1.
הוצא, לוּוה, הובל, עשה בלגן, הועלה, הוטס, רואיין, נזף, ננזף, התפלל, נחת, נלקח. זה כל סיפור טיסת הסגרתו של אליאור חן לישראל, והשאר – מריחה ומתיחה. זה כל האין-סיפור.
אין כאן סיפור, פוסק "הארץ", שמיקם את הדיווח בתחתית עמודו הראשון. אין סיפור, קובע אבי הטבלואידים "ידיעות אחרונות", כאילו חזר הרגע מסדרת טיפולים במכון פרופורציה, ונותן תיבה קטנה בתחתית העמוד הראשון המפנה לכפולת עמודים (4–5) צנועה יחסית. בכל זאת, סבורים ב"ידיעות", כמו ב"הארץ" וכמו ב"ישראל היום" (שגם הוא נתן הפניה צנועה לכפולה פנימית), שיש לתת דווקא ליום הזיכרון לרצח רבין את הכבוד הראוי. "מעריב", שהופך את עצמו לג'אנק של המדינה, הצליח להפיק אין-סיפור מורחב: שליש עליון של העמוד הראשון לרבין, ושני שלישים למתעלל. שתי כפולות פותחות ל"רב באזיקים", ומיד אחריהן כפולה לרבין. שני סיפורים שמתמזגים לאחד – לזה "מתגעגעים", וזה מגיע.
האם הטיפול הקורקטי של העיתונים בעציר המוסגר מלמד על ניצנים של שיקול דעת מפוכח? אפשר להתפתות להאמין, אם מתעלמים מכמה הבלחות סגנוניות של "ידיעות" ("סדיסט באזיקים", "לטוס עם מפלצת"). לא רק "הארץ" הוכרז הפעם שפוי, אלא אפילו "ישראל היום". הייתי רוצה לראות בכך סימנים ראשונים לאחרית הימים התקשורתית, אבל אני מזכיר לעצמי שסיפור ההסגרה הוא בכלל לא סיפור של עיתונות כתובה. אם בכלל, זהו סיפור של טלוויזיה.
אפשר להניח כי מרגע שנקבע מועד ההסגרה והתברר שהעציר יובא לישראל בטיסה ישירה של אל-על, נערכו בכל המערכות דיונים בשאלה אם להוציא כתב לסאו-פאולו. לא קסמי ברזיל עמדו על הפרק, אלא הפיתוי שבטיסה חזרה, שבה יהיה החשוד ברשות הרבים, אחד מנוסעי מחלקת התיירים, חשוף ונגיש לכל נוסע שיטייל במעבר.
לכל המערכות היה ברור שטיסת ההסגרה היא מתנה שאסור להחמיץ. בדרך כלל אין הזדמנות לדבר עם חשודים בפשעים חמורים. לכל היותר אפשר לצעוק לעברם שאלה במרווח הקצר שבין הזינזאנה לאולם בית-המשפט (השאלה האהובה היא משהו כמו "אתה מתחרט על מה שעשית?"). והנה כאן אפשר במשך 14 שעות תמימות ליהנות מן האפשרות לצפות בעציר המוסגר ואף להחליף איתו רעיונות – זאת כמובן בתנאי שהמלווה שאליו הוא אזוק, סנ"צ מוטי אדרי, יאשר לו לפתוח את הפה, ושעורך-הדין שלו לא יורה לו אחרת.
סוג כזה של ראיונות הוא מותר הטלוויזיה. ראיון מצולם מאפשר לצופים להתרשם מן המרואיין, ממראה פניו, מהבעותיו, מגינוניו, משפת הגוף שלו. זהו? זה הכל? זאת כל המפלצת? לעומת זאת, ראיון מתומלל שיופיע בדפוס עלול להיראות עילג ומבולבל, דבר שידרוש חגורת כתיבה תיאורית ופרשנית כבדה לכל מה שהעציר יאמר.
"הארץ", "מעריב" ו"ישראל היום" ויתרו. מערכת עיתון כבר מזמן אינה משלחת רכש של משרד הביטחון, ואין כסף לשלוח כתב לדרום אמריקה. "ידיעות" דווקא שיגר. לא את אחד מכתבי החדשות המשימתיים שלו, אלא את כתב התרבות גון בן ארי. בן ארי, מגזינאי, סופר, אחד שיודע לכתוב, מעיד על עצמו ברשימה שהיא מעין "היה שם", כי שוחח במשך כחמש דקות עם העציר. בן ארי מתאר את העציר ואת המתרחש סביבו בטיסה וכמעט שאינו מביא דברים בשם אומרם. "[חן] מצא את עצמו לראשונה חסר תושייה, ובכל זאת הוא הקרין שאננות חצופה, כמעט מפחידה", הוא כותב. "הזווית" שבחר בה היא היחידה האפשרית: סיפורה של טיסה שיושב בה עציר מפורסם שמיוחסים לו מעללים אכזריים במיוחד. בני, שלשונו חדה ותמציתית משלי, יודע לסכם זאת במלה אחת שאומרת הכל: בורינג.
2.
בעוד ערוץ 10, כמו שאומרים, "נאבק על חייו", נשלחו ברוך קרא וצוותו לסאו-פאולו, ללוות את תהליך ההסגרה. ברזיל היא קצת כמו הירח. מאז הנחיתה ההיא, לצורך סיקור גורלה של הילדה המאומצת ברונה קרולין, שהוחזרה מישראל בסוף שנות השמונים להוריה בקוריטיבה, לא דרכה שם כף רגלו של עיתונאי ישראלי (טוב, חוץ מאשר בפתיחת הקו של אל-על ולפעמים בקרנבל).
קרא, עיתונאי מנוסה בחקירות משטרתיות ותחקירן רב הישגים, מוצא עצמו רוכן אל העציר (שקיבל את מושב החלון) למיני-ראיון מביך. לידו יושב סנ"צ מוטי אדרי, שאפילו אינו מנסה להסתיר את זחיחותו לנוכח המעמד ("עבורו", מפרש קרא, "זו סגירת מעגל").
נוסעים מתגודדים במעבר שנחסם חלקית על-ידי צוות הצילום, ואחד מהם נשמע מעיר, "עשו מזה אטרקציה, אחי". העציר המוסגר מנסה לנצל את הבמה כדי להתלונן על שאילצו אותו באלימות לעלות למטוס. קרא דווקא מעוניין לשאול "מה לגבי הסוגיה של ההתעללויות" (סוגיה?), אך לא מקבל תשובה.
"יש לי שאלה אחרת", שובר העציר את שתיקתו. "גלעד שליט הגיע בחזרה הביתה?".
"לא", עונה המראיין.
"אם היו קוראים לו אליאור חן, הוא היה מגיע", מכריז התמהוני, ולפרשן כורסה שכמותי לא נותר אלא לפענח את המסר. אם הוא שווה בכלל פענוח. אם הוא שווה את זמן המסך שאני מבזבז עליו. אם הוא שווה את זמן המסך ("תיעוד מיוחד") שהערוץ מבזבז עליו.
גם נציג "חדשות 2" צלח בקושי את סצינת הראיון האווירי מול המרואיין השתקן. "איזה מחשבות חולפות לך בראש? אתה רוצה לשתף אותנו?", שואל המראיין (הכתב המדווח הוא משה נוסבאום, אבל מיהו המראיין? האם זה יוסי זילברמן, כתב "חדשות 2" באינטרנט?).
"אין תגובה".
"אולי אין מלים למה שעשית?", מתעקש המראיין האלמוני, הנרגש.
סיכום 28 שעות הטיסה של נציגי שני הערוצים (ערוץ 1 ויתר, כך נראה) לברזיל וחזרה מצביע על יבול דל במיוחד. יש סיפורים שלא ניתן לספרם. יש אנשים שמעשיהם נוראים ואין בהם שום דבר גלוי לעין. רוע אפור, סתמי, חסר צבע או צורה, נטול טעם וריח, משמעות ופשר. היטיב לסכם זאת אחד הנוסעים שהתגודדו במעבר המטוס לעיני המצלמה המוטסת של "חדשות 10": "אתה מסתכל לעיניים, מחפש את המפלצתיות, אבל אתה לא רואה אותה. [הוא נראה] ככל האדם, לפחות עושה רושם. אבל זה לא ככה".
3.
סיקור הטסת העציר המוסגר מעלה גם שאלה הנוגעת לכבוד האדם. האם עציר, שעדיין עומדת לו זכות החפות, מחויב לעבור את הזובור הטלוויזיוני במקרה שמעצרו כרוך בהטסה? לכאורה אין מניעה שקוני הכרטיסים יתגודדו סביב העציר, יפנו אליו בדברים, יגדפו אותו, יצלמו אותו. ואם כך, אין מניעה גם שצוות טלוויזיה כלשהו יגיח מן המושב שלפניו, או מן המעבר שלצדו, וינסה לדובבו במהלך הטיסה.
התשובה אחת: רק המשטרה אחראית. המשטרה יכולה לפעול בדרכים שונות כדי להטיס את העצור כך שהיה מוגן מסקרנות, או מזעם, ההמון. משטרת ישראל לא רק שלא עשתה זאת, אלא שיזמה, אירגנה והוציאה לפועל את מסע יחסי-הציבור הזה לעצמה. אותה משטרה שמבקשת אינספור צווי איסור פרסום על חקירותיה – מאכילה את הציבור בתושייתה ובגבורותיה במסיבת סיום גדולה על חשבונו של הנלכד.
ברור שכלי תקשורת אינו יכול לוותר על ההזדמנות להשתתף בחגיגה, במיוחד כשהמתחרים כבר שם. אבל כלי תקשורת מופקד לא רק על הסיפור, נחות ככל שיהיה, אלא גם על ערכי המקצוע. ולמרות הסתירה שבכך, נדרשת התקשורת בהזדמנות זו לתבוע מהמשטרה ומן השר האחראי עליה לרסן את שלב הקילוס העצמי ולדבוק בערכים הבסיסיים שלהם היא מחויבת – ובראשם, להגן על עציריה.
4.
משאבי הזעזוע והתדהמה הציבורית ממפעלותיו של אליאור חן התכלו כבר באביב שעבר, כשהתבוססנו בזוועות הפרשה במהלך חשיפתה. ריגושי התסכול, הכעס והאכזבה מוצו כשהתברר כי חן ברח למדינה שבה יד החוק אינה יכולה להשיגו. אפילו רגע הסיפוק שחווינו כשפורסמו דבר לכידתו והאישור להסגרתו התפוגג במהרה.
כאשר ייפתח המשפט וייחשפו פרטי ההתעללות, נהיה כבר במקום אחר. המשפט, ארוך, טרחני, מפורט, יקבל כותרות מפוהקות בעמודים הפנימיים. אנחנו כבר נחווה ריגושים חדשים, נתוודע למפלצות חדשות ולסיפורי זוועה חדשים. מי שרוצה לדמיין את משפטו של "הרב הסדיסט", די לו להיזכר איך מכוסה בעצלתיים משפטם של מארי פיזם ורוני רון. אפילו אפוס פרברטי כזה מתיישן מהר.
אפיזודת מסע ההסגרה של אליאור חן כבר אינה מצליחה להחזיק את עצמה בראש הכותרות, למרות המאמץ של השידור הטלוויזיוני להפיח בה חיים. אולי יש כאן ניצוץ תקווה שאובססיית הפלילים שאנו שרויים בה מתקרבת למיצוי.
"אולי אין מלים למה שעשית...", שאל, הכריז ונזף המראיין של ערוץ 2 בפנותו אל אליאור חן. אולי באמת אין מלים, ודי ב"הוטס, נחת, והובל להארכת מעצרו".