מרדכי ישעיהו צאנין היה כל חייו לוחם, וכלי נשקו היו העט ומכונת הכתיבה. אופיו הלוחמני תרם  ככל הנראה לבריאותו. עובדה: הוא נפטר בגיל 103. צאנין נולד בעיירה סוקולוב-פודלסק שבפולין ב-1903 ונפטר בתל-אביב ב-2006. בין שני תאריכים אלה חלפה כמעט כל המאה ה-20 וחלו שינויים מפליגים בעולם ובעם היהודי. אחרי כולם עקב צאנין.

הוא החל לכתוב בגיל צעיר בפולין, ואחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע לארץ-ישראל לאחר מסע ממושך דרך ליטא, ברית-המועצות, סין ויפן. מ-1941 התגורר בתל-אביב, אך הִרבה לנסוע בעולם. מסעו הממושך לפולין וביקורו בגיא ההריגה ובקהילות שלא נותר מהן כמעט דבר לאחר מלחמת העולם השנייה הניבו שורה ארוכה של כתבות שפורסמו בעיתון היידי "פארווערטס" (קדימה) בארצות-הברית וכונסו בספר המצמרר "איבער שטיין או שטאק" (1952), שראה אור בעברית בשם "תל עולם – מסע על פני מאה קהילות חרבות בפולין" (1962).

לפי רשומות הספרייה הלאומית, צאנין כתב וערך יותר מ-40 ספרים, רובם ביידיש ואחרים בעברית, אנגלית וצרפתית. אך הוא ייזכר, בראש וראשונה, כ"מר יידיש" וכמי שלחם את מלחמתה בישראל, משנות ה-50 ואילך.

סמוך לקום המדינה, עם תחילתה של העלייה ההמונית ארצה, שכללה מאות אלפים מניצולי השואה, שרובם דיברו וקראו יידיש, החליט צאנין להעמיד לרשותם חומר קריאה בשפה המובנת להם. תחילה הוציא שבועון מצולם (מצויר, בלשון הימים ההם), וב-1949 החליט לעבור למתכונת יומית וביקש רישיון לעיתון בשם "לעצטע נייעס" (חדשות אחרונות). הרישיון לא ניתן לו, משום שמדינת ישראל הצעירה לא ראתה ביידיש שפה רצויה. ראוי לציין שהיה בכך משום אפליה ברורה, שכן עיתונים בשפות לועזיות קיבלו רשיונות: היו שני עיתונים בגרמנית, וכן עיתונים באנגלית, בהונגרית, בצרפתית ובערבית.

צאנין לא ויתר. כדי לעקוף את הוראת החוק המחייבת רישיון להוצאת עיתון יומי, הוא הוציא את עיתונו במתכונת שבועית, לאחר מכן עבר לשלוש פעמים בשבוע, ובשלושת הימים האחרים הוציא שבועון בעל שם שונה. פקידי משרד הפנים שהיו ממונים על הרישוי העלימו עין מהחריגה. בה בעת המשיך צאנין לשלוח כתבות לעיתוני יידיש בעולם על הנעשה בישראל הצעירה, החיה בתנאי צנע וקיצוב חמורים. כתבותיו הרגיזו קוראים בארצות-הברית, כמו גם בישראל, משום שלדעת רבים הן היו עוינות למדינה ולמנהיגיה.

ב-1957 קיבל צאנין סוף-סוף את הרישיון ו"לעצטע נייעס" היה ליומון יידיש, מתכונת שעליה שמר כמעט 50 שנה. צאנין היה עורכו הראשי, הִרבה לכתוב בו ולחם את מלחמות היידיש להכרה מלאה בכל התחומים. אלא שהמעמסה הכלכלית היתה כבדה מדי, וב-1960 נרכש "לעצטע נייעס" – כפי שקרה לעיתונים לועזיים אחרים – על-ידי "פרסומים", חברה-בת של מפא"י.

צאנין לא עזב. אף שבמשך עשור היה מהיריבים המרים של "משטר מפא"י", הוא והממסד נאלצו להתפשר ולעבוד זה עם זה. 17 שנה, עד 1977, היה צאנין עורכו של "לעצטע נייעס", בעת שהופיע מטעם מפא"י ולאחר מכן מפלגת העבודה.

