המאותגרים תקשורתית
ברכות לעיתון "24 דקות" ולעורכו ערן טיפנברון: בעקבות הצלחתו הגדולה, הוחלט שייצא מעתה פעמיים ביום ויחולק לא רק בתחנות הרכבת, אלא גם בתחנות מפעל הפיס.
גליון אחר הצהריים מיום אתמול, שהונח בערימה נאה על אדן חיצוני של דוכן מפעל הפיס, הדגים את יתרונות המהדורה המאוחרת: על שערו התנוססו הפניות לדיווח על הלוויותיהם של שני חיילי צה"ל שהוחזרו מלבנון ולדיווח על עדותו של מוריס טלנסקי. אבל לא רק אקטואליה הופיעה על שערו. בפינה השמאלית העליונה של שער הגיליון, מיד בהמשך לשמו של העיתון, הופיע סמליל של מפעל הפיס, כאילו היה שותף מלא להוצאה.
התחושה כי מפעל ההימורים משמש יותר מסתם נקודת חלוקה של "24 דקות" מתחזקת למראה עמ' 13 של העיתון. עמוד זה, כולו, הוא פרסומת למפעל הפיס המתחזה לשלל ידיעות חדשותיות. בראש העמוד סמליל נוסף של מפעל הפיס, ומתחתיו ידיעה שכותרתה צבועה בצבעי הסמליל. הכותרת לידיעה (שאינה חתומה, אך אין בכך כל דבר יוצא דופן בעיתון הזה) מעוררת תקווה – "הלכו לעשות קניות בסופר וזכו ב-5 מיליון שקלים בלוטו". בהקדמה עובדתית קצרה נאמר כי בני הזוג שזכו, במפתיע, בפרס הגדול של הלוטו, "נקלעו לאחרונה לקשיים כלכליים ולאחרונה החליטו אף למכור את ביתם על מנת לסגור את המשכנתא והמינוס אליו נקלעו". הזוכה האנונימי מספר לכתב האנונימי כי לאחרונה הוא אף פירסם כי הדירה והרכב שלהם למכירה, ואז ניגש לעצם העניין: "אני נוהג למלא לוטו פעמיים בשבוע בסכום סמלי של 5 שקל וארבעים [...] באחת הנסיעות לסופר, בגמר החשבון שאלה הקופאית אם ברצוני לרכוש טופס לוטו. התלבטתי מאוד, כי עלות הטופס עמד [כך] על 42.80 ולא כ"כ רצינו לבזבז כסף. המוכרת הוסיפה ואמרה, תמלאו זה יביא מזל, משום מה המשפט הזה חלחל לתוכי והחלטתי בכל זאת למלא".
הסיפור ממשיך עד לרגע הזכייה ומסתיים באזכור כמה עובדות טכניות על "מערכת הפיס אקספרס" שנמצאת בסניפי רשת סופרמרקטים, ועל זוכים קודמים שמצאו בה את הונם, היישר ממערכת יחסי-הציבור של מפעל ההימורים.
עוד שתי ידיעות חיוביות על מפעל הפיס מופיעות בעמוד זה. הראשונה, "התרבות זוכה בגדול", עוסקת במיזם "מעבדתרבות" של מפעל הפיס, ה"מיועדת לטיפוח העשייה התרבותית בפריפריה". את תוכן השנייה ניתן להבין מכותרתה – "הפיס ישקיע השנה 420 אלף שקל בהקמת מועדוני קריאה למבוגרים".
כמו כן מופיעה בעמוד זה פרסומת המעוצבת כפרסומת לכרטיס חיש-גד חדש (העיקרון בו מהפכני – מגרדים וזוכים!), אך באף מקום בעמוד זה, או בכל מקום אחר בגיליון, אין זכר לכך שמדובר במודעה פרסומית ולא בתוכן חדשותי (אם ניתן למתוח עד כדי כך את המושג "תוכן חדשותי" כך שיתייחס גם לתוכנו של עיתון שבו מובלטת ידיעה על אורח חייו של אדם הדומה לכדורגלן חיים רביבו). למעשה העיתון מתפקד במקרה זה כאותה מוכרת בסופר שאמרה למתלבטים: "תמלאו, זה יביא מזל".
נראה כי "24 דקות" מצא במפעל הפיס פרטנר מושלם. שני המיזמים מכוונים לעשירונים התחתונים, קשי היום, והחיבור בין השניים טבעי. אם בזבוז כסף על טופסי לוטו הוא מס שמוטל על המאותגרים סטטיסטית, הרי שבזבוז זמן על קריאה ב"24 דקות" הוא מס שמוטל על המאותגרים תקשורתית. אך דווקא על המאותגרים תקשורתית יש צורך להגן ביתר הקפדה מפני ידיעות-דמה שכאלה, שכן הן עלולות לחלחל לתוכם בקלות, כמו אותה הערה סתמית של המוכרת בסופר.
