בשבוע שלאחר הבחירות בארה"ב התחבטו העיתונאים והסוקרים בסיבה לכך שהסקרים החמיצו, שוב, את התוצאות בבחירות לנשיאות. אמנם הסקרים ניבאו נכון שג'ו ביידן יזכה בבחירות, אבל הם צפו שינצח בפער הרבה יותר גדול. רוב הסקרים ניבאו פער של כתשעה-עשרה אחוזים ואף יותר, ואילו ביידן ניצח בשלושה-ארבעה אחוזים, כשברוב מדינות המתנדנדות התבסס ניצחונו על אחוזים קטנים עוד יותר.
כמו ב-2016, גם הפעם הסקרים נתנו הערכת חסר של המצביעים שהצביעו עבור הנשיא טראמפ. הסברים שונים ניתנו לתופעה והתקיים דיון האם מדובר בחזרה על השגיאות של 2016 או שמא צצו שגיאות חדשות. הסבר אחד שחזר על עצמו במספר גרסאות התמקד בשאלת האמון. את ההסבר העלה לראשונה דוד שור, הסוקר של הנשיא אובמה, ולאחר הבחירות חזר עליו נייט כהן, הסוקר של ה"ניו יורק טיימס".
טענתם של שור וכהן היא כי המצביעים של טראמפ לא מופיעים במשקלם האמיתי בסקרים כי אין להם אמון חברתי בסקרים או במערכת. על מנת לענות לטלפון ולהשיב לשאלות שמראיינת אנונימית שואלת צריך מינימום של אמון. שור הסביר שהיום, לעומת שנים עברו, חוסר אמון במערכת מאפיין הרבה יותר רפובליקנים תומכי טרמאפ מאשר דמוקרטים, לעומת שנים עברו בהן מי שהתאפיינו בחוסר אמון השתייכו פחות או יותר באופן שווה לשתי המפלגות הגדולות.
טענה זו מקבלת חיזוק מסיבי מהתמיכה שמקבלים הנשיא טרמאפ ועורכי דינו בקונספירציה רחבת ההיקף שלהם באשר ל"גניבת הבחירות" ע"י הדמוקרטים באמצעות זיוף המוני של הצבעות - למרות שהיא אינה מגובה בראיות של ממש. התמיכה מדהימה בהיקפה, ומגיעה לפי חלק מהפרסומים עד ל-70% מהמצביעים הרפובליקנים, מה שממחיש את עוצמתו של חוסר האמון בממסד. האינטנסיביות של התחושות הללו באו לידי ביטוי בהסתערות על הקפיטול, שהוסברה על-ידי רבים מהמתפרעים כפעולה למען "הגנה על החוקה" והבטחת בחירת נשיא הוגנת ואמיתית.
טראמפ קורא לתומכיו לעלות לגבעת הקפיטול בעצרת בוושינגטון. 6.1.2020 (צילום מסך מתוך שידורי ה-BBC)
ההטיה המפלגתית של חוסר האמון מסבירה במידת מה את הקיטוב הפוליטי שמאפיין את הפוליטיקה העכשווית, הן בארה"ב והן בישראל. פוליטיקה "נורמלית" היא פוליטיקה המתקיימת בתוך גוף פוליטי שכללי המשחק שלו ברורים, כמו גם שאלת הגבולות - מי בפנים ומי בחוץ. במסגרת הזאת ייתכנו מחלוקות לגבי חלוקת משאבים או קווי מדיניות אחרים, אך הם מתנהלים במסגרת כללים מוסכמים אשר מורים כיצד לפתור אותם (למשל על ידי הצבעת רוב, פנייה לבית משפט וכו').
פוליטיקה מקוטבת מאופיינת במאבקים הנוגעים לרמה בסיסית יותר - לאופי הגוף הפוליטי עצמו, גבולותיו (מי בפנים ומי בחוץ) ומהם כללי המשחק המאפיינים אותו (למשל מהם גבולות הסמכות של בית המשפט העליון). במידה זו או אחרת, מה שמניע מאבקים אלו הוא חוסר אמון הן ביחס לחברים בגוף הפוליטי, והן ביחס לכללי המשחק. מצד אחד לא מרגישים נוח עם חלק מהחברים, לא סומכים עליהם ולא מאמינים בהם או להם, ומצד שני גם לא סומכים על כללי המשחק, להיפך, מאמינים שהם לא מבוססים על תום לב אלא על ניסיון להשיג יתרון כוחני של צד זה או אחר.
גם בישראל מתנהלת פוליטיקה מקוטבת של מאבקים על זהות החברים הלגיטימיים בקולקטיב ומהם כללי המשחק לגבי הכרעת מחלוקת
גם בישראל מתנהלת פוליטיקה מקוטבת של מאבקים על זהות החברים הלגיטימיים בקולקטיב ומהם כללי המשחק לגבי הכרעת מחלוקת. אמנם גם הימין וגם השמאל משתמשים בפרקטיקות של הדרה, אולם הפרקטיקות של הימין מביעות חוסר אמון בצורה יותר מפורשת.
מאז בחירות 1977 ישנה מסורת בליכוד לרמוז או לומר במפורש כי הצד הנגדי אינו נאמן למדינה או לעם ישראל, שהם שמאלנים בוגדים שאי אפשר לסמוך עליהם. השמאל, לעומת זאת, מסמן את הימין כאנשים רעים ולא מוסריים, "פשיסטים". קשה יותר לשמאל לסמן בגידה בקבוצה בגלל האוריינטציה האוניברסאלית שלו.
ניתן לומר שהמשבר הפוליטי המאפיין את התקופה העכשווית הוא משבר של חוסר אמון. משבר זה בא לידי ביטוי במפלגות הפופוליסטיות המכונות "אנטי-מערכתיות" (anti-system). חוסר אמון עומד מאחורי קריאות הקמפיין של טראמפ בארה"ב ל"נקז את הביצה", אבל הוא נוכח גם במדינות באירופה וגם בישראל.
II
האם ניתן להחזיר את האמון החברתי, אותו אמון שמכונן את החברה והגוף הפוליטי? שאלה זאת מביאה אותנו ליסודות התיאורטיים של הסוציולוגיה ולשאלה כיצד מכוננים חברה, אמון וסולידריות חברתית.
התיאוריה הסוציולוגית הקלאסית נותנת מקום מרכזי לתופעה של חליפין, שיכולה לקבל ביטויים שונים, ביחס לסחורות ואף לבני אדם. אחד מאבות הסוציולוגיה, אמיל דורקהיים, הבחין בין שתי צורות של סולידריות חברתית, הראשונה היא סולידריות מכאנית שמאפיינת חברות פשוטות יותר, ונשענת על שיתוף בתפיסת עולם, ערכים ונורמות. השנייה היא סולידריות אורגנית הנשענת על חליפין בין מרכיבי החברה השונים ומאפיינת חברות מורכבות ומודרניות.
בסולידריות מכאנית המאפיינת חברות פרה-מודרניות, כל יחידה (בית אב למשל) מספקת את צרכיה לעצמה ולכן הלכידות החברתית היא שברירית. במקרה כזה הלכידות נשענת רק על ייצוגים של העולם, ערכים ונורמות משותפים ופחות על קשר חיוני בין המרכיבים.
לעומת זאת בחברות מודרניות המתאפיינות בסולידריות אורגנית, על מנת להתקיים חייבים השותפים בחברה להחליף ביניהם סחורות ומשאבים. ההתמקצעות החברתית והכלכלית שבאה עם המודרניזציה, משמעותה שכל מגזר מייצר רק מצרך אחד מכלל המצרכים הנדרשים להתקיים (למשל לחם או פלדה). מעבר לכך, כל מגזר צריך לקבל את יתר המצרכים מיתר חלקי החברה. כאן הלכידות היא איתנה כי היא מבוססת על צורך.
יחסי החליפין המורכבים של סולידריות אורגנית ושל חליפין כלליים הם שיוצרים לכידות בין קבוצות גדולות ומורכבות של בני אדם.
האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס, ממשיך דרכו של דורקהיים, הציע ווריאנט של תפיסה זו. בספרו הקלאסי "תבניות היסוד של יחסי השארות" זיהה לוי-שטראוס שני דפוסים של כללי נישואין בשבטים באסיה ובדרום אמריקה. בראשון, אותו הוא מכנה "חליפין מוגבלים או ישירים", שתי קבוצות מחליפות נשים ביניהן. בשני משתתף מספר גדול יותר של קבוצות, שמחליפות ביניהן נשים כמו במעגל – הקבוצה הראשונה לשנייה, השנייה לשלישית, עד שמגיעים לקבוצה האחרונה שנותנת חזרה לקבוצה הראשונה. את הדגם השני, שיכול להיות מורכב יותר מהתיאור דלעיל, מכנה לוי שטראוס "חליפין כלליים" והוא יוצר סולידריות ארוכת טווח בין מספר יחסית גדול של קבוצות.
כלומר, לפי המסורת הזאת בסוציולוגיה, יחסי החליפין המורכבים של סולידריות אורגנית ושל חליפין כלליים הם שיוצרים לכידות בין קבוצות גדולות ומורכבות של בני אדם.
כיצד זה קורה? מה יש ביחסי חליפין האלה שיוצר לכידות בצורה כה מוצלחת? נדמה שהמאפיין המרכזי של שני המבנים התיאורטיים הללו הוא יחסי חליפין בין שחקנים רבים המתנהלים בצורה מורכבת. זאת לעומת חליפין ישירים בהם כל שחקן מנהל יחסי חליפין עם שחקן אחד בלבד.
נדמה שיחסים מהסוג המורכב מאפשרים המשגה של "מכלול" או של "מערכת". כל אחד מהשחקנים יודע שמעבר לו עצמו ולשחקן איתו הוא מנהל יחסי חליפין נקודתיים, ישנה "מערכת כוללת" הכוללת עוד שחקנים רבים אחרים במערכת אחת. המשגה זאת טומנת בתוכה יחסי אמון וסולידריות ומאפשרת לכל משתתף בחליפין להסתכל על המציאות "דרך העיניים של המערכת". היינו, לשקול לא רק טובתו האישית אלא גם את טובת המערכת כולה.
על ידי פעולה המביאה בחשבון את האינטרסים של המערכת כולה, השחקנים יוצרים תוצאות של win-win שהופכות להיות הבסיס לאמון הדדי בין המשתתפים
על ידי פעולה המביאה בחשבון את האינטרסים של המערכת כולה, השחקנים יוצרים תוצאות של win-win שהופכות להיות הבסיס לאמון הדדי בין המשתתפים. כפי שדורקהיים מטעים, החליפין המתקיימים בחברה המודרנית אינם רק פונקציונליים אלא גם מושגיים וסימבוליים. הם מסמלים שהחברה היא גוף אחד ושאנו תלויים אלו באלו. דורקהיים כתב במפורש שניתן ואף רצוי לקיים סולידריות אורגנית באמצעות שיטות סוציאליסטיות וסינדיקליסטיות, היינו שארגוני עובדים יחליפו ביניהם משאבים וטובין בלי תיווך של השוק הקפיטליסטי.
נקודה זאת ניתן להסביר דרך תחום אחר במדעי החברה: תורת המשחקים. תורת המשחקים מציעה מודלים מתמטיים בהירים עבור מצבים כלכליים וחברתיים. הרבה משחקים מנסים לבדוק באלו מצבים ובאלו תנאים שני שחקנים ויותר יכולים לשתף פעולה. המשחק המפורסם ביותר מסוג הזה הוא "דילמת האסיר". בצורתו הקלסית, במשחק הזה מדובר בשני פושעים שנתפסו. החוקר המשטרתי מציע להם את ההסדר הבא:
- אם כל אחד מהם מלשין על חברו שניהם מקבלים שנתיים בכלא.
- אם אחד מלשין והשני שותק, המלשין יוצא לחופשי וזה ששתק מקבל שלוש שנים בכלא.
- אם שניהם שותקים כל אחד מקבל רק שנה אחת בכלא.
ברור שהתוצאה האופטימלית תתקבל אם שניהם ישתקו, אולם בגלל האפשרות שהזולת ילשין, כדאי לכל אחד להלשין על חברו, למרות שהתוצאה הסופית תהיה גרועה יותר עבור כל אחד מהשחקנים. מסתבר שהתוצאה האופטימאלית תתקבל רק אם כל שחקן יוכל, בנוסף לנקודת הראות האנוכית שלו, להסתכל דרך "העיניים של המערכת".
כאמור, ראייה כזאת מתאפשרת באמצעות ההשתתפות ביחסי החליפין של סולידריות אורגנית של דורקהיים או יחסי החליפין הכלליים של לוי שטראוס. עצם ההשתתפות בחליפין מהסוגים האלו מסמן לעצמי ולאחרים שאני מסתכל על היחסים בינינו לא רק בעיניים הצרות של טובת עצמי אלא גם בעיניים של טובת המערכת.
במקרה של "דילמת האסיר" אהיה מוכן לא להלשין (כי כך תתקבל תוצאה מיטיבה לכלל המערכת) מתוך הנחה שגם הזולת המשתתף בחליפין אלו לא ילשין כי גם הוא מסתכל "דרך העיניים של המערכת" וכך שנינו נצא נשכרים. יש בינינו אמון.
התובנה הזאת – שישנה מערכת וכדאי להסתכל דרכה על המציאות – שמקורה ביחסי חליפין של הסולידריות האורגנית בסיוע גורמים נוספים (בעיקר פילוסופיים ותיאולוגיים) זולגת לתחום הפוליטי
כך, עצם ההשתתפות בחליפין יוצרת שתי רמות של פעילות חברתית. יש את הרמה שבה ההסתכלות היא לטובת הפרט בצורה צרה כמו בשוק הכלכלי, אבל יחד עם זה יש עוד רמה שכוללת הסתכלות ב"עיניים של המערכת". התובנה הזאת – שישנה מערכת וכדאי להסתכל דרכה על המציאות – שמקורה ביחסי חליפין של הסולידריות האורגנית בסיוע גורמים נוספים (בעיקר פילוסופיים ותיאולוגיים) זולגת לתחום הפוליטי.
ההסתכלות מנקודת המבט של המערכת כוללת כללים שמאפשרים את פעילות השוק והפעילות הפוליטית התחרותית. כללים אלו כוללים איסור הונאה, הגבלים ליצירת תחרות, שלטון חוק וחילופי שלטון שלווים. לעיתים כללים אלו מחייבים ריסון של הפעילות המיידית האנוכית על מנת ליצור win-win ארוך טווח לטובת המערכת.
ככל שהתפתחה בעולם המודרני הפעילות השגרתית של החליפין – החיים המסחריים השלווים של הקפיטליזם החל מהמאה ה-18 ושל המשטר החוקתי - התחזקה ההמשגה שיש כאן מערכת ושניתן להסתכל מנקודת המבט המערכתית. אם מאמצים נקודת מבט זו, כלומר דואגים לתוצאות טובות מבחינת המערכת כולה, ולא רק מבחינת הפרט, משיגים, לפחות בטווח הארוך, תוצאות של win-win (כמובן שהיו מתנגדים לכל המהלך הזה כמו הריאקצונרים והטוטליטריים).
ואולם, ב-40 השנים האחרונות משהו השתבש בתוך הדמוקרטיות הקפיטליסטיות המערביות עצמן. אנשים התחילו להרגיש שהחליפין חד-צדדיים מדי ולא נעשים מתוך כוונה להועיל לכלל. מכיוון שהרטוריקה לא השתנתה, האמון הלך ונשחק. ב-40 השנים האחרונות חוסר השוויון בארה"ב ובאנגליה הגיע לממדים קיצוניים. המשכורות של רוב האוכלוסייה קפאו. מעמד הפועלים התעשייתי נהרס ולא נותרה עבודה משמעותית לגברים חסרי השכלה גבוהה. ההתמכרות לאלכוהול ולמשככי כאבים המבוססים על אופיום, צמחה לממדים מפלצתיים, וכך גם שיעורי המוות מייאוש המלווה תופעות אלו. התוצאה מרחיקת הלכת של תהליכים אלה הייתה לא רק נזק וסבל כלכלי וחברתי אלא פגיעה עמוקה בסולידריות החברתית.
אנשים הפסיקו להאמין שהשתתפות בחליפין מביאה לתוצאות win-win ושכדאי לאמץ את נקודת המבט המערכתית שמביאה תוצאות מיטביות לכלל האוכלוסייה
אנשים הפסיקו להאמין שהשתתפות בחליפין מביאה לתוצאות win-win ושכדאי לאמץ את נקודת המבט המערכתית שמביאה תוצאות מיטביות לכלל האוכלוסייה. יותר ויותר מהם מאמינים שהאליטה המשכילה והגלובאלית "מסדרת את המערכת" לטובת חבריה ולטובת עוזריהם בני המיעוטים (המקבלים פירורים מהשולחן). לכן, כדאי לזנוח את נקודת המבט המערכתית ולאמץ גישה צרה של טובתי בלבד. אמנם זה לא יביא לתוצאות מיטביות אבל לפחות לא אצא פראייר.
טראמפ הצטיין בלהביע את התחושה הזאת. הוא שידר כל הזמן מסרים לפיהם מנסים לסדר אותנו וכי אנחנו לא נהיה פראיירים יותר. הדבר בלט במיוחד בכל הנוגע ליחסי החוץ של ארה"ב. במקום לטפח את מערכת הבריתות המערביות שנחשבות כמביאות לתוצאה של win-win, טען טראמפ שמסדרים את ארה"ב ולכן כדאי שארה"ב תסתכל על טובתה בצורה הצרה ביותר. מלבד המדיניות הקונקרטית כלפי מדינות זרות, מדיניות החוץ של טראמפ היתה מטפורה לגישתו הכללית: אני מכיר בכך שמסדרים אותנו, את ארה"ב מבחוץ ואת תומכיי מבפנים, ואני אשים לזה סוף.
הפוליטיקה שטראמפ מייצג היא פוליטיקה של קיטוב המסמלת את משבר האמון והסולידריות. מאחר ותומכי טראמפ לא סומכים על ההוגנות והיושרה של הצד השני הם רוצים להגדיר מחדש את כללי המשחק. בראש בראשונה הם רוצים להגדיר כללים הקובעים מי בפנים ומי בחוץ וכיצד מכריעים מחלוקות.
III
כאמור, גם ישראל מתאפיינת בפוליטיקה של חוסר אמון.
נדמה, שגם אצלנו חוסר האמון התבסס על חליפין לא הוגנים, אבל מסוג אחר. תהליך ההגירה כרוך בסוג מסוים של יחסי חליפין. המהגר יוצר מחויבות לארץ ולמסגרת הפוליטית החדשה ותמורתה הוא אמור להתקבל כאזרח שווה זכויות והזדמנויות. ווריאנט של העסקה הזאת הוא רעיון כור ההיתוך: תמורת ויתור על תרבות המקור ואימוץ תרבות הארץ החדשה המהגר אמור להתקבל שוב כחבר מלא שווה זכויות במולדתו החדשה.
בישראל של היום לכור ההיתוך יש שם רע. מזרחים ואחרים מתלוננים שגזלו מהם את מורשתם והפעילו עליהם סוג של אלימות. לדעתי, הנרטיב המקובל כאילו כור ההיתוך "אשם" הוא שגוי. ברוב המקומות בעולם שבהם הפעילו בצורה מלאה את מדיניות כור היתוך הוא היה הצלחה מסחררת והתלונות כלפיו היו מעטות. דוגמא יפה היא יהודי ארצות הברית.
לילדים של המהגרים היהודים העניים הובטח שאם הם ישתלבו ויצטיינו, השמים הם הגבול. ואכן הם השתלבו והצטיינו והשיגו את השמים. הדוגמאות הם רבות – מאיזידור רבי בפיזיקה (מבוני הפצצה האטומית וחתן פרס נובל) דרך קירק דאגלס בקולנוע ועד לג'נט ילין בכלכלה (נגידת הבנק המרכזי לשעבר והיום שרת האוצר) ועוד רבים. מעבר לדוגמאות הפרטניות, רוב רובם של יהודי ארצות הברית הם במעמד הביניים ומעלה; הם מהווים את הקבוצה האתנית עם ההכנסה וההשכלה הגבוהות ביותר בארה"ב. לאף אחד מיהודים הללו אין תלונות על כור ההיתוך.
בישראל, לעומת זאת הבטיחו אבל לא קיימו. שידלו ואילצו את המזרחים לוותר על מורשתם ותרבותם אבל לא פתחו בפניהם את הדלתות, ולא נתנו הזדמנויות
בישראל, לעומת זאת הבטיחו אבל לא קיימו. שידלו ואילצו את המזרחים לוותר על מורשתם ותרבותם אבל לא פתחו בפניהם את הדלתות, ולא נתנו הזדמנויות. אין צורך לחזור על הסטטיסטיקות של מה שהיה ייצוג חסר של מזרחים בהשכלה גבוהה והפער בהכנסות בינם ובין האשכנזים. מכאן נובעים הכעס והטענות. לא מעצם הפעלת כור ההיתוך אלא להיפך, מאי קיומו של כור היתוך אמיתי. מכור היתוך של ישראבלוף. מכאן הטענות – גם עירטלו אותנו מתרבותנו וגם הודרנו ולא ניתנו לנו גישה והזדמנות שווה למשאבים וניידות חברתית.
עסקת החליפין הבסיסית של הגירה בעידן המודרני – מחויבות למולדת החדשה תמורת אזרחות שווה וחברות מלאה, הופרה. מה גם שהפרה זאת הייתה בניגוד לאידיאולוגיה הציונית ולרעיון של קיבוץ גלויות.
אי יישום כור ההיתוך הוא לא רק עניין של העבר. היום, כ-70 שנה אחרי העליות הגדולות, כאשר שלושת רבעי האוכלוסייה נולדה בישראל והקטגוריות הלאומיות של "יהודי" ו"ישראלי" הן יותר דומיננטיות כמגדירות זהות, הקטגוריות העדתיות גם ממשיכות לשמש כסממנים חשובים של הגדרה עצמית.
כמעט 50% מהאוכלוסייה היהודית עדיין מגדירה את עצמה כ"מזרחית" וכמעט 40% כ"אשכנזית" - אחרי ההגדרה העצמית כישראלים ו/או יהודים. חלוקה זו מעוגנת כנראה במציאות הכלכלית והחברתית. למרות שרוב המזרחים נמצאים במעמד הביניים יש להם ייצוג חסר באליטות, כולל האליטות של "אומת הסטרט–אפ". מזרחים רבים מועסקים בתעשיות ובענפים המסורתיים, המאופיינים בפריון נמוך ומתקיימים בעזרת הגנה ממשלתית. כנראה שמציאות זו במידת מה ממשיכה לתדלק את הפוליטיקה המקוטבת.
יש להדגיש שאינני מתייחס לעמדות. הן בארצות הברית והן בישראל עמדות (ימין ושמאל, דתיים וחילוניים) הם פרי של השקפת עולם. אני מתייחס לצורת ההתנהלות, לאיבוד ה-civility, היינו היכולות לקיים יחסים ארוכי טווח עם יריבים ולשתף איתם פעולה בדברים החשובים באמת; והיכולת לשמור חילוקי דעות בתוך גבולות ולא להתקיף אוטומטית את עצם הלגיטימיות של היריב שלך. יכולות אלו הם "הרגלי הלב" של דמוקרטיה יציבה ומתפקדת. העדרם מעיד על היווצרותו של חוסר אמון.
במצב כזה החלופות לטראמפ בארה"ב ולקיפאון הפוליטי בישראל צריכות להיות מרחיקות לכת מעבר לקווי מדיניות נקודתיים. הן צריכות לבנות מחדש את האמון והראייה המערכתית על ידי יצירת מערכת חליפין חברתית, כלכלית ואזרחית. מערכת הוגנת המאפשרת לכלל חבריה לנצח. במקרה של ישראל יש לתת תשומת לב מיוחדת להכללת יותר אנשים במגזר בעל פריון גבוה ולהביא לסופו של משטר כלכלי המחולק בין "אומת הסטרט-אפ" האליטיסטית לבין התעשיות המסורתיות –"אומת הקיפאון".
ד"ר שלמה פישר הוא עמית במכון שחרית ועמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי