מיום ליום, גוברת הביקורת על מה שמכונה "רשתות חברתיות". המירכאות סביב המונח "רשתות חברתיות" נועדו לציין לא רק שרוב הביקורת מופנית לאתרים אחדים, בעיקר פייסבוק וטוויטר, אלא שעצם המחשבה שמדובר במערכת שיש לה כוונה חברתית ראויה לבחינה מחדש. בכל אופן, על הרעות החולות של פייסבוק ודומותיה נכתב ונאמר הרבה, ואנו רחוקים מסוף פסוק בעניין הזה וגם רחוקים מפתרון.

אלא שבינתיים, דומה שבעיה אחרת חומקת מעינינו: הטוקבקים. המונח האנגלי היה צריך לעורר חשד עם הופעת התופעה, כיוון ש-to talk back פירושו להגיב בחוצפה לדבריו של אדם בעמדה של סמכות או ידע. המונח הפך לכללי, והוא מציין את התגובות שקוראים וקוראות מקלידים בתחתיתם של מאמרים ופרטי תוכן באתרים שונים באינטרנט. האפשרות להוסיף טוקבק ניתנת על ידי האתר, בין אם באופן כללי ובין אם לפריט תוכן מסוים. מכאן, יש שתי אפשרויות עיקריות: מתן אפשרות תגובה לכל אדם או מתן אפשרות תגובה למשתמשים רשומים (באתרים שפועלים עם רישום של משתמשים), כשבאפשרות השנייה יש גם מי שדורשים תשלום עבור האפשרות הכללית להגיב, או שמאפשרים תגובה רק למי שמשלם עבור השימוש בפלטפורמה.

גם מצד מי שמנהלים את האתר, יש אפשרויות אחדות: לא לנהל כלל את התגובות, כלומר לאפשר כל תגובה באשר היא (בסייגים משפטיים-חוקיים מסוימים); לנהל את התגובות על פי קוד גלוי שנמסר לציבור, כלומר על פי כללים מוגדרים; לנהל את התגובות באורח שאינו שקוף, כלומר לפי רצונותיהם של מי שהם הבעלים או האחראים על האתר.

כבר מההצגה הקצרה והבסיסית הזאת אפשר לראות כי אנחנו ניצבים מול לא מעט אזורים אפורים ולא ברורים. קשה למצות או אפילו לתאר באורח שלם את מגוון המשתנים במשוואה המורכבת, ולא זאת מטרת הדברים כאן. ובכל זאת, נזכיר שאלות אחדות: האם מרחב הטוקבקים הוא מקום ציבורי, כמו כיכר העיר? האם יש הבדל בין אתר פרטי ובין אתר של גוף ציבורי? האם יש לעיתון חובה ציבורית לנהל את התגובות? לסנן אותן לפי כללים גלויים ושקופים? מי אחראי על פרסום דברים פסולים במרחב הטוקבקים – החל מעבירות צנזורה וכלה בפגיעה בצנעת הפרט ובפרסומים שיש בהם חשש לדיבה?

מעבר לשאלות העיתונאיות, המשפטיות והאתיות, דבר אחד ברור: הטוקבקים הם מאפיין מושרש ומבוסס של ההתנהלות המקוונת. טוקבקים הפכו לתוכן בפני עצמו. מבט כללי ורחב עליהם – בוודאי בסביבת התוכן בעברית – מגלה שהשפעת "הרשתות החברתיות" הגיעה גם לשם, גם אם לא החלה בהן. תגובות ארסיות, שקריות, פוגעניות, ללא גיבוי של מידע ממשי, לא פעם נגד הכותב או הכותבת וללא קשר הכרחי לתוכן הדברים וגם תגובות שאינן תגובות כלל אלא נטילת המרחב לצורך התבטאות בכל נושא שהוא. יתרה מכך, כתיבת טוקבקים הפכה למעין מקצוע: אפשר להשיג שכירי חרב שיגיבו על פי האינטרס של מי ששוכר אותם וישנם גופים וככל הנראה גם אישי ציבור שמחזיקים צוותים של מגיבים בתשלום. תאוריות חסרות בסיס, טענות מופרכות, דברי בלע ושטנה אישיים – זהו רק חלק מהמגוון הרעיל הממלא טוקבקים באתרים השונים. לעתים קרובות אדם יכול לתהות, בצדק רב, מדוע האתרים אינם מנקים את מרחב התגובות שלהם. לא מופרך לחשוב שכקרבן לאלילי הרייטינג, אתרים ובעליהם מוכנים לאפשר טוקבקים מהסוג הנמוך, המזיק והרעיל ביותר.

ב"אלכסון" אנו מפעילים מדיניות תגובות גלויה, ואנו גם דרוכים לצורך להפעיל אותה, מדי יום ומדי שעה. נדירים המקרים שבהם אנו מחליטים למחוק תגובה בשל פוגענות או שפה גסה, אך הדבר קרה וקורה. ולא פחות מכך רלוונטי לגלות כי אירע כבר שמחקנו תגובות שביקשו לפגוע במי שכתב מאמר. מקרה בולט נגע לתגובה פוגענית במיוחד, שגם סיפרה סיפור אישי מביך ובאה ככל הנראה מצדו של בן זוג לשעבר של מי שכתב את המאמר, וכולה דברים שלא נגעו לנושאו. אלו עניינים שצריכים להיפתר בין שניים, ולא בעלבונות במרחב הציבורי. יתרה מכך, כלל האצבע שלנו ב"אלכסון", כמיזם פרטי, וולונטרי, המקדם תפישות וערכים מסוימים, הוא כי מרחב הטוקבקים הוא כמו סלון בביתנו. הסלון הוא מרחב חברתי, אך הוא בבית פרטי.

צופים מהצד, וללא ספק גם היסטוריונים וחוקרי חברה בעתיד, יוכלו למפות את המתרחש במרחב הטוקבקים. הם יוכלו לאתר אינטרסים, לזהות מחסומים של צנזורה שמגיבים התעקשו לשבור, למפות הלכי רוח, לחלץ דעות קדומות ושסעים בחברה ולגלות מאפיינים המזהים מגיבים בתשלום ובעבור מי הם עבדו. יש להניח שעיתונאים חרוצים ובעלי סבלנות ויכולת הבחנה משתמשים במה שמתפרסם במרחב הטוקבקים כמקור לרמזים, קצות חוטים ופרטי מידע.

אך האם עלינו, כחברה, לקבל את המצב ולהסכין איתו ללא מחשבה נוספת? מול הטענה שמרחב הטוקבקים הוא מין "אגורה", כלומר כיכר שוק ורחבת ביטוי ודיון של הציבור, אפשר להעלות הסתייגות כפולה. האחת היא ששכירי חרב הנשכרים לצעוק ברמקולים המשתלטים על נתחים גדולים של המרחב הציבורי הזה אינם מייצגים סביבה דמוקרטית בריאה ואינם מקדמים דיון ממשי; והשנייה נוגעת לאלמוניות. כשאדם רוצה לפרסם מאמר הוא נדרש להציב בראשו את זהותו, לגלות לכל מי הוא, ובכך להעמיד לביקורת ולדיון את עברו, את הרקע שלו, את הנגיעה שלו לנושא, את ההשכלה והידע שהוא מביא איתו. שמנו, שמנו הטוב, מה שצברנו בעשייה, בונים אמינות וסמכות שעומדות גלויות לעיון ופתוחות לביקורת, תמיד. מול הגילוי הנאות הבסיסי הזה, מדוע אנו מאפשרים אלמוניות של מגיבים ומגיבות? האם לא היה הוגן, בריא, נקי, צלול ומועיל הרבה יותר לדרוש זיהוי מלא וגלוי של מי שמבקש להגיב לדבריו של אדם שחשף את זהותו בבואו לומר את דבריו ברבים?

נאסים טאלב, הוגה ומומחה לניהול סיכונים, מקדם את מה שהוא מכנה "skin in the game", מושג שאפשר לתרגמו כ"מה להפסיד". למשל, כשיועץ נותן עצה, אך אינו נוטל סיכון אישי במקרה שעצתו תתגלה כעצה גרועה, חייו קלים, הוא יכול להיות נמהר, לייעץ משיקולים זרים ואפילו מפוקפקים. שכרו כיועץ מובטח, והוא יכול לעבור הלאה, אל הלקוח הבא – תחשבו על יועצי תדמית, מפרסמים, יועצי שיווק, יועצים פוליטיים וכדומה. מי שאין לו skin in the game, אולי לא כדאי לבקש את עצתו. האם לא סביר להחיל את הרעיון גם על המגיבים? לדרוש מהם גילוי מלא של זהותם, כ-skin in the game מינימלי בבואם לפרסם את דבריהם ולהתבטא בנוגע למה שהם קראו?

שאלת האלמוניות באינטרנט רחבה ומורכבת, ואין לדברים תשובה אחת, כוללת ומוחלטת. יחד עם זאת, מגיבים מתקיימים מכוח החלטה של אתר לאפשר את התגובות, והתכנים הקצרים שהם מבקשים לפרסם תלויים ממאמרים שנבחרו לפרסום באורח מושכל (ואפשר לחשוב על דימוי של עץ ופרזיטים, בלי לכוון לכל הקשר שלילי). יחד, נוצרת כך אקולוגיה, סביבת מחיה משותפת: כותבות וכותבים, מאמרים וקטעי תוכן אחרים, טוקבקים והכותבים והכותבות שלהם. הזיהום המגיע גם מהרשתות החברתיות, וזוכה לתמריץ מכוח האלמוניות המשוחררת מכל סיכון חברתי, אינו חייב להיות חלק מחיינו. לא נפסיד דבר אם לא יהיו עוד מגיבים בתשלום: כלכלת העולם תעמוד באבטלה שתיווצר בסקטור המגיבים בתשלום, ואולי גם הם ימצאו עיסוק פורה, מועיל וחיובי יותר.

קל וגם חיוני לנקות את מרחב הטוקבקים ולסמן בכך רצון לשיח אחר, וגם לקדם אותו בפועל.

יורם מלצר הוא עורך אתר "אלכסון"