיין על מחויבותה לחוסן הלאומי. היא סיפרה שבמהלך מלחמת לבנון השנייה קיבלה מבמאית דוקומנטרית תיעוד מראיון עם מח"ט בחיל השריון. המרואיין היה מחובר למיקרופון אלחוטי, וכפי שקורה מדי פעם – כשנפסק לרגע הראיון הוא שכח מקיומו של המיקרופון ושוחח בחופשיות, במקרה זה עם מפקדיו.
מההקלטה עלה שהמח"ט סירב להכניס לשטח לבנון גדוד מילואים שהיה תחת פיקודו בגלל המצב הקשה בגזרה באותה עת. "הוא אומר, 'אני לא מכניס את הגדוד הזה עד שהם עוברים ריענון בצאלים'", שִחזרה דיין. הקטע לא שודר. "בזמן מלחמה אני לא משדרת חומר של מח"ט שריון שעוקף את מפקד האוגדה, שמסביר שגדודים שלנו לא מוכנים, שאין לנו מושג מה הולך שם ושאנחנו לא מוכנים ללחימה היבשתית הזאת. האם צדקתי? אני לא בטוחה, נחום. [אז] היה לי ברור שזאת ההחלטה הנכונה. ואגב, הבמאית הלכה עם זה לערוץ המתחרה, וגם הם לא שידרו את זה בזמן המלחמה".
מקרה דומה התרחש כעבור שבוע, כשדיין ביקרה בחמ"ל של אוגדה 162 במסגרת הכנת כתבה על המלחמה. מפקד האוגדה שאל את קצין ההנדסה למה עדיין לא הצליחו לפרוץ ציר מסוים. "אנחנו לא מוצאים את הג'ינג'י עם המפתח ל-D9", השיב קצין ההנדסה. "אני נשבעת לך, כמעט בלי לחשוב, החלטתי שאת המשפט הזה אני לא מכניסה לכתבה", אמרה דיין לברנע. "לא רציתי שאמא שלי וגיסתי וגם לא נסראללה ידעו שאנחנו לא מוצאים את הג'ינג'י עם המפתח ל-D9. אני לא בטוחה שצדקתי".
רועי ניצן הוא סטודנט בתוכנית ללימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם
* * *
לצפייה בתיעוד ערוך של המפגש