לפני מספר שנים קראתי כתבה ב"הארץ" שתורגמה מאנגלית. הנושא היה רפואי ונכתב שם כי לנפגע היו "התכווצויות קיבתיות". מאחר ולא הבנתי את פשר המחלה המוזרה שבה לקה המנוח ואשר גרמה למותו, פניתי אל המקור האנגלי. שם נאמר כי הוא סבל מ-Ventricular Fibrillation, כלומר VF. הפגיעה הלבבית הקשה המחייבת טיפול מיידי.

המתרגם הנכבד פנה למילון וחיפש פירושה של כל מילה ומצא כי מדובר בקיבה (VENTRICLE) והמילה "פיברלציה"תורגמה כהתכווצות. אמנם כללי עיתונות מחייבים בדיקה והצלבה של מידע, אבל תרגום של מאמר הכולל מונחים מדעיים היה נתון לתרגום על ידי מי שתרגם גם מאמרים פוליטיים ואחרים.

בעקבות כך ולאחר פגישה של כתבי בריאות עם קבוצת רופאים, הוחלט כי מאמר מתורגם שעוסק בהבטים רפואיים יובא להתייעצות עם רופא. כך משך מספר חודשים הייתי מקבל מהמתרגמים טקסט ואת המונחים הייתי מתרגם לעברית. גילוי נאות – ללא תשלום. המנהג הזה נמוג לאחר זמן בשל שיקולים שונים של המערכת.

שינוי ברמת אמינות הידיעות הרפואיות בתקשורת החל כאשר סטודנט לרפואה בשנים מתקדמות החל להבהיר שאלות רפואיות בעיתון המקוון של "ידיעות אחרונות", ולהערכתי עוסק בכך בהצלחה עד היום כאשר הרפואה היא עיסוקו העיקרי.

כתבי בריאות של מרבית העיתונים האחרים קיבלו על עצמם לעסוק בבריאות ורפואה ללא כל הכשרה. לאחר תקופה מסוימת ככתבי פלילים או שטחים, החלו לעסוק ברפואה – דהיינו בעיקר בחלק השערורייתי של הרפואה, כמו כתב הבריאות החרוץ של ה"ארץ" שאצלו כל ידיעה על טעות או תקלה רפואית היתה מתחילה במשפט בומבסטי כמו "טעות חמורה שלא הייתה כמוה". לימים עבר להיות פרשן רפואי בערוצי הטלוויזיה וממשיך להסביר לציבור עד כמה גרועה המערכת והרופאים שבה.

בערוצי הטלוויזיה שודרו תחקירים מעמיקים על תקלה זו או אחרת בבתי החולים, תקלות קשות שהביאו אכן למות חולים, אבל בדרך כלל המסקנות  של תוכניות כמו "עובדה" היו בנוסח של "והרופאה הזו עדיין עובדת בבית החולים". תחקיר מלווה בפסק דין. בתום דיון כזה הערתי פעם שפיטורי רופא ששגה אינם מתישבים עם הגיון ובטיחות, אבל זה לא התקבל על דעת המראיינת.

בתי ספר לרפואה ועיתונאות בארה"ב משלבים בלימוד קורס בן שלוש שנים, לאלה שאין בידם השכלה רפואית, במהלכו מכשירים את המשתתפים להיות בעלי מקצוע בתחום הסברת הרפואה והבנת התהליכים הרפואיים. מסבירים, למשל, כי כתבות המתחילות ב"פריצת דרך רפואית"  ומסתמכות על ראיון עם בעל הדבר או על מאמר לא מבוקר, עלולות להצית זיק תקווה בקרב חולים במחלה חשוכת מרפא.

בערוצי הטלוויזיה בארץ ניתן לקבל הסברים מאוזנים ומבוססים מאחר והעוסקות בנושא עוסקות בכך זמן רב, מכירות את המערכת ואת מגבלותיה. בעת מגפת הקורנה ההסברה היתה מבוססת ולא מתלהמת ומיטב הרופאים העוסקים בכך הובלו, לאחר האיפור, אל מול המצלמות. למעט דעה לא מבוססת הנשמעת מפי בעל תואר רפואי בכיר, היו ההסברים מדויקים ונתנו מידע אמין.

בעיתונות הכתובה, הדבר שונה. ב"הארץ", תוספת "בריאות" בת מספר עמודים עברה במהלך השנים לפורמט של דף אחד בשבוע. בתחילה היו הכותבים בכירי הרופאים וההסברים  שלהם מדויקים ואמינים, כמו אלה שנכתבו על מהות הפגיעה בלב והדרך לריפוי אשר התפרסמו כמעט אחת לשבוע. בתקופה ההיא פירסם החתום מטה מאות מאמרים על בטיחות ברפואה, הרדמה כללית ואזורית ועוד. העורכות היו מבצעות עריכה לשונית ומבהירות נקודות שלא היו ברורות די צורכן לקורא המצוי.

החלפות תדירות של עורכי המדור הביאו לצימצום הכותבים המומחים בתחום הרפואה וניתן מקום גם למרפאים בשיטות שונות ומשונות. המאמרים כיום אינם נבדקים לפני הפרסום על ידי מומחה בתחום, ולצערי מידע פופולרי לא מבוסס מופיע לעיתים מזומנות. במקום להביא מידע אמין,  מתפרסם חומר המתאים למדור "דעות", המתבסס על ידע אישי.

המודל שלי לכתיבה עיתונאית רהוטה וברורה הוא של כתבת ה"ניו יורק טיימס" ג'ינה קולטה. מן הראוי כי העורכים המתחלפים והכותבים יקראו וילמדו כיצד יש להביא לציבור מאמר: הסבר שיהיה מעניין ומרתק, יתבסס על עובדות ויצטט את מיטב הספרות ויביא גם ראיונות עם המובילים בתחום. הספרים שקולטה כתבה מהווים דוגמא לאפשרות של הקניית ידע לציבור. חבל שאצלנו עיקר המידע תפל ושערורייתי. תהיו בריאים.

פרופ' יואל דונחין הוא מומחה בהרדמה, גימלאי מבית החולים הדסה שם הוא מתנדב ועוסק בהוראה. פרסם ב"הארץ" כ-400 מאמרים בנושאי רפואה ובטיחות רפואית