בגיליון הזה, כמו בגליונות רבים אחרים של "העין השביעית", מצוטטים עיתונאים בעילום שם. אין טעם לקטר על התופעה: כאשר מבקשים תחקירניו של כתב־העת הזה לחלץ משפט משמעותי, חושפני, ממושאי התעניינותם העיתונאים, הם נאלצים להסתפק במובאות אנונימיות. שיחות לייחוס מוגבלות בדרך־כלל להצגת עמדות רשמיות או, לפעמים, להבעת כעס פומבי על משהו שנכתב בדפים אלה.

ללמדנו שהעיתונות נוהגת בביתה וכלפי עצמה כפי שהיא נוהגת במגעה עם העולם שהיא מסקרת. היא מאמצת את כללי המשחק של אוף־דה־רקורד־און־דה־רקורד ומחילה אותם על השיח שהיא מנהלת בינה לבין עצמה. "העין השביעית", המציע לקהילת העיתונאים בימה לדיון קולגיאלי, גם אם פומבי, משקף, מטבע הדברים, את הצופן האתי הרווח במקצוע, וזה משדר, בין השאר, רתיעה מופלגת מחשיפה ונטייה חזקה להימנע ככל האפשר ממתן דין־וחשבון.

בכך מוכיחה העיתונות הישראלית שהיא מוסד שמרני מאין כמוהו. בשעה שמוסדות ציבוריים ועסקיים שהעיתונות מגלה התעניינות מוצדקת במעשיהם הפנימו מזמן את חובתם לתת לציבור דין־וחשבון על תפקודם, שומרת העיתונות על זכות השתיקה. היא, שמטיפה למושאי סקרנותה לגלות פתיחות, לענות לשאלותיה ולספק לה מידע מלא, מתבצרת מאחורי חומות כאשר החדק העיתונאי נוקש על דלתותיה. היא, שרואה את זכותה המובנת מאליה לחטט בקרביהם של הגופים שעליהם היא מדווחת, מתקפדת כאשר עיתונאים מתעניינים בנעשה בביתה והודפת אותם, לא פעם בגסות.

העיתונות, גם הפרטית, היא במובנים רבים מוסד ציבורי יש לה תפקיד חברתי ראשון במעלה, ועל השפעתה על חיי הציבור, במיוחד בעידן הנוכחי, מיותר להרחיב את הדיבור. בתוקף המעמד הזה לגיטימי לחלוטין להתעניין במתרחש בתוך כלי התקשורת ולדרוש ממנהליהם להשיב לשאלות ולתת הסברים למעשיהם ולהחלטותיהם. מותר גם לדרוש מהם לגלות סובלנות להדלפות ולהפנים את האמת הבסיסית שאור השמש מחטא את הפינות האפלות גם כשהן נמצאות בבניינים המאכלסים עיתונים, תחנות שידור ומערכות של אתרי אינטרנט.

למוסדות ציבוריים יש מסורת ארוכה של קשרים עם העיתונות. הנוכחות הגדלה והולכת של התקשורת בכל מימד של החיים שינתה את תרבות מסירת המידע, והיא גורמת לה להתעדכן באופן שוטף ולהתאים את עצמה למציאות המתפתחת. צבא שלם של דוברים, יחצנים, מדליפים ומתדרכים עומד היום לרשות מוסדות ציבור וגופים פרטיים במגעיהם עם העיתונות. ורק העיתונות עצמה, שהיא מושא חיוני, לגיטימי, לסיקור, מתנהגת כמו שהתנהג הממסד השלטוני בשנות החמישים: היא נעלבת כשהיא נחשפת בחולשתה, היא מענישה על הדלפות, היא מתחמקת מתשובות, היא תובעת נאמנות עיוורת מעובדיה, והיא מגיבה לא פעם בתוקפנות על הפניות אליה.

בעידן שבו הקשר בין הון, שלטון ותקשורת מעורר יותר ויותר סקרנות, לא תוכל העיתונות להמשיך להצטנף בתוך קונכייה יהירה. יהיה עליה להחיל על עצמה את מה שהיא דורשת מזולתה.

גיליון 52, ספטמבר 2004