ספיח נוסף של פרשה שהסעירה את המשטרה והתקשורת במהלך השנים האחרונות הגיע לסיומו השבוע (2.2) בבית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב. סגנית הנשיאה השופטת רויטל צדיק דחתה תביעת לשון הרע שהגישה קצינת משטרה נגד המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, משום שלא הוכח שאלשיך אכן כינה את הקצינה "עבריינית" בשיחת תדרוך סגורה עם עיתונאים.
בצמוד לפסק הדין פירסמה השופטת צדיק החלטה שיפוטית נוספת, בה קיבלה את בקשת אלשיך והמדינה להסיר את איסור הפרסום מעל ההליך. השופטת הותירה על כנו את איסור הפרסום של שמה של הקצינה ופרטים העלולים לזהותה, ולכן הם אינם מצויינים בדיווח זה.
השופטת ציינה כי התובעת חששה כי "אף אם שמה לא יפורסם, פסק הדין יוביל בוודאות לזיהויה ויאפשר לנתבעים להציג את הדבר כניצחון מוחלט תוך השחרת שמה של התובעת", אך דחתה חשש זה, ואחרים, וקבעה כי עיקרון פומביות הדיון גובר. בדיעבד, נראה שלחששה של הקצינה היו רגליים: פסק הדין, המצטט (גם אם באופן מצונזר) מידיעה על התובעת ב"הארץ", מאפשר לכל החפץ בכך להקיש את המשפטים במנוע חיפוש ולמצוא את הכתבה, בה מזוהה הקצינה באות הראשונה של שמה ומפורט מיהו הקצין נגדו התלוננה כי פגע בה מינית.
כך או כך, בתוך ההחלטה חושפת השופטת כי איסור הפרסום כולו היה מעין פארסה, ולמעשה המשפט כלל לא היה צריך להתנהל בדלתיים סגורות, וכי כבר בתחילתו, בעת שעבר לערכאה בה נידון, נקבע כי יתנהל בדלתיים פתוחות דווקא. סיווגו כמשפט בדלתיים סגורות, מעירה השופטת כבדרך אגב, היה "כנראה עקב שגגה".
אז מה אם כתוב בעיתון
תביעת הדיבה נידונה בבית הדין לעבודה ולא בבית דין רגיל, משום שלבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעת לשון הרע של עובד כשהיא קשורה ליחסי עבודה. בין הקצינה לבין המפכ"ל היתה מחלוקת חריפה, בקשר לטענת הקצינה נגד קצין אחר כי הטריד אותה מינית, כפי שמפורט בפסק הדין המותר בפרסום. השופטת כותבת בפסק דינה כי הצדדים האריכו בתיאורים וטענות סביב פרשת ההטרדה, אך לטעמה אין לכך רלוונטיות לתביעת הדיבה.
לא רק הערכאה השיפוטית היתה שונה מהרגיל, גם הדיון בתביעה היה שונה מדיונים בתביעות המוגשות תדיר בשל פרסומים בתקשורת, משום שהוא נסוב בסופו של דבר לא על השאלה אם הדברים בגינם הוגשה התביעה הם דיבתיים או ראויים להגנה, אלא האם נאמרו בכלל.
הקצינה תבעה את אלשיך בשל ציטוט שלו שהופיע בידיעה ב"הארץ", לפיו הקצינה היא "עבריינית'", ומשום שבתגובה שמסרה משטרת ישראל לדיווח נוסף, על האיום של הקצינה כי תתבע את אלשיך, הציטוט לא הוכחש. אלא שהכתב שהיה חתום על הידיעה ב"הארץ", יניב קובוביץ', כלל היה בפגישה בה נאמרו לכאורה הדברים. אלשיך עצמו בתגובה לתביעה הכחיש שהתבטא באופן כזה באותה פגישה עם עיתונאים, ומשום שהפגישה עצמה הוגדרה כפגישה "אוף דה רקורד", העיתונאים שנכחו בה ונדרשו לעדות בביהמ"ש סירבו להעיד על תוכנה בשל חיסיון מקורות.
"בהתאם להלכה הפסוקה, לא די בכך שמתפרסם ציטוט של אדם בעיתון על מנת להוות ראיה כי הדברים אכן נאמרו, ואף לא לכאורה", כותבת השופטת בפסק הדין ומסכמת, "המסקנה העולה מהתמונה בכללותה היא כי התובעת לא הרימה את הנטל על מנת להוכיח שהנתבע אכן כינה אותה 'עבריינית' בתדריך העיתונאים שהתקיים בפני פורום מצומצם של אנשי תקשורת ביום 22.3.17. לפיכך, דין התביעה להידחות".
פישינג משיחות סגורות
במהלך המשפט התייחס אלשיך לשאלה מדוע לא הכחישה משטרת ישראל את אמירת הביטוי "עבריינית", בתגובה שהועברה ל"הארץ": "אנו לא נוהגים לאפשר פישינג משיחות סגורות בשום צורה. יש אינספור אמירות, ציטוטים שקריים שנאמרו כאילו מפי, שלא היו ולא נבראו, שלא טרחנו להכחיש אחד לאחד כי אנו הופכים את עצמנו למנגנון של פישינג, מתוך שיחות סגורות, ושיחות רקע, זו המדיניות הדוברותית ואני חושב שהיא הגיונית".
לגבי עצם הדברים, אלשיך הכחיש בסופו של דבר את האמירה. גרסתו הסופית בעת עדותו בבית המשפט היתה כי הוא אינו זוכר את התוכן המדוייק של הדברים שנאמרו בפגישה (שהתרחשה כשלוש שנים קודם לכן), אך לא יתכן כי כינה את הקצינה עבריינית משום שזהו אינו סגנונו ומשום שהוא נזהר בדבריו על שוטרים. השופטת קיבלה את עדותו זו של אלשיך כמהימנה וקבעה כי היא אינה סותרת את הגרסה העמומה יותר שמסר קודם לכן.
התביעה זימנה לעדות גם שלוש דמויות נוספות שהיו בפגישה, שנערכה במערכת "וואלה" ונכחו בה כעשרים עיתונאים. את מירב לפידות, שהיתה דוברת המשטרה בזמן הפגישה; את ג'וש בריינר, שהיה סגן ראש מערכת החדשות ב"וואלה" בזמן הפגישה; ואת גלי גינת, שהיתה אז כתבת המשפט ב"וואלה".
לפידות העידה כי אינה זוכרת את תוכן הפגישה, וכי נכחה בפגישות תדרוך רבות וכי היא "יוצאת ונכנסת" ואינה שומעת כל מילה שנאמרת. שני העיתונאים נחקרו כל אחד ע"י באי-כוח התובעת, אך סירבו למסור פרטים בנוגע לתוכן הפגישה, משום שהפגישה הוגדרה כחסויה ומסירת פרטים על שהתרחש בה תפר את החיסיון העיתונאי.
השופטת מתייחסת לכך, ואף לפלפול משפטי בין התובעת לנתבע: באי-כוחה של הקצינה טענו כי אלשיך היה יכול לוותר על החיסיון העיתונאי ובכך לאפשר את הבירור העובדתי, ואילו באי-כוחו של אלשיך טענו כי שתיקת העיתונאים היתה מחוייבת בכלל מכוח סעיף בתקנון האתיקה שאינו ניתן לוויתור. כך או כך, השופטת נמנעה מלהכריע בעניין מן הנימוק הטכני שהקצינה לא הגישה בקשה להסרת החיסיון.
יצוין כי למרות שהשופטת הזכירה בפסק הדין את חשיבות השמירה על החיסיון העיתונאי, שתכליתו היא "קיום משטר דמוקרטי, אשר חופש הביטוי הינו נדבך חשוב לקיומו", במהלך המשפט עצמו נהגה באופן אחר, והפעילה לחץ על עיתונאי להפר את החיסיון. במהלך חקירתו של בריינר, הוציאה השופטת החלטה לפיה הכתב מחויב להשיב לשאלה של בא-כוח התובעת על תוכן השיחה. בריינר סירב, והשופטת לא עמדה על קיום ההחלטה.
את אלשיך ייצג עו"ד ניר גנצ'רסקי מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי). את הקצינה התובעת ייצגו עורכי הדין תום נוימן וטל פרידמן. לצד השופטת רוית צדיק ישבו בדין נציג העובדים ברוך הראל ונציג המעסיקים אסי מזרחי.
סע"ש 8182-04-17