כל עורך מתחיל יודע שהקלישאה היא האויבת הגדולה של העיתונות. לא רק הקלישאה הלשונית, אלא בעיקר הטיפול בחומרים – ה"פרויקט", שבמאמץ להיות מקורי ורענן משיג דווקא את ההפך, ה"גימיק" שהיה אולי פעם חינני ועתה טרחני, הרעיון ה"נפלא" שכבר נראה כמו בדיחה ממוצה היטב. כל-כך צפוי, כל-כך משעמם, כל-כך נותן תחושה שלא יקרה שום דבר נורא אם לא נקרא את (נניח) המוסף לחג. תחושה שבמהותה היא מכת מוות לעיתונות.
אז נא להוסיף לרשימת מאה הקלישאות הגדולות של העיתונות העברית במילניום הנוכחי – הכוללת, במקומות טובים בצמרת, את פרויקט ה"סליחות" ערב יום-כיפור, צילום השעון ביפו בעת המעבר לשעון קיץ, שוק מחנה-יהודה כאתר וירטואלי "עממי" ו"צבעוני" לבירור מצב-הרוח הלאומי בעת העלאת מחירים, פרישת בכירים מהליכוד או תכונת ערב חג, וכמובן, רשימות המאה למיניהם (של רגעים מביכים, נשים משפיעות, יפים/יפות, שירים עבריים, מה לא בעצם) – את המלה "מילניום" על כל הטיותיה וצירופיה. הכל פתאום "על סף המילניום", "עם קץ המילניום", "לקראת תום המילניום". ואם אני לא טועה, המגמה הנואלת הזו רק תלך ותגבר, ותסתיים, אם באג-אלפיים לא ישעה לתפילותי וידומם את המקלדות במערכות העיתונים, כשיואב קוטנר יצביע על "להקת הרוק של המילניום" ופרופ' דן מירון יבחר את "הספר העברי של המילניום".
▪ ▪ ▪
ובאותו עניין: משאל מוזר ביותר התפרסם במוסף הספרים של "ידיעות אחרונות" לקראת חג הפסח. הנשאלים, אנשי רוח נכבדים ביותר, נתבקשו לבחור את ספר הפרוזה וספר השירה העבריים "של המאה". הבחנתי בקיומו של המשאל רק שבוע לאחר מכן, כשפרופסור מכובד, ששמו נעדר מהרשימה המקורית, צירף את בחירותיו באיחור (עקב שהות בחו"ל), לאחר ש"חילק את המאה לשניים" ובחר מה שבחר משתי המחציות. האמת, הייתי משוכנע שמדובר בפרודיה מצחיקה למדי על כובד-ראש אקדמי, חשיבות עצמית ואופנת המשאלים. אבל טעיתי.
ואם זה מה שקיבלנו בפסח תשנ"ט, תארו לעצמכם מה ינחת עלינו בעוד שנה. אז תעירו אותי במילניום הבא.
▪ ▪ ▪
אני מסוגל סוף-סוף לשרטט בדיוק רב את דיוקנו של הגבר הישראלי העממי, או לפחות את הדימוי שלו אצל ציבור הפרסומאים אנין הטעם: הוא עובד על משאית או ציוד מכני כבד דומה. הוא משתמש בכלי עבודה, עם עדיפות ניכרת למקדחות. אבל למרות הקדיחה הקדחתנית הזו, הוא סובל מבעיות בריאות לא נעימות כלל וכלל – התקפים קשים של טחורים ופרוסטטה (וגם "פיסורה", מה שזה לא יהיה), ובעיקר, לא עלינו, סוגים שונים ומשונים של הבעיה שלא-מדברים-עליה, נו, אתם יודעים, ביחסי-מין. טוב, נגיד זאת במפורש: אין-אונות ושפיכה מוקדמת.
כיצד רכשתי היכרות כה אינטימית עם הגבר הישראלי העממי, או לפחות עם הדימוי שלו אצל ציבור הפרסומאים אנין הטעם? פשוט מאוד. אני מאזין עקבי ונלהב של תוכנית הרדיו "שירים ושערים". כל(!) הפרסומות המופנות לתוכנית הזו, ללא שום יוצא מן הכלל, הן או לכלי רכב, ציוד מכני כבד וכלי עבודה (מקדחות! מקדחות!), או קריאות נרגשות למאזין הזכרי: "השאר את הטחורים מאחוריך!" ו"בוא נדבר אתה יודע על מה". זה, בוודאי, אומר משהו על מה שחושבים מיטב המוחות בעולם הפרסום על חובב הכדורגל הממוצע.
▪ ▪ ▪
אחת הדרמות הגדולות בתקשורת הישראלית -- שכסף גדול, ניגודי אינטרסים ומאבקי כוח משמשים בה בערבוביה -- מתרחשת בימים אלה אי-שם במסדרונות ההתאחדות הישראלית לכדורגל. וכמו תופעות רבות, רבות מדי, גם המשחק הנוקשה וחסר הפשרות הזה נערך הרחק מעינה הבוחנת של העיתונות הביקורתית. הכוונה, כמובן, למשא-ומתן על מכירת זכויות השידור של משחקי הליגה והגביע. ההכנסות מהעסקה הכמעט עלומה הזו צפויות להגיע לעשרים מיליון דולר לעונה.
בכל העולם תופסות הזכויות לשידורי ספורט נתח נכבד מעסקי התקשורת. השיטות לחלוקתן, האיזון שבין אינטרסים כלכליים ובין קיומו של ספורט פעיל, בלתי תלוי, המשרת גם צרכים קהילתיים וחינוכיים, מניעת מונופוליזציה – כל אלה עומדים באופן קבוע על סדר יומם של הפרלמנט האנגלי, העיתונות הצרפתית או מומחי הכלכלה האיטלקים.
אבל לא אצלנו. כמו בפרשת לאודר, גם כאן נותר הנושא המורכב והמרתק הזה בשליטתם הבלעדית של כתבי הספורט. אבל כאן, לפחות, אפשר לציין לטובה ראיון נוקב אחד, שצריך היה, ויכול היה, לפרנס כל מדור רציני העוסק בתקשורת, עסקים ומה שביניהם. הכוונה היא לראיון שערך דורון ברגרפרוינד במוסף הספורט של "הארץ" עם יוסי עבאדי, מנכ"ל מִנהלת השידורים במשרד התקשורת.
מעבר לעובדה הבולטת לעין (שלי, לפחות) שהכתב הכין שיעורי-בית, העלה שאלות קשות, והוא בקי בנושא הסבוך ובתקדימים האירופיים הרבה יותר מהמרואיין, מבצבצת מהראיון גם תופעה אופיינית נוספת לעיתונות הכלכלית המקומית (ומרואייניה): הכאילו-קפיטליזם הוולגרי של אנשי מפתח ומקבלי החלטות במשק, האמונה המיסטית שלהם ב"כוחות השוק", והעדרה של תגובה עיתונאית ביקורתית הולמת.
הסיבה, קרוב לוודאי, היא העדרה הכמעט מוחלט של ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית הבסיסית ממדורי הכלכלה. בישראל יכול יוסי עבאדי להגיד ש"רק כוחות השוק יקבעו לכמה קבוצות יש זכות קיום" מבלי שמישהו יקשה על המודל הכלכלי המוזר והמיושן העומד בבסיס הדברים, ומבלי שאיזה פוליטיקאי יתהה אפילו איך פקיד במשרד התקשורת מתיימר להתוות את מדיניות הספורט הלאומית, ולא, נניח, סגן שר החינוך הנבחר, הממונה על הנושא מתוקף תפקידו. כי בדבר אחד צודק עבאדי, כשהוא אומר: "כל הפעולות שביצעה מִנהלת השידורים עד היום זכו לתמיכה מקיר לקיר בכנסת". רק המסקנה שלו שגויה: "המהפכה בתקשורת היא לא פוליטית, היא מתחייבת". המהפכה בתקשורת היא בהחלט מאוד פוליטית, זה רק הפוליטיקה (והעיתונות הכלכלית) שאינן פוליטיות מספיק.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 20, מאי 1999