"כולם שונאים את כולם, אבל שונאים עוד יותר את האדומים". משפט שנכתב בעיתון לא כהתרסה, אלא כקביעה מובנת מאליה. במנותק מהקשרו, משפט כזה יכול היה להיכתב בכל מקום בשבעים שנות התיעוב והפחד מן הסכנה האדומה, במאה שחלפה. בהקשרו הנוכחי הוא דיווח שגרתי על משחק השבת, במחזור ה-32 (השני בפלייאוף העליון), שבו הדיחה הפועל תל-אביב את מכבי חיפה מראשות הטבלה, שלושה מחזורים לפני סיום העונה.
תחת הסטריפ החובק כפולת עמודים, "פנקס אדום", ברור לגמרי כי מדובר בהסתדרות האדומה. אלא שגם ההסתדרות השנואה ההיא הלכה לעולמה עוד ב-1994, והארגון המחליף אותה הוא איגוד מקצועי סתמי, גזוז ציפורניים. אז על מה, לכל הרוחות, הכתבה?
אולי הרמז הבא יועיל: "מה לעשות? גדלתי כמכביסט. הפועל תמיד תייצג בשבילי את הממסד הסוציאליסטי, ואני קפיטליסט. אני זוכר מילדות את הפנקס האדום וההסתדרות, ואני תמיד הייתי אנטי".
הדובר הוא אוהד מכבי תל-אביב בשם אמיר אלדר. בכתבה שהופיעה ב"ספורט מעריב" (28.4.10) מסופר שהוא הולך כבר ארבעים שנה אחרי קבוצתו. ברור. מי חוץ מאוהד ותיק יכול לזכור מה היתה הפועל תל-אביב לפני שנמכרה ב-1997 לאנשים פרטיים כגוף עסקי? אחת מעשרות קבוצות הפועל שהקימה ההסתדרות (ב-1927). מעניין להיווכח איך נחקקה ההסתדרות בתודעה. אושייה חברתית וכלכלית מפוארת – גם אם באחרית ימיה נטתה להסתאב – שנתפסת בקרב בני הדור הזה כמפלצת דורסנית ומאוסה.
לפעמים נדמה שכדורגל לא מפרק אגרסיות, אלא דווקא מזקק אותן ומשמרן. ואין כמו העיתונות להנציח את התיעוב הרטרואקטיבי הזה. אני תוהה כמה מהשונאים הלוהטים של הפועל תל-אביב – הנהנית הנוכחית משיטת הקיזוז – יודעים משהו על הימים ההם, ימי שלטון ההסתדרות. אני מניח שלא מעטים מהם יריעו לבאיירן הבווארית בלי שום תסביכים. אבל הפועל תל-אביב – זו איבת עולם.
"הקבוצה נגד המדינה", זו הכותרת לכפולת העמודים הזאת. הקבוצה האדומה, השנואה, שסמלה הפועל, הפטיש והמגל, היא איום הלאומי. הרושם הוא, שהסכנה שהפועל תל-אביב תהיה אלופת המדינה מלכדת נגדה את המדינה כולה.
בעצם, צריך היה לנסח את הכותרת להפך, "המדינה נגד הקבוצה". או בנימה פטריוטית, "העם נגד האדומים". שכן, על-פי הכתבה, מתארגנת קואליציית שנאה נגד הפועל תל אביב. תשאלו את גיא ישראלי, "חבר כבוד בגרעין המזוקק של טדי", שפרש בפני הכותב, אייל לוי, את משנתו בעניין "הסדין האדום": "כולם שונאים את כולם, אבל את הפועל אנחנו שונאים אפילו יותר מסכנין... בסכנין מה יש לנו לשנוא? הם נולדו ערבים, ציפית שיאהבו אותך? אבל אלה שמאלנים, יהודים במרכאות שעוזרים לערבים. אפילו יותר גרועים מערבים".
נכון, לכל אחת מחמש יריבותיה של הפועל תל-אביב לפלייאוף העליון יש חשבון פתוח איתה, על רקע ענייני ספורט שונים. בית"ר סוחבת עימה תקווה לנקמה על שלקחה ממנה אליפות אי-שם בשנת 1984. בג'קי בן-זקן, הבעלים של אשדוד, ובגיא לוזון, מאמן בני-יהודה, עדיין יוקדת טינה אישית ישנה, ומכבי תל-אביב – זה ברור. אבל זה לא רק ספורט. השנאה היא עמוקה, מזוקקת ובלתי תלויה.
נצחונה של הפועל תל-אביב על מכבי חיפה כמוהו כפיגוע ליד גדר הביטחון, שמצדיק את חימום הגבול לקראת הסיבובים הבאים. ואכן, לקראת שני מחזורי סיום העונה מנשבות רוחות מלחמה עזות. ברור מאין הן יוצאות – וברור מי מלבה אותן. בשני המחזורים שנותרו תפגוש הפועל תל-אביב את יריבותיה המרות: מכבי תל-אביב ואחריה בית"ר ירושלים. זה הולך להיות קיץ חם, והעיתונות מפנה עמודי שער וכפולות אמצע לקראת העימות הגדול.
הפועל תל-אביב היא ליגה בפני עצמה. ישנן כל הקבוצות, ישנם הערבים, וישנם האדומים. השמאלנים. "יש להם את המחלה הזאת של האף למעלה. הם מדברים על אהבה וחיים משנאה, זה מה שמזין אותם", מסכם גולן יורקביץ, שחקן תיאטרון, אוהד בני-יהודה, המוגדר כ"אינטליגנטי ורהוט, שרק המלים 'הפועל תל-אביב' משחררות לו את הסעיף".
ומה יקרה אם "הם" יזכו בטדי באליפות?
"יום אבל לאומי", משיב גיא ישראלי, בית"ר.
הפרדוקס התקשורתי
תופעה מוזרה מתפתחת בשנים האחרונות. ככל שהשמאל מתכווץ, הוא הופך שנוא יותר. מה שמעלה בזיכרון אנטישמיות יוקדת במדינות שאין בהן יהודים.
ועוד תופעה מוזרה נגזרת מכך. הציבור הולך ומקצין, עוד הרבה מעבר למנהיגיו. לא מדובר ברדיקליזציה לעבר שני הקצוות, אלא היימנה מוחלטת. פטריוטיזם אלים, ששואב את הדלק שלו משנאת שמאלנים, גם אם אלה הולכים ומתמעטים והקומץ שנותר מסתגר בבועה ומתנתק.
לשתי התופעות הללו אחראי לא במעט הפרדוקס התקשורתי. מי שמטפח את מגמת ההקצנה הזו היא התקשורת עצמה. תל-אביב היא מרכז התקשורת הארצי, והעיתונות הארצית היא לרוב ליברלית, עירונית, חילונית, שמאלנית. אבל בנסיונה לשרוד את משבר העיתונות הגדול, היא מקצינה מגמות ומלבה יצרים, ניזונה משנאה ומפיצה אותה כסיפור טוב שראוי לכותרת גדולה.
הציבור, כך מתברר, מפנים את המסרים, והשנאה בוערת. אפשר לראות זאת בתגובה הנסערת, שחרגה מכל פרופורציה, בפרשת קם-בלאו. אפשר לראות את זה לא רק בשנאת העיתונות, אלא בשנאת הערכים שהיא מבטאת, ערכי חופש הביטוי. כפי ש"הפועל" מייצג לעולם את ממסד הסוציאליסטי המסואב לדורותיו – העיתונות מצטיירת כנציגת ההפקרות, חוסר הנאמנות למדינה ולערכיה, ומכאן גם משקפת אהדה לאויבי המדינה ובוגדנות.
אם עד כה היה מדובר בתחושות בלבד, היום אפשר לתרגם אותן למספרים. לקראת כינוס שנערך אתמול באוניברסיטת תל-אביב בנושא גבולות חופש הביטוי, הוצג שלשום סקר שכותרתו הדרמטית היא "50.1% מן הנשאלים סבורים כי בישראל יש יותר מדי חופש ביטוי".
"הארץ", שפירסם את הסקר, לא ציין מי ערך אותו, אבל סיפר שהוא הוזמן על-ידי "מרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום", אותו גוף האחראי לעריכת "מדד השלום", המתפרסם ב"הארץ" מאז שנת 1994. "הסקר", מדווח אור קשתי ב"הארץ" (28.4.10), מבוסס על מדגם של 500 נשאלים באוכלוסייה היהודית הבוגרת, והוא נעשה באמצעות האינטרנט.
ל"ג בעומר, ירושלים 2009 (צילום: מתניה טאוסיג/פלאש 90)
הממצאים מדאיגים ומייצגים פרופיל של הקצנה, הסתגרות והעמדת ערכי המדינה גבוה מעל ערכי מוסר אנושי: 73.9% סבורים שצריך להטיל עונשים כבדים על עיתונאים המפרסמים ידיעות החושפות מידע על מעשים לא מוסריים של הצבא והשב"כ. 81.7% סבורים כי צריך להטיל עונשים כבדים על מי שחושף מעשים לא מוסריים של גורמי ביטחון. אין זה מפליא, אם כן, ש-56.5% השיבו כי יש להעניש ישראלים התומכים בסנקציות או בהטלת חרם על ישראל.
ובאשר לזכות לדעת, רוב הציבור היהודי מוותר עליה מראש. 64.8% סבורים כי יש לאסור על התקשורת בישראל לפרסם ידיעות שלדעת גורמי ביטחון עלולות לסכן את בטחון המדינה. 42.6% סבורים כי התקשורת אינה צריכה לפרסם מידע שנבדק ואומת, ממקורות פלסטיניים, ועלול להאיר את צה"ל באור שלילי.
הציבור בישראל 2010 מסתמן כשמרן ברמות שתואמות את תקופת ראשית המדינה ושלטון העיתונות המוסדית של שנות השישים, שבהן קוּדש הממסד הבטחוני וניתן לו לפעול ללא כל ביקורת ציבורית (מה שהביא, לדעת רבים, לשאננות של אוקטובר 73' ולגלגול המלחמה בלבנון ב-82' עד למצור על ביירות והטבח במחנות הפליטים). אילו היה הדבר תלוי בנשאלים, היה ראוי להחזיר את העולם לימים הטרום-אינטרנטיים והטרום-בג"ציים האפלים ההם.
אפשר כמובן למצוא ברקע הדברים את אובדן האמון בשלום עם השכנים, את הפחד מהפצצה האיראנית ומהטילים המקומיים, ואת ההסתגרות לנוכח הביקורת הגוברת על ישראל בעולם. גם התחזקות של זרמים חרדיים, עלייה מארצות בעלות רמת דמוקרטיה נמוכה, החיים בפרדוקסים שיוצר הכיבוש שהתקבע בין ישראלים לפלסטינים וההרגשה של חוסר כיוון והעדר יכולת להשפיע – כל הפחדים והאכזבות הללו מתנקזים כלפי נושאי הבשורה, כלי התקשורת.
הציבור ניזון מידיה של העיתונות בעיקר במה שהוא רוצה לדעת. בסיפורים מועצמים על שחיתויות, על ביורוקרטיה, על פלילים. בסיפורי הצלחה וכישלון, זינוק והתרסקות. הציבור אוהב להעריץ מצליחים ולראותם אזוקי ידיים. האומנם כל ההעדפות האלה נוצרו מאליהן? או שלתקשורת עצמה יש בכך חלק משמעותי, במעשה ובמחדל?
בלי לעשות סקר אינטרנטי, אני משער שחלקם של אוהדי הפועל תל-אביב בין אנשי התקשורת גבוה בהרבה מחלקם של אוהדי הפועל בכלל האוכלוסייה התל-אביבית. ייתכן שהתקשורת עצמה עונה להגדרה של האוהד גולן יורקביץ, "מדברים על אהבה וחיים משנאה".
התקשורת הישראלית היא אולי בעלת המודעות העצמית הנמוכה ביותר בין הדמוקרטיות המפותחות. היא לעולם אינה עוסקת בעצמה, בתפקידיה ובחלקה במשחק הדמוקרטי הגדול. התנהלותה נסגרת בין ראשי מערכות שעובדים על-פי תבנית נוקשה של "מה עובר ומה לא" ובין מנהלים השקועים בטבלאות הרווח וההפסד. לגודל האבסורד, מתפתח כאן שיבוש נורא. הדמוקרטיה הפכה למשחק ריאליטי, הבחירות הפכו לשיגור מסרוני תמיכה לעולים לגמר הגדול, והעיתונות יוצקת תכנים אלימים, פשטניים ומוקצנים, שדרכם משתקף באופן מעוות הסיפור הגדול.
כותבי ההיסטוריה לא יהיו סלחניים כלפי התקשורת בת זמננו. מדינת ישראל עוד עלולה להיזכר כמקום שבו התקשורת המקומית מוטטה את הדמוקרטיה, שבשמה היא פועלת.