בשבת, 20.3.10, נערכו הבחירות הכלליות במדינת דרום-אוסטרליה. עמדו לבחירה כל חברי הבית התחתון ומחצית מחברי הבית העליון. ראש מפלגת הלייבור, מייק ראן, ממשיך בכהונתו כראש המדינה, אף כי סיעתו איבדה בפרלמנט 14.3% מיתרונה.
דרום-אוסטרליה היא אחת משש המדינות המרכיבות את חבר העמים האוסטרלי. מיליון וחצי תושבים על שטח עצום, צחיח (984,377 קמ"ר, יותר משטחן של צרפת ואיטליה גם יחד). רוב תושביה (1.13 מיליון) חיים בעיר הבירה אדלייד שלחוף האוקיאנוס ההודי. כמו לכל המדינות המרכיבות את אוסטרליה, לפרלמנט שלה יש סמכות חקיקה רחבה ברוב תחומי הפנים ויכולת אכיפה תואמת.
שיטת הבחירות בדרום-אוסטרליה, כמו בארץ כולה, מבוססת על חובת התייצבות של הבוחר בקלפי (גם אם יטיל בחשאי פתק פסול). אי-התייצבות היא עבירה על החוק, שעונש בצדה. לקראת מערכת הבחירות הנוכחית נוסף חידוש מדאיג. בשנה שעברה הוכנס לחוק הבחירות תיקון שעל-פיו כל המבקש לפרסם תגובה ברשת בנושא הקשור לבחירות, יידרש להזדהות בשמו האמיתי, להציג כתובת מייל אותנטית, ולפעמים אף כתובת פיזית. הקנס למפירים את החוק יעמוד על 1,250–5,000 דולר אוסטרלי (1 דולר = 3.4 שקל).
החוק החדש דרש ממפעילי אתרים לשמור את כל המידע שיאפשר לזהות את המגיבים לתקופה של שישה חודשים. בהעדר פסיקה תקדימית בעניין, עדיין לא ברור אם החוק החדש מתיישב עם עקרונות החוקה האוסטרלית הפדרלית, הרשאית לבטלו במקרה של סתירה. אבל כיוון שממשלת אוסטרליה עצמה עוסקת במרץ בהידוק הבקרה על התנועה ברשת, שאלה זו לא מנעה מן החוק להיכנס לתוקף בתחומי המדינה ב-6.1.10. על-פי הפרשנות שנלוותה לו, כל קובץ המתייחס לבחירות שמישהו מעלה לפייסבוק עלול לשמש עילה לתביעה.
תסמונת אטקינסון
כצפוי, החוק עורר תגובה קשה של התקשורת בדרום-אוסטרליה ובארץ כולה. הדיון נגע לא רק בחופש הביטוי, אלא גם בזהותם של דיירי הרשת. היו שטענו כי התגובה החריפה של הקהילות ברשת היתה בלתי עקבית. שאותם אזרחי רשת (netizens) שנאבקו כדי להשיג לעיתונות הרשת והבלוגוספירה מעמד של מדיום שווה ערך לכל כלי תקשורתי אחר טוענים עכשיו כי הרשת היא יקום עם כללים ייחודיים, ואנונימיות המגיבים היא אחד הבסיסיים שבהם. מי שרוצה לקבל מעמד של עיתון ינהג כעיתון, טוענים השמרנים, ויפרסם לצד הפרסום עצמו את זהותם של המגיבים.
"אתם יכולים להסדיר אולי את התנהגות ארגוני התקשורת, אבל אינכם יכולים להסדיר את ההתנהלות של אנשים פרטיים המתבטאים ברשת באופן ישיר", היתה תגובתם של המרושתים. "הביטוי הישיר האנונימי ברשת הוא זכות יסוד כמו זכות הנאום על ארגז בפארק הציבורי". אגב, הדיון הערני התנהל ברובו ברשת והניב אינספור תגובות.
הפגנה נגד חוקי צנזורה על האינטרנט במלבורן, אוסטרליה. 1.11.08 (צילום: Squirmelia, רישיון cc)
בעל הטור והבלוגר מארק ניוטון, לדוגמה, תוקף את החוק ב-The Drum Unleashed, אתר מאמרי הדעה של ענק השידור האוסטרלי ABC, ומזכיר כי מסע הבחירות לנשיאות של ברק אובמה דווקא עודד את האמריקאים להתבטא ברשת. ניוטון מציין כי מכון המחקר פיו (PEW) מצא ש-15% ממשתמשי האינטרנט בארה"ב העלו פוסטים, תצלומים או קטעי וידיאו לרשת במהלך הקמפיין (בלי להציג תעודת זהות, כמובן).
