למרות הברנז'איות שלו, הגל הנוכחי של ההאשמות נגד יצחק לאור באלימות מינית, פיזית ומילולית, הוא הזדמנות לא רעה לבדוק מה עשתה – אם בכלל – תנועת ה-MeToo לעיתונות הישראלית.
MeToo, למי ששכח, פרצה לתודעה הציבורית באוקטובר 2017, כשהשחקנית אליסה מילנו השתמשה בביטוי כהאשטג בציוץ טוויטר, שבו היא מעודדת נשים שנפגעו מינית להיחשף. זאת לאחר שהיא עצמה סיפרה כיצד המפיק הארווי ויינסטין ניצל אותה מינית.
כמו בארה"ב, גם בישראל ה-MeToo לא פסחה על עולם העיתונות. בין העיתונאיות שהעידו על פגיעות והטרדות מיניות שבהן נתקלו במסגרת עבודתן, היו סילבי קשת, נרי ליבנה, אושרת קוטלר, דנה ויס, חנה קים, אורית שוחט ואורלי אזולאי. בין העיתונאים שהוזכרו כפוגעים היו, אלכס גלעדי שנאלץ לפרוש מנשיאות קשת; גבי גזית, שאיבד את תוכניתו ברדיו ללא הפסקה; ארי שביט ודן מרגלית, שנאלצו לפרוש מ"הארץ"; חיים יבין ויוסף (טומי) לפיד.
פרשת יצחק לאור נראית ממבט ראשון כמו עוד אחד מסיפורי הז'אנר. אבל כמה מרכיבים ייחודיים מאפשרים ללמוד ממנה על הנעשה כיום בשדה העיתונות
ברוב המוחלט של המקרים הללו, זכו המתלוננות לתמיכה משמעותית מצד התקשורת, תמיכה שהיתה אחד הגורמים לכך שהיו גם מי ששילמו מחיר מקצועי על מעשיהם.
פרשת יצחק לאור נראית ממבט ראשון כמו עוד אחד מסיפורי הז'אנר: עיתונאי/סופר/משורר/מרצה שהואשם על ידי נשים שהטריד או תקף אותן מינית, פיזית אן מילולית. אבל כמה מרכיבים ייחודיים מאפשרים ללמוד ממנה על הנעשה כיום בשדה העיתונות.
בניגוד לפרשות אחרות מסוגה, פרשת לאור מלווה אותנו כבר יותר מעשור. זהותו וזהות חלק מהמאשימות אותו נחשפו עוד הרבה לפני פרוץ ה-MeToo – בתחקיר של תוכנית "המקור" ב-2010. הפרשה שבה ועלתה לכותרות גם ב-2014, כשחלק מנפגעותיו הצליחו למנוע ממנו לקבל את פרס לנדאו לאמנות. בניגוד לדמויות שנחשפו בשיא כוחה של התנועה, בשנים 2017-2019, לאור זכה להגנה מוחלטת מצד עיתון "הארץ" שבו עבד, עד כדי כך שכאשר החלו קוראים להתייחס בתגובות למאמריו להאשמות נגדו, העיתון פשוט סגר את האפשרות להגיב.
התחקיר הנוכחי על מעללי לאור התייחד מתחקרי MeToo קודמים בכך שלא הסתפק רק בהבאת עדויות, אלא כלל גם הסברים מקצועיים על אלימות מינית ועל הטראומות שהיא גורמת
והנה שוב חוזרת הפרשה לחיינו, בעקבות תחקיר של לילך וולך ב"מקום הכי חם בגיהינום", שכולל עדויות של 26 נפגעות, רובן בשמן המלא. שש מהעדויות עסקו בפגיעות שהתרחשו ב"הארץ", בהן עדותה של הגר להב, שכבר ב-2010 העידה בשמה על ההטרדות בעיתון. הפעם עוררה החשיפה ביקורת על "הארץ", שהופיעה בעיקר בטוויטר והופנתה ישירות למו"ל "הארץ" עמוס שוקן. בתום כיומיים וחצי של מלחמת ציוצים, הודיע שוקן כי לאור לא יכתוב עוד בעיתון. למחרת ההודעה התפרסם בעיתון טור דעה תחת הכותרת "כולם ראו, שמעו וידעו", שבו העידה שני ליטמן על מעשי לאור ב"הארץ" בשנות ה-90, קראה לשוקן להתנצל בפני הנפגעות והנפגעים וטענה שהדומיננטיות של גברים בהנהלת העיתון לא מאפשרת יצירה של סביבת עבודה בטוחה בתוכו.
התחקיר הנוכחי על מעללי לאור התייחד מתחקרי MeToo קודמים בכך שלא הסתפק רק בהבאת עדויות, אלא כלל גם הסברים מקצועיים על אלימות מינית ועל הטראומות שהיא גורמת. יותר מכך – וולך לא הסתפקה בעיסוק בתוקף הפרטי, אלא כיוונה את חיציה אל המוסדות שהעסיקו אותו וסיפקו לו במשך 40 שנה את "החיפוי, הטיוח והאפשור" של האלימות.
בניגוד לשיח העיתונאי המקובל, התחקיר גם השתמש במושג "טרור" בהקשר של אלימות מינית. "לבדו לאור היה מפגע בודד", כתבה וולך בפתיח, "אבל בתמיכת בתי הספר בהם לימד ומערכות העיתונים בהן עבד, הוא הפך לארגון טרור". אסור לזלזל בחשיבותו של הניסוח כאן. זה לא רק עניין סמיוטי. זהו שיום (מתן שם) של פגיעות מיניות כפעולה פוליטית, שבה מופעלת אלימות כלפי קורבנות מקריים ושמיועדת להפחיד, לערער שלווה ולשלוט.
תפיסה כזו מעבירה את העיסוק העיתונאי בפגיעות מיניות מסיקור של שורה ארוכה של אירועים מבודדים כביכול, לדיבור על תופעה מתמשכת ושיטתית, שלובשת צורות שונות בנסיבות שונות, אבל נשארת תמיד אותה גברת, גם אם בשינוי אדרת.
מו"ל "הארץ" עמוס שוקן (צילום: אוליבייה פיטוסי)
אלא שבניגוד למקרי החשיפות ב-2017-2019, התקשורת הישראלית הממוסדת לא תמכה הפעם בחשיפה. ב-N12, התמקדה הידיעה בנושא בהודעת שוקן ובדיון בטוויטר; רובה הוקדש לדברים של שוקן ושל לאור, והיא כמעט לא עסקה בהאשמות עצמן. ב"וואלה" בכלל בחרו להעניק לסיפור זווית קומית וכללו אותו במצעד של רגעים מביכים לחודש מרץ 2021.
גם "הארץ", למרות הביקורת שפורסמה בו בדיעבד, הסתפק בשלב הראשון רק בידיעה במדור התרבות שכללה שש פסקאות שהתייחסו להודעת שוקן ולתחקיר שקדם לה וחמש פסקאות שהוקדשו לתגובתו של לאור. ynet שתק וכך גם כל ערוצי הטלוויזיה. אפילו ערוצי הימין, כמו "ישראל היום" או ערוץ 20, שניתן היה לצפות שלנוכח דעותיו הפוליטיות של לאור ישמחו לרקוד על האירוע, החרישו. התוכנית המרכזית היחידה שעסקה בהרחבה בתחקיר היתה "סדר יום" עם קרן נויבך בכאן ב'.
אז מה מלמד אותנו הסיבוב הנוכחי? שמצד אחד קמפיין MeToo התבגר. הוא לא עוסק כבר רק בעדויות, איומות ככל שיהיו, אלא צועד צעד נוסף - שיום פגיעות מיניות כטרור, שימוש בידע מדעי על טראומה ושיוך פגיעות מיניות לתרבות ארגונית ולמבני כוח, ולא רק לפרטים המבצעיים אותן.
מצד שני, נראה כי התקשורת הממסדית נרדמה בשמירה. והשאלה היא, כמובן, למה? האם גם לערוצי תקשורת אחרים יש מה להסתיר? האם גם הם ממשיכים לתת גיבוי לאנשים לא ראויים, רק כי הם מושכי קהל? האם גם שם מעדיפים לא לראות ולא לשמוע? ואם לא – איך קורה שנושאי לפיד MeToo בסוף העשור הקודם שותקים ב-2021? אולי בזה צריך לעסוק התחקיר הבא.
אודליה דיין-גבאי היא דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית ומרצה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר. חוקרת את הקשר בין תקשורת, מגדר ואלימות נגד נשים