בישראל ניתן לצפות בתכנים בינלאומיים בכמה דרכים מצומצמות. גופי השידור, ספריות הווידיאו והשידורים הבינלאומיים מוגבלים וכפופים להסכמי הפצה מקומיים, והחוק הישראלי קובע שהורדה וצפייה בסרטים ללא הסכמת בעל הזכויות אסורה. למרות זאת, מבקרי הטלוויזיה והקולנוע בישראל מצליחים לפרסם ביקורות על סדרות וסרטים שאינם זמינים בישראל.

יכול להיות מעניין לקרוא ביקורת על סרט גם אם לא אוכל לצפות בו אף פעם, אבל מבקרים יקרים, איך צפיתם בסרט? האם קיבלתם אותו מהמפיק? מגוף השידור הבינלאומי? הבמאים חברים שלכם והעבירו לכם עותק? אתם כותבים מארצות-הברית? נשמח לדעת. ראשית, כי זו חובתכם המוסרית כעיתונאים, יחד עם גילוי נאות על קרבה ליוצרים וביקורות מוזמנות. שנית, כי אם מצאתם דרך חוקית לצפות בסרט אולי נרצה להשתמש בה גם.

ואם גנבתם את הסרט, חובה שנדע. מסיבות הומניות – כדי שלא נעשה חיפוש עקר ומיותר באינטרנט, בפלטפורמות החוקיות – ומשום שאם גניבת תוכן לגיטימית בעיניכם, עמדו מאחורי בחירה זו בגאון ושימו לינק, כדי שאחרים יוכלו לגנוב גם. אני רק מזכירה ש"בישראל ומדינות רבות אחרות הפרה של זכויות יוצרים לצורך מסחר או הפקת רווח כספי היא עבירה פלילית שדינה מאסר עד 5 שנים. סעיפי ההפרה והעונשין מפורטים בפרק ט' לחוק זכויות היוצרים 2007". זה כמובן מ"ויקיפדיה".

אני יודעת, גניבת תוכן היא תחביב בינלאומי ולאנשים יש הרבה סיבות מוצדקות – בעיניהם – לעשות זאת. רבים ממכרי עושים זאת, לצערי. חלקם טוענים שהאולפנים בין כה וכה עושקים את היוצרים, וזו חובה לעשוק אותם (הגונב מגנב פטור). חלקם טוענים שהגניבה הזו תורמת להפצת הסרטים ומקדמת את התעשייה (פליק-פלאק מחשבתי כלשהו שסותר את עצמו). והתירוץ האהוב עלי: "אני לא גונב תוכן ישראלי, רק בינלאומי". כאילו שאפשר לזרוק אבן בהוליווד בלי לפגוע בלפחות חמישה ישראלים שסביר שמחציתם קרובי משפחה שלכם.

אז מבקרי קולנוע וטלוויזיה, אתם אנשי מקצוע? ספרו לנו איך צפיתם בסרט אותו אתם מבקרים. מפיצים וגופי שידור, אתם שולחים חומרים למבקרים שגונבים תוכן כדי לפרסם סיקור בעיתון או בבלוג? אל תלינו על כך שגונבים מכם. קרנות קולנוע ופסטיבלים, אתם משתמשים במבקרי קולנוע שמעודדים גניבת תוכן כלקטורים, שופטים, מרצים ופאנליסטים? תפסיקו.

נגה בריינס היא מנכ"לית איגוד העורכים – איגוד מקצועות הפוסט בישראל