מרדכי צאנין (צילום: Tzanin, GFDL)

מרדכי צאנין (צילום: Tzanin, GFDL)

היומון היידי היה בשנות ה-50 וה-60, בהנהגתו של צאנין, הרבה יותר מעיתון: היה בו שילוב של עיתון עם לשכת עבודה, מדור לחיפוש קרובים ומשרד ייעוץ. מדי יום היו מגיעים למערכת עולים חדשים שביקשו סיוע ועצה. צאנין ואנשי המערכת עשו ככל יכולתם לעזור להם, ואת הסיפורים הטובים של הפונים פירסמו ב"לעצטע נייעס". יצחק לודן, שהגיע כעולה חדש ונקלט בעיתון, סיפר לימים: "העיתון הזה היה לנו, ניצולי השואה, התחלה חדשה".

ב-1958, בחג העשור למדינה, הוציא "לעצטע נייעס", בעריכתו של צאנין, קובץ ביידיש לציון הישגיה של המדינה. כעיתון המופיע מטעם מפא"י לא היה צאנין יכול לתקוף באופן בוטה את הממשלה, אך הוא מצא דרכים להביע את דעותיו, שהיו לא אחת חריגות. כך למשל הדגיש בכל הזדמנות את עליונותה של התרבות היהודית המזרח-אירופית, האשכנזית, וחברי מפא"י יוצאי עדות המזרח ראו בכך פגיעה בהם.

בקיץ 1964 הם פנו למוסדות מפא"י בדרישה להדיח את צאנין מעריכת "לעצטע נייעס". חברי סניף מפא"י באור-יהודה שיגרו מכתב בנדון לראש הממשלה לשעבר, דוד בן-גוריון, וביקשו את עזרתו. בן-גוריון התייחס בדברי תשובתו לצאנין, וכתב עליו בחריפות רבה: "איני קורא את העיתון ביידיש 'לעצטע נייעס'. אני יודע שעורכו היה פעם אנטי-ציוני ואיני יודע איך נתגלגל לארץ".

צאנין לא הודח. להפך. היה שמור לו מקום ב"ועדת העורכים" ותפוצת עיתונו בשנות ה-50 וה-60 היתה 30-20 אלף עותקים, הרבה יותר מתפוצת כמה עיתונים בעברית.

ב-1977, לאחר שעבר את גיל 70 – פרש והתמסר לפעילות לקידום מעמד היידיש בישראל. הוא היה ממייסדי בית-ליוויק, ביתם של סופרי יידיש בישראל, ושנים רבות עמד בראש ארגונם. כן המשיך לכתוב ולערוך. יצירת ענק שלו היא הספר "ארטפנוס חוזר הביתה" בשישה כרכים, שהופיע ביידיש ובעברית בשנים 1986-1966. מתוארות בו קורות משפחה יהודית  במשך 1,900 שנה – מתקופת המרד הגדול במאה הראשונה ועד מלחמת יום הכיפורים.

צאנין גם חיבר את "מילון יידיש-עברי השלם" והיה מעורב באירועים תרבותיים ככותב וכיועץ. בכל מקום שהיה שימוש בשפת יידיש אפשר היה למצוא את השם צאנין.

הוא האריך ימים יותר מרוב תושבי ישראל. ב-2003 צוין בחגיגיות רבה יום הולדתו ה-100. מוקיריו התכנסו בבית-ליוויק וצפו בסרט "צאנין – הלוחם למען היידיש". שלוש שנים לאחר מכן הלך לעולמו. אולי סמלי הדבר, אך באותה שנה בדיוק, 2006, נסגר גם "לעצטע נייעס". עם מותו הסתיימה תקופה בתולדות היידיש במדינת ישראל.

לא ידוע אם צאנין הספיק לראות את הערך הקצר עליו ב"וויקעפעדיע" – הגרסה היידית של ויקיפדיה. וכך כתוב עליו שם: "ער האט לוחם געווען קעגן דער איינפירונג פון דער שפראכן קריג צו רעדן העברעיש. ער האט געגרינדעט, נאך א לאנגן קאמף, די צייטונג 'לעצטע נייעס'" ("הוא לחם נגד המגמה לדבר רק עברית. הוא ייסד, לאחר מלחמה ארוכה, את העיתון 'לעצטע נייעס'").

דבר זה כשלעצמו היה בוודאי משמח יותר מכל את "מר יידיש" הישראלי.