לאוסטרליה, לעומת זאת, על-פי ניוטון, יש חבילת חוקי תקשורת שנכתבו לפני שהאינטרנט נחת בחופיה. חוקים, שאם לא יעברו רביזיה עמוקה, צפויים לדעתו להוביל לתוצאות הרות אסון לתושביה. ניוטון מתכוון בוודאי לחוק הפדרלי האוסטרלי שנמצא בשלבים אחרונים של הכנה על-ידי שר התקשורת, חוק חובת סינון אתרים "בלתי ראויים"; סינון אפילו לא על-ידי שופט – כי אם על-ידי סוכנות ממשלתית שתוקם לצורך זה.
כאויב הציבור מס' 1 הסתמן שר המשפטים והתובע הכללי של דרום-אוסטרליה, מייקל אטקינסון, שהעביר בפרלמנט את הצעת חוק הזיהוי ברשת. אטקינסון, איש לייבור ותיק, עיתונאי בהכשרתו ומשפטן בהשכלתו, מכהן בתפקידו זה שמונה שנים. הוא ידוע בציבור כמי שהתנגד למתן סיווג "18 ומעלה" למשחקי וידיאו, ובכך מנע כליל את הפצתם. הוא נימק זאת בהגנה על בני נוער מפני תכנים בוטים, אבל בכלי התקשורת באוסטרליה רואים זאת כמעשה צנזורה לכל דבר, שאינו מקובל בשום מדינה מערבית.
צנונים זקנים
חודש ימים לאחר שהסעיף המחייב גולשים בזיהוי מלא נכלל בחוק, ובעקבות הלחץ הציבורי האדיר, הודיע אטקינסון כי הוא אינו מתכוון לאכוף את הגזירה. ב-1.2.10 התייצב אטקינסון מול המיקרופונים, וכך אמר:
"זה היה רעיון שלי, ומתברר שזה היה רעיון עלוב. ועכשיו, במלוא הענווה, אני פועל לתיקון המצב. קיבלתי החלטה שגויה בסעיף החוק הזה. לא לקחתי בחשבון במידה מספקת את דור האינטרנט והבלוגינג. זו לא היתה הארה, הדבר התחוור לי בהדרגה, מקריאת 'אדלייד עכשיו' והבלוגים.
"החלטתי כי החל מהערב החוק לא יופעל, כי הוא מעורר את זעמם של צעירים שרוצים לבטא את עצמם באנונימיות. אני בן 51, ובכל תקופת חיי, כשאנשים רצו לפרסם את דעותיהם בנוגע למערכת הבחירות, הם עשו זאת בשמם, בין אם במכתבים למערכת ובין אם בהפצת כרוזים. הדור שלי סבור שמכתבי רעל אנונימיים, התוקפים מועמד זה או אחר, הם צורת ביטוי גרועה.
"אני חושש שהעמדתי את הפרלמנט במצב שבו ניראה בעיני הדור הצעיר כפאדי-דאדיז (צנונים זקנים). אני מברך את עורכי 'אדלייד עכשיו' וה'אדברטייזר' על האופן שבו הובילו את צעירי דור האינטרנט והבלוגינג בגיוס תמיכתם לשינוי החוק. הם הצליחו וראויים לברכה".
"אתה מרגיש נבוך?", שואל המראיין.
"כן", משיב אטקינסון.
התנצלות מופתית, כשכמותה לא נראתה באזורנו מעולם.
הזדהה ונפגע
אבל התקשורת אינה מרפה. ג'ונתן הולמס, מגיש תוכנית ביקורת התקשורת של רשת ABC "מדיה ווטש", מספר ב-1.3.10 כי גם אחרי ההודעה הדרמטית על משיכת החוק נקשרת בשמו של אטקינסון אנקדוטה מביכה בעניין.
מתברר כי האתר "אדלייד עכשיו" פירסם ב-8.2.10 התנצלות בזה הנוסח: "בפוסט שפורסם היום כונה מייקל אטקינסון 'קרוּק' [נוכל]. ברגע שהדבר הובא לידיעתנו, הפוסט הוסר מיד. 'אדלייד עכשיו' מסכים שהקביעה הזאת חסרת שחר ופוגענית ומתנצל בפני מר אטקינסון על הפרסום".
ב-22.2.10 חזר האתר ופירסם את ההתנצלות. מתברר כי עורכי-דינו של אטקינסון פנו למפרסם הפוסט (שלא נזהר ופירסמו בשמו האמיתי) ודרשו ממנו, כדי להימנע מתביעה, פיצוי בסך 20 אלף דולר אוסטרלי על הדיבה הפוגענית, בצירוף חזרה מן הדברים והתנצלות.