מנרמלים מלחמה
כפולת העמודים 5-4 של "ידיעות אחרונות" מוקדשת הבוקר למיזם המקורי של העיתון, שביקש אתמול מקוראיו לשלוח הודעות SMS ואי-מייל לזכר שני חיילי צה"ל המתים. בכפולת העמודים מופיע לקט של מיטב ההודעות ששלחו לוחמים וילדים, יהודים ודרוזים, בני "משפחת השכול", וסתם אזרחים שאכפת להם.
סמדר שיר מספרת הבוקר, בעמ' 3 של "ידיעות אחרונות", את סיפורה המזעזע של הלוויית אהוד גולדווסר מיום אתמול, וממנו ניתן ללמוד בעקיפין גם דבר או שניים על הצדדים המזעזעים של החברה בישראל. הכותרת לסיפור היא "כוחה של אהבה", וזו שאובה מתשובתה של קרנית גולדווסר לשאלה מהיכן יש לה הכוח להמשיך, אך לא רק אהבה יש בסיפור, גם הרבה נקמה ומיליטריזם, שטיפת מוח מגיל צעיר וסלבריטיזציה של השכול.
לפי תיאורה של שיר, במהלך ההלוויה התקרב ילד "כבן 10" לאלמנה הצעירה והבטיח לה, "אני אתגייס לצבא ואני אהיה לוחם כמו אודי ואני אגמור את החשבון עם נסראללה", הבטחה שזיכתה אותו באזכור בכותרת המשנה של הידיעה. זהו משפט נוראי, כמובן, ונורא עוד יותר לשמוע אותו יוצא מפיו של ילד בן 10, אבל שיר אינה מעבירה, חלילה, ביקורת על האופן שבו מגדלים בישראל ילדים תאבי נקם ומלחמה; היא מסתפקת בתיאור תגובתה של גולדווסר: "'חמוד', קרנית רוכנת אליו ומעבירה אצבע ארוכה בתלתליו, 'את החשבון עם נסראללה אנחנו חייבים לגמור הרבה לפני שאתה תתגייס לצבא'".
כך, לא אותה הבטחה נושנה שהילד לא יצטרך להתגייס לצבא, שיבוא השלום עד שימלאו לו 18 שנה, אלא ההפך הגמור. השילוב בין בשורות המוות והנקמה של האשה השכולה לבין הסגנון הספרותי השמאלצי המאפיין את כתיבתה של שיר נראה נורמלי לחלוטין בגליון יום שישי של "ידיעות אחרונות", וזה מדכא ומזעזע עוד יותר מהבטחת נקמת הדם של הילד.
שיר ממשיכה ומתארת כיצד ילד אחר, בן 5, ניגש לגולדווסר כדי לספר לה עד כמה דאג לגורל בעלה: "'הרבה זמן דאגתי לאודי', הוא אומר. 'דאגתי מאוד. ככה דאגתי', הוא פותח רווח בין ידיו". נראה כי הילד נחשף בשנתיים האחרונות לכמות מספקת של תקשורת ישראלית, כמו הדיווח הזה של שיר, כדי שמוחו יישטף במידה כזו שהדאגה הלאומית לגורל שני הנעדרים חילחלה עמוק לתוכו. אולי יש מקום לבחון הגבלת צריכת תקשורת לגיל 18 ומעלה.
שיר מתארת גם כיצד תיירת מאמריקה, שהגיעה להלוויה ומבקשת לנחם את קרנית, קוראת לפתע לאדם שיצלם את השתיים. "קרנית נרתעת במבוכה", היא כותבת, "התיירת צוהלת". עוד רגע נוראי של מחיר יקר שיש לשלם בגלל שנתיים של חשיפה בהקשר כה טרגי, אבל אצל שיר הוא חולף כמעט בלי להרגיש. עוד רגע ויהיה גם הוא למחזה נורמלי.
דרמטורגים
אחדות דעים כמעט מוחלטת ניכרת בדיווחים על היום הראשון בחקירה הנגדית של מוריס טלנסקי – העד לא התרסק כפי שהבטיחו עורכי-הדין של ראש הממשלה. "במקום קולות הריסוק, ביום הראשון לעדות נשמעו באולם בעיקר קולות פיהוק", כותבת עפרה אידלמן ב"הארץ", ומוסיפה כי בשלב מסוים פנה עו"ד אלי זהר לעמיתו, עו"ד רועי בלכר, ולחש: "הקהל מאבד סבלנות, מה נעשה?". לדבריה, "לא משנה איזה שפן שלף מהכובע [...] דבר לא השתווה לדרמה שסיפקה חקירתו הראשית בחודש מאי". זאב סגל, הפרשן המשפטי של העיתון, מזכיר שהובטחה "חקירה נגדית דרמטית", אך בפועל התרחשה "מהומה על לא מאומה, בינתיים".
גם נחום ברנע, בטור שתמציתו מובאת בתחתית שער "ידיעות אחרונות", קובע כי טלנסקי לא התמוטט אתמול על דוכן העדים, ומתלונן על מחסור חמור בדרמה. "הניסיון להפוך את החקירה הנגדית של מוריס טלנסקי לדרמה נוסח אמריקה נדון מראש לכישלון", הוא כותב, ומסכם כי באולם בית-המשפט היתה "תחושה של אנטי-קליימקס", וזאת משום שמאז החקירה הראשונה של טלנסקי עלו נגד אולמרט חשדות קשים יותר. דורית גבאי ב"מעריב" פוסקת כי "פרקליטי ראש הממשלה כשלו אתמול בשלב הראשון של החקירה הנגדית".
רק בדיווחה של טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" מצטיירת תמונה אחרת. "בתום היום הראשון לחקירה הנגדית נשמעו כל הצדדים מרוצים", היא כותבת. לדבריה, בפרקליטות שמחים שטלנסקי "לא קרס", ובצוות הפרקליטים של אולמרט אומרים ש"תדמיתו נסדקה", וכי היו הישגים "דרמטיים".
מעניין לציין כי אף שהדיווחים קובעים כי טלנסקי לא התרסק, מוזכרות הסתירות הרבות שהתגלו בדבריו. כך, למשל, בדיווח של אידלמן ב"הארץ" נכתב כי "רגע אישר טלנסקי כי נהג לתת הלוואות, רגע הכחיש; רגע שלל שדרש אי פעם ריבית של 24% בגין הלוואה, ומיד נאלץ להודות; רגע אמר כי נהג להלוות לחברים סכומים כדי להרוויח ריבית, ורגע אחרי כן הצהיר שמחבריו מעולם לא גבה ריבית", אך מידע זה נמסר בפסקה השמינית של הידיעה.
ההמתנה הדרוכה ל"דרמה", האכזבה מכך שזו לא התרחשה והבחינה של הצלחת החקירה לפי מידת הדרמה שהיא מעוררת מלמדות כי העיתונאים המכסים את התחום פועלים עתה מתוך עולם המושגים של התקשורת הממוסחרת לחלוטין, זו שמתעניינת בתהפוכות הנפש יותר מאשר בעובדות היבשות. יש לקוות שהשופטים עדיין יודעים להבדיל בין הדרמטי למשפטי.
באותו עניין, בעז אוקון כותב מאמר ב"ידיעות אחרנות" נגד הגישה החופשית של הפרקליטים לאמצעי תקשורת: "עורכי-הדין של ההגנה רק נראים כמי שעסוקים בחקירה נגדית מפרכת ומדוקדקת. בפועל, הם פרשנים שרצים לכל אולפן כדי לדווח שהעד לא אמין או שהמשטרה שמה תשובות בפיו". אוקון קורא להטיל צו שיאסור על עורכי-הדין של שני הצדדים לדבר על המשפט עם התקשורת, כפי שנהוג בארה"ב.
ענייני תקשורת
במדור "תוצרת הארץ" של מוסף "הארץ" נשאלת השאלה איך הגיעה לאתר "גלובס" ידיעה על סרט פורנו שתצלם פמלה אנדרסון על היאכטה של רומן אברמוביץ', ידיעה מפוברקת שמקורה באתר סאטירה [קובי בן-שמחון]. חגי גולן, עורך העיתון, סירב לענות על השאלה ואמר: "זה עניין של דורון אביגד, עורך אתר האינטרנט, אני לא מעורב בסיפור. הוא האיש שצריך להגיב על המקרה המצער הזה". אביגד עצמו סירב להגיב ל"הארץ".
במוסף "תרבות" של "מעריב" מראיין לי-אור אברבך את מירב מילר, מגישת מהדורת "מבט" של הערוץ הראשון. לדברי מילר, המהדורה שהיא מגישה היא "עניינית. לא מגניבה ולא כבדה". לדבריה, "אנחנו מנסים לתת אמירה קצת שונה, להיות יותר חברתיים. אבל מאוד תכלס, לא מתחכמים".
מי שיצליח לאתר את מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" יראה כי יצחק לאור מפרסם בו את החוזה הסודי שכל אמן הנוסע לחו"ל במימון המדינה חותם עליו, חוזה מול המחלקה לקשרי מדע ותרבות של משרד החוץ, שהופך את האמן ליחצן של המדינה ואוסר עליו להודות בעובדה זו. מצד אחד נכתב בחוזה כי "נותן השירות מודע לכך כי מטרת הזמנת השירותים ממנו היא לצורך קידום האינטרסים המדיניים של מדינת ישראל"; מצד אחר נכלל בו סעיף הקובע כי "נותן השירותים לא יציג עצמו כסוכן, שליח ו/או נציג של המשרד".