לאחר שנבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה, ב-1996, התעוררה העיתונות ושאלה את עצמה: איפה היינו? מדוע לא נתנו את הדעת למועמד נתניהו, לעברו, להשקפת עולמו? בניסיון נואש למלא את החסר, הפיקו עיתונאים באיחור כתבות תחקיר על מנהיגו החדש של הליכוד - מאמץ בהול שלא תמיד עלה יפה: היו כתבים וכתבות שהיו מוכנים בדיעבד לבלוע את הגרסאות הבלתי אמינות שפרסמו על האיש (ופגעו בשמו), לו רק היה ניתן להם להשכיח את הביזיון המקצועי.
גם במערכת הבחירות הנוכחית נרדמה העיתונות בשמירה. ברובה הגדול היא אינה מודעת לכישלון; רק מעטים מכירים בו ונותנים לכך ביטוי (בין השאר בגיליון זה). חלק הארי של הכתבים והפרשנים משלימים עם כללי המשחק שעל-פיהם מתנהלת מערכת הבחירות ואינם מצליחים, או אינם מוצאים לנכון, לכפור בהם. בשגרת הסיקור מתרכזת התקשורת בצד החיצוני, ההפקתי, של ההתמודדות, לא בתוכנה. בחירות, שלכאורה אמורות לקבוע את פני הנהגת המדינה בצומת המכריע בתולדותיה זה חמישים שנה, נסבות על התחרות האישית שבין מנהיגי שתי המפלגות הגדולות, על השיטות שבהן נבחרו מועמדיהן לכנסת (סוגיה חשובה בפני עצמה), ועל הלהטוטים שנרקחים במטות המפלגות כדי להביך את היריבים ולזכות בנקודות.
בהיכנעה לתכתיביהם של יועצי התדמית של הפוליטיקאים ממלאת העיתונות את אחד משני תפקידיה העיקריים: היא משקפת בנאמנות את המתרחש. התוכן שמייעדים הפרסומאים למערכת הבחירות הוא זה שצף בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. אלא שעיתונות טובה אינה מסתפקת בכך לעיתונות טובה יש תפקיד נוסף, לא פחות חשוב: לבקר, להציג חלופות, לעורר למחשבה, לקרוא תיגר על המוסכמות. לעיתונות טובה יש יומרה לא רק לשקף את דעת הקהל אלא גם לנסות ולעצב אותה.
הבחירות של ינואר 2003 ייזכרו, כנראה, כתחנה חשובה בהיסטוריה הפוליטית הישראלית, שבה ויתרה העיתונות על שליחותה האינטלקטואלית. היא לא אילצה, ואפילו לא ניסתה לאלץ, את ראשי המפלגות להסב את ההתמודדות על תוכניותיהם המדיניות והחברתיות-כלכליות. היא לא לחצה עליהם להתפרק מססמאות ומכותרות חלולות ולהציג במקומן מצע מפורט כיצד בדעתם לטפל בבעיות המדינה. היא הרימה ידיים ונתנה ליח"צנים של הפוליטיקאים לקבוע את סדר-יומה.
כך היה בכל מערכות הבחירות בעשרים השנים האחרונות: הן התרכזו באישיותם של המועמדים ולא במשנתם. אלא שבבחירות הפעם אמור האזרח הישראלי להכריע בסוגיה הגורלית של עתיד השטחים, מה גם שהן נערכות בשיטה האמורה לתת משקל מחודש לעמדותיהן של המפלגות ולהקהות את הדגש על אישיות מנהיגיהן. העיתונות אינה מסייעת להתפתחות הזו להתרחש. היא מקבלת את סדר העדיפויות שקובעים הפוליטיקאים ויועציהם ואינה משכילה להאיר את חולשותיו. יש להניח שתתעורר באיחור ותכה על חטא.
גיליון 42, ינואר 2003