המפרסם, אדם דל אמצעים, חולל מהומה – ובכך נגמר העניין. איומי התביעה לא מומשו.
סיכום ביניים
מארק ניוטון מסכם: "במאה ה-21 יהיה זה בלתי מתקבל על הדעת לבחור נציגי ציבור שאינם מצליחים להבין איך הארץ השתנתה עם התמורות הטכנולוגיות. העולם המודרני לא יעכב את התקדמותו כדי להתאים עצמו למוסדות מן המאה ה-19. אנו זקוקים למוסדות המתאימים לנו, ואם הפוליטיקאים הנוכחיים אינם מסוגלים להועיל, יהיה עלינו להחליפם באלה שיכולים".
אטקינסון הולך הביתה
ביום ראשון, 21.3.10, עם היוודע תוצאות הבחירות, התפטר מייקל אטקינסון מתפקידו כתובע הכללי של מדינת דרום-אוסטרליה. מנהיג הלייבור מייק ראן ספג מהלומה שלפחות חלק ממנה ניתן לייחס לתרעומת הציבורית שעורר אטקינסון בקרב הבוחרים, בהתנגדותו לקטיגוריית 18+ ובפיאסקו של החוק המחייב לגלות את זהותם של המעלים תגובות בנושא הבחירות לרשת חברתית כלשהי.
אטקינסון ימשיך לכהן כחבר פרלמנט. זו תהיה שנתו ה-12, והוא מתכוון לסיים את מלוא ארבע שנות הכהונה הנוכחית שעומדות לפניו בטרם יפרוש.
עיתונאים וגבולות הרשת
לא הייתי מגיע לסיפור הקטן והמאלף הזה לולא הדו"ח השנתי של "עיתונאים ללא גבולות 2009", שפורסם לאחרונה. בדו"ח, המחלק את העולם למדינות אויבות האינטרנט (שלוש המנותקות: צפון-קוריאה, בורמה וטורקמניסטן, ואלה השולטות שליטה מוחלטת בתכנים: סעודיה, סין, קובה, מצרים, איראן, אוזבקיסטן, סוריה, טוניסיה ווייטנם); למדינות הנמצאות ברשימת מעקב (טורקיה, דרום-קוריאה, רוסיה, סרי-לנקה, בלארוס, בחריין, איחוד-האמירויות, אריתריאה, מלזיה, והדמוקרטיה המערבית היחידה – אוסטרליה); ולכל שאר מדינות העולם.
לפי הדו"ח, השנה נכלאו ברחבי העולם 120 בלוגרים – סייבר דיסידנטים – בגלל חומר שהעלו לרשת. 72 מהם מסין. רוב האחרים מווייטנם ואיראן. הסקנדינביות, כרגיל, מובילות בהצטיינותן. הן מתקינות חוקים להגנת החירויות ברשת.
יש בוודאי מדינות גרועות מדרום-אוסטרליה, אבל המקרה שלה אמור לעניין אותנו במיוחד, בגלל דמיונה המסוים לישראל – קהילה קטנה, סגורה ותוססת. לפי שעה, ישראל נכללת בקטיגוריית "כל השאר", כלומר מדינות שמעורבותן ברשת מינימלית או מוגבלת (קניין רוחני, פורנו ילדים) כצרפת, בריטניה ואיטליה. אבל הכל כה שברירי כאן עד כי די ביוזמה של ח"כים חרוצים ושונאי חילוניות ודמוקרטיה, כדי שבדו"ח הבא או בזה שאחריו נתמקם היטב בלב הרשימה המפוקפקת.
לפי האפאתיה המאפיינת את רוב הגולשים שלנו, ספק אם אפשר לצפות להתעוררות ולתגובה כה עזה כפי שחוללו הגיימרים ואנשי הרשת, אותם netizens שחיים ב"דאון אנדר", במקום הכי נידח בעולם.
נכון לרגע זה, באדלייד הכל טוב. הציבור יוכל לשחק במשחקי וידיאו שמציעים תכנים בוטים, אפילו סקס, השם ירחם. ציבור הבוחרים ימשיך לפמפם את הרשת בפוסטים לוהטים – אולי אפילו לומר על פוליטיקאי שהוא קרוּק, ומייקל אטקינסון יוכל להגשים חלום, לבלות יותר זמן עם משפחתו ולשחק כדורגל עם בנו ג'ונו.