האם הוחזרה ההרתעה? האם צה"ל מנצח ב"נוקאאוט" או "בנקודות"? האם היכולות הצבאיות של חמאס נפגעו מספיק? האם נצרב בתודעה של החמאס שלא כדאי להם להתעסק איתנו בזמן הקרוב? אלו השאלות העיקריות שהפרשנים באולפני הטלוויזיה הישראלית מתעסקים בהם בשבוע האחרון.
המומחים שמוזמנים לאולפנים כדי לתת מענה לשאלות אלו הם לרוב בכירי מערכת הביטחון לשעבר, כדוגמת האלופים בדימוס עמוס ידלין, איתן בן אליהו וישראל זיו. אילו היו מזמינים לאולפן מומחים ליחסים בינלאומיים או היסטוריונים של המזרח התיכון, יכול להיות שהיו מציגים תמונה רחבה יותר על המציאות מול עזה ומול הפלסטינים בכלל. כאשר מזמינים פרשנים שרואים את המציאות דרך קנה האקדח, האפשרויות להצגת המציאות די מצומצמות.
כך יוצא שתמונת המלחמה מוצגת לצופים דרך מה שנקרא במחקרי תקשורת "מסגור אפיזודי". התמקדות ב"מבט מקרוב" על סיפורים בעלי ערך רגשי של "טובים נגד רעים" והתעלמות מהרקע לדברים או הקשרים ארוכי טווח. אפילו הקשרים בטווח הקצר, כמו האירועים בשיח ג'ראח, בשער שכם ובהר הבית, נשכחים כמסגרת להבנת המציאות הנוכחית. המשחק באולפני המלחמה הוא תמיד משחק סכום אפס, שמוצג במונחים של תחרות ספורט.
תוצאה נוספת היא שכשמוצגת ביקורת על מקבלי ההחלטות, היא תהיה לרוב ביקורת מאשרת – רטוריקה ביקורתית המאשרת את הנחות היסוד של הממסד ואת החלטותיו, ולא ביקורת מאתגרת – הקוראת תגר על הנחות היסוד של הממסד ועל החלטותיו.
התקשורת רוב הזמן מקבלת ומעבירה לציבור את המסר כי המציאות מול עזה היא עובדה מוגמרת. כוח טבע. זו המציאות, צורבים לנו את התודעה באולפני הטלוויזיה, וצריך למצוא דרכים לחיות איתה
נכון שישנם עיתונאים, בעיקר בעיתונות השמאל, המצביעים על הצרכים הפוליטיים של נתניהו לסכל את ההקמה של "ממשלת השינוי" כרקע לסבב הלחימה הנוכחי, אך בתקשורת המרכזית אין התייחסות לשאלות על מדיניות ארוכת טווח שהובילה אותנו לנקודה זו, והסיפור הצבאי מול עזה מנותק לחלוטין מהסיפור הפלסטיני הכללי.
לא ראיתי, למשל, התייחסות בטלוויזיה הישראלית לעובדה שישראל מקיימת מאז 2006 מדיניות של סגר על עזה, מפרידה בין עזה לגדה המערבית ומנסה לייצר מאזן כוחות בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס כדי שאף ישות לא תוכל לייצג הנהגה מאוחדת מול ישראל.
או העובדה שישראל אמנם אינה מדברת ישירות עם חמאס באופן רשמי אך מקיימת עימו מגעים דרך מתווכים, ולעומת זאת אינה מדברת בפועל עם הרשות הפלסטינית, ולמרות שהיא נמצאת איתה "בתהליך שלום" עושה הכל כדי להפוך אותה לישות לא רלוונטית. לא ראיתי ששואלים בתקשורת אם מטרות מדיניות זו הושגו, כי כלל אין דיון על מטרות. לא ראיתי התייחסות לעובדה שלימין הישראלי ולחמאס ישנו אינטרס משותף למנוע כל אפשרות שהכוחות המתונים בשני הצדדים יחשבו שיחסי שלום הם בני-קיימא.
בקיצור, התקשורת רוב הזמן מקבלת ומעבירה לציבור את המסר כי המציאות מול עזה היא עובדה מוגמרת. כוח טבע. שאין ברירה אלא לקיים את הסגר כדי למנוע הברחת נשק, וכל כמה שנים יש צורך במבצע צבאי כדי להרוס את היכולות הצבאיות שהחמאס בכל זאת צבר. זו המציאות, צורבים לנו את התודעה באולפני הטלוויזיה, וצריך למצוא דרכים לחיות איתה.
מדי פעם יש באולפני הטלוויזיה דיונים על "היום שאחרי". אפילו הפרשן הצבאי המיליטנטי של ערוץ 12, רוני דניאל, הציע את הצעד המרחיק לכת של "מהלכים הומניטאריים". זה הכי רחב ורחוק שמסוגלים לראות באותם אולפני טלוויזיה. המסגרת הקונספטואלית מוגבלת למסגרות צבאיות או הומניטאריות, ואין יכולת לדון בצעדים מדיניים או בשינוי של יעדים אסטרטגיים. למעשה אין אפילו דיון ביעדים כאלה.
ההתפתחות החדשה במבצע הנוכחי היא האלימות על בסיס אתני בתוך הערים המעורבות. אף על פי שמדובר בתופעה שהפתיעה את יושבי האולפנים ודורשת הסתכלות רחבה על יחסי יהודים-ערבים בתוך ישראל, רוב הדיון עוסק ב"סימטריה", משחקי "מי התחיל" וניסיון להראות כי האלימות הערבית בערים כמו לוד היא תופעה רחבה, לעומת האלימות היהודית שהיא ביטוי לא משמעותי של קומץ קיצוני לא מייצג. שוב חוזרים למסגור אפיזודי ולמונחים של תחרות ספורט במקום לחשוב על המניעים לאלימות ועל אפשרויות לעתיד משותף.
לסיכום, במבצע זה, כמו במבצעים קודמים בעזה, התקשורת הישראלית, במיוחד הטלוויזיה בערוצים המרכזיים, משעתקת את המסגרת הקונספטואלית שמלווה את הסכסוך שנים רבות: אין חדש תחת השמש, ככה זה במזרח התיכון. לכן, גם אם הסבב הנוכחי טרם נגמר, ניתן להתחיל את הספירה לאחור לסבב הבא.
אלי פרידמן הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית