קוראים לי ינאל ג'בארין, אני סטודנט לתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית. גדלתי בעיר אום אל פחם. בשנה האחרונה הפגנתי יחד עם שותפים יהודים על הרבה נושאים אזרחיים ומדיניים משותפים. מחינו נגד הכיבוש והסיפוח, נגד מדיניותה הכלכלית של הממשלה ונגד ראש ממשלה מפלג, מסית וגזען.

בשבוע האחרון הפגנתי ביישוב שלי, באום אל פחם, נגד האלימות הגואה והפשיעה הגוברת בחברה הערבית, נגד אוזלת ידה של המשטרה ונגד המדיניות של הממשלה מול ארגוני פשע רצחניים. עיתונאי ישראלי בכיר שראיין אותי בעקבות ההפגנות שאל אותי "למה אתם מפגינים נגד המשטרה? הרי העבריינים הם מאצלכם מאום אל פחם". אם העיתונאי הבכיר יודע מאיפה העבריינים, איך זה שהמשטרה לא יודעת?!

בשנת 2020 נרצחו יותר ממאה אזרחים ערבים, ומאז תחילת השנה ועד כתיבת שורות אלה נהרגו כבר 12 אזרחים ערבים, הקורבן האחרון הוא אחמד חג'אזי, סטודנט כמוני, מהעיר טמרה שבגליל, שנהרג אתמול אחרי שנקלע לחילופי אש בין המשטרה לעבריינים. על פי הערכות, כחצי מיליון כלי נשק בלתי חוקי מסתובבים ביישובים שלנו, הפשע המאורגן חוגג ואין מי שיעצור אותו. המשטרה מפענחת רק כחמישית ממקרי הרצח בחברה הערבית (כשהקורבן יהודי אחוז הפענוח עולה ליותר מ-50%).

אנחנו משלמים בחיים שלנו יום יום, ואתם ממשיכים להסתכל עלינו מבעד החלונות של האולפנים ולהטיף לנו מוסר מה לעשות ונגד מי להפגין

אני מפגין נגד אותה משטרה אלימה שמנסה לדכא את ההפגנות בבלפור ובאום אל פחם, אותה משטרה שחזקה על האזרחים אבל חלשה מול העבריינים. נגדה אני מפגין. כי זאת האחריות שלה כלפינו האזרחים.

והאחריות שלכם - העיתונאים - היא לא לנרמל את הפשיעה והאלימות, לא לזלזל במה שקורה ביישובים שלנו, לא להתרגל לדיווחים על עוד ועוד נרצחים ביישובים הערבים. אחריותכם ותפקידכם הוא לשאול את המשטרה מה היא עושה כדי למנוע את הרצח הבא, ולהביא לצופים ולמאזינים שלכם את הסיפור של הנרצחים והמשפחות שנהרסו.

כמעט אין יום בו התקשורת לא מראיינת את השר האחראי על ביטחון פנים, אמיר אוחנה. מדברים איתו על קורונה ועל אכיפה, על פוליטיקה קטנה, על בחירות ותככים בין מפלגות. לא חשבתם לרגע לשאול אותו מה הוא עושה למען בטחונם האישי של כחמישית מהאזרחים שחיים כאן? איפה האחריות שלו על שמירת בטחונם של האזרחים הערבים בישראל?

אני מגיע לבלפור עם הזהות שלי, עם הסוגיות שכל שבוע חשוב לי להעלות על סדר היום כמי שמאמין שצריך לנצל כל במה לעשייה פוליטית, וכהזדמנות לספר את הנרטיב שלנו כמיעוט לאומי שנשאר באדמתו לאחר הנכבה. אתם מדברים על דמוקרטיה, ואנחנו נלחמים על החיים שלנו פה, נלחמים לא למות מכדור תועה או מכוון בלי שנדע למה.

החברה הערבית מדממת מהאלימות והפשיעה. מדממת מהמדיניות והרשלנות רבת השנים. אנחנו משלמים בחיים שלנו יום יום, ואתם ממשיכים להסתכל עלינו מבעד החלונות של האולפנים ולהטיף לנו מוסר מה לעשות ונגד מי להפגין.

זכותי לדרוש ביטחון אישי, זכותי להפגין כדי לחיות בכבוד, וחובת המדינה לדאוג לזה.
ואתם, אנשי התקשורת שמתיימרים ליחס לעצמכם את תפקיד כלב השמירה של הדמוקרטיה, חובתכם לדרוש תשובות, וללחוץ למען מציאת פתרונות. תשמרו גם עלינו, לא רק על עצמכם.

הטור פורסם לראשונה במיזם ACT למען ייצוג וסיקור הוגן של החברה הערבית