בשבועות האחרונים מתנהל ברשתות החברתיות דיון ציבורי ער בדבר נטייתו המינית של אחד מחברי-הכנסת החדשים, שבחר להסתירה מהציבור. מול אלו המתנגדים ל"הוצאה אלימה וכוחנית מהארון", כפי שהם מכנים זאת, נשמעות טענות המדגישות את חובתו המוסרית של חבר-הכנסת המדובר לגלות את נטיותיו, בהיותו נבחר ציבור שאמור לכבד את בוחריו.
המוטיב המרכזי הבולט בטענות הללו – הן מצד התומכים והן מצד המתנגדים – הוא השיח סביב סוגיית הפרטיות, שנקשרת באופן כמעט אוטומטי לנושא ההומוסקסואלי. אלא שבלהט הדיון שממשיך להתפשט על קירות רבים ברשת הפייסבוק, נזנחה סוגיה מהותית אחת: תפקודה של התקשורת.
לפני שאתפנה לבחון את תפקודה של זו, ראוי להבהיר במה הדיון הזה אינו עוסק. הדיון הציבורי בנטייתו המינית של חבר-הכנסת המדובר אינו רכילותי או צהבהב; זהו עיסוק עקרוני בסוגיה מהותית המתייחסת לחובתם של נבחרי ציבור. לפני שאחלל את כבודו של שיח הפרטיות המוערך כל-כך, וגם אם נניח שנטייתו המינית של אדם היא עניין פרטי, ראוי להבחין בין חבר-הכנסת המדובר לבין מספר לא מבוטל של אנשי במה שיצאו מהארון בשנים האחרונות, לאחר שנים של הסתרת נטייתם המינית. הוא, בניגוד להם, מכהן כנבחר ציבור שחייב לבוחריו דין-וחשבון.
הטוקבקיסט הרווח ישאל, בצדק, היכן עובר הגבול והאם עלינו לצפות מכל חברי-הכנסת לחשוף את ההרגלים המיניים שלהם. התשובות לשאלות מהסוג הזה צריכות להבהיר, בראש וראשונה, מהי הומוסקסואליות. בחברה שבה אנו חיים, הומוסקסואליות אינה רק פרקטיקה מינית; הומוסקסואליות היא לפני הכל רעיון, זהות, סוגיה חברתית שנויה במחלוקת שבגינה ניטלות זכויות מאנשים.
בחברה שבה הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים נלחמים על זכותם להינשא במדינתם, לאמץ ילדים או לרשת את בני זוגם, חבר-כנסת הומו שמסתיר את נטייתו המינית מועל בתפקידו ואינו ממלא את חובתו כלפי הבוחרים, ודאי לא כלפי בוחריו הגאים. ואם כל אלו אינם משכנעים, נוכל רק לדמיין כיצד נגיב לידיעה על אודות חבר פרלמנט אירופי שמסתיר את יהדותו בשנת 2013.
אז מה הבעיה עם אותו "שיח פרטיות" וכיצד הוא קשור לתפקודה של התקשורת? ובכן, מעט מאוד נושאים זכו להיכנס לפנתיאון המכובד המעניק הגנה מפני עיניה הבוחנות של התקשורת. באופן מסורתי, היו אלה גילויים מרעישים על אודות מעלליהם הבלתי מוסריים של אנשי ציבור. אנשי תקשורת, במקרים כאלה, נמנעו מפרסום פרשות מביכות שהיו ידועות לכל דרי הבצה התקשורתית.
מדוע נטייה מינית הומוסקסואלית, יש לשאול, "זכתה" למעמד הלא מחמיא ונכרכה עם אותם מעשים מביכים ובלתי מוסריים שראוי, אולי, להסתירם? ברמה ההיסטורית התשובה ברורה: טרם ביטול האיסור החוקי על משכב זכר בישראל בשנת 1988, חשיפת נטייתו המינית של אדם סימנה אותו, הלכה למעשה, כעבריין. אלא שחצי יובל חלף, ולמרות שהלך הרוח החברתי סביב נושא ההומוסקסואליות שינה את פניו, הפרקטיקות העיתונאיות נותרו על כנן.
מה עומד בבסיס אותן פרקטיקות מיושנות אם לא מוסר כפול שבבסיסו הומופוביה שורשית, גם אם לא מפורשת? נשתמש בדוגמאות מהתחום הצהוב: ידוענים גאים מעולם הבידור שמסתירים את נטייתם המינית זוכים לשיתוף פעולה מלא של התקשורת, שבוחרת "לכבד את פרטיותם" גם כאשר הם נצפים במרחבים ציבוריים עם בני זוגם. לעומתם, דוגמנית חשופת חזה שמבלה בחוף הים ונתפסת בעדשתו של צלם פפרצי אינה זוכה לאותו הכבוד; להפך, תמונתה תפורסם בניגוד לרצונה והצלם יתוגמל באופן שיעודד אותו לרמוס את פרטיותם של ידוענים אחרים, ובלבד שאינם הומואים, לסביות, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים.
בהקשר זה, מעניין לראות שבעוד שהזכות להינשא ולאמץ ילדים ניטלת מאנשים גאים בכוחניות, הזכות לפרטיות נשמרת באובססיביות מעוררת השראה, שלא לומר נכפית. אם כך, ראוי לשאול בפשטות ובישירות: מה הופך את החזה החשוף של ידוענית – אדם פרטי שלא חייב לנו מאום – לעניין ציבורי, ואת מצבו הרומנטי-משפחתי של אחד מ-120 נבחרי הציבור שלנו לעניין פרטי שראוי להגנה בלתי מסויגת?
נראה שתפיסתנו את ההומוסקסואלית כ"תופעה פרטית שראוי לכבד" מעידה, יותר מכל, על גישה אנכרוניסטית שנטועה בהומופוביה. איני מבקש לפרוץ את גבולות הפרטיות באשר הם. אלו צריכים להיקבע על-ידי הגורמים האמונים על כך. אני כן מבקש שוויון בנטל החשיפה – דין הומוסקסואל כדין הטרוסקסואל.
ראוי לשאול האם ומתי יקום העורך הראשי שיקבל החלטה אמיצה לחשוף את נטייתו המינית של חבר-כנסת שבוחר להסתירה מהציבור – לא רק משום שהחלטה כזאת תשים קץ לתפיסה המעוותת הרואה בהומוסקסואליות דבר מביש שראוי להסתירו, אלא בעיקר משום שנבחר ציבור צריך לחשוף בפני בוחריו את מכלול הנסיבות שעשויות להשפיע על שיקול דעתו.
התקשורת אינה פועלת בחלל ריק; היא מושפעת מהלך הרוח החברתי ומשפיעה עליו. מבחינה זו, לאנשי תקשורת יש אחריות ציבורית. בשם ההבנה שהתקשורת אינה השתקפות חיוורת של המציאות, אלא לוקחת חלק פעיל בעיצובה, הפרקטיקות העיתונאיות הנהוגות כיום ביחס לנושא ההומוסקסואלי צריכות לעבור התאמה מחדש ולחדול מסימון ההומוסקסואליות כנטייה מביכה ששייכת לתחום הפרטי.
אבי מרציאנו הוא דוקטורנט